במאבק נגד הגזענות, המורות והמורים נשארו לבד

הקושי לראות את האחר לא נובע תמיד מגזענות. מחאה של יוצאי אתיופיה נגד גזענות ואפליה, ירושלים 2012 (צילום: אורי לנץ / פלאש 90)

לרגל היום הבינלאומי למאבק בגזענות שחל השבוע, פרסמה האגודה לזכויות האזרח בישראל את הספר: "שיעור לחיים – חינוך נגד גזענות מבעד לעדשה רחבה". בספר, שמופץ חינם ברשת, 12 מאמרים הבוחנים את הגזענות ואת החינוך נגד גזענות מנקודות מבט שונות. המאמרים הם יישומיים, כך שלצד הניתוח העיוני, יש בהם התייחסות גם לדרכי הפעולה וההוראה בכיתות.

אציג שניים מהמאמרים בספר. האחד מעורר מחשבה לגבי התמונה הגדולה: גזענות כתוצר של מבנים חברתיים שירשנו, ולא רק רוע נקודתי של אדם זה או אחר; והשני טלטל את הבנתי לגבי אחת הסוגיות הקשות להתמודדות: ההתלהמות של תלמידות ותלמידים בעת דיונים על זכויות אדם בכיתות. ברמז: הם לא (רק) נגד האחר, הם בעיקר מחפשים הכרה בזהותם שלהם. בשורה התחתונה: חינוך נגד גזענות כפרויקט חינוכי של העצצמה!

לחנוך נגד גזענות במדינה שיסודותיה גזעניים

המאבק בגזענות השנה מאתגר במיוחד, שכן זה לא רק שהגזענות בישראל "מרימה ראש", כמאמר הקלישאה, אלא שהיא השתכנה והתבססה סביב שולחן הממשלה. וכך, בשעה שבממשלה אין מי שיאבק בגזענות, ובמשרד החינוך נכשלים ליישם את המדיניות המוצהרת לחיים משותפים ולמאבק בגזענות, המורות והמורים נותרו לבד בחזית.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

במחקר שפורסם לאחרונה, ובו נבחנו דרכי ההתמודדות עם אמירות גזעניות של תלמידים, נמצא שהמורות והמורים חסרים בידע ובמיומנויות, בהשוואה לספרות המקצועית העשירה בתחום. עוד נמצא שהמורות והמורים אכן לבדם: אין במערכת החינוך מי שעוזר להם לתווך את הידע המקצועי הקיים, לרמת היישום בכיתות.

מכאן חשיבותו הרבה של הספר החדש: הוא יסייע למורות ולמורים לגבש תפיסה ברורה, מעוגנת ומנומקת, מה היא גזענות ונגד מה אנחנו נאבקים; ויסייע להם ברעיונות ובכלים, כיצד לעסוק בדברים עם תלמידות ותלמידים בבתי הספר.

את הספר ערכה מסי מסרק אייצק, רכזת חינוך נגד גזענות באגודה לזכויות האזרח. את המסר החינוכי הכללי מצאתי בציטוט מדברי נלסון מנדלה, המוזכר במבוא מאת נעמי בייט צורן, מנהלת החינוך באגודה: "אדם אינו נולד כשהוא שונא אדם אחר בגלל גוון עורו, מוצאו או דתו. אנשים לומדים לשנוא, ואם ניתן ללמדם לשנוא ניתן ללמדם לאהוב".

לא ליצור שיח מאשים. מחאה בזמן השבעת הכנסת ה-24, נגד מפלגות המקדמות שנאה וגזענות (צילום: אורן זיו)

התמונה הגדולה – מבנה חברתי המשעתק גזענות

ד"ר גליה בונה מציעה לנו במאמרה להתבונן לא רק על פעולת הקצה המפלה והבלתי מוסרית של יחיד או יחידה גזעניים; אלא על המבנה החברתי המניב גזענות, מבנה שנוצר בתהליכים היסטוריים, נלמד ומשועתק על ידי כולנו, לרוב שלא בכוונה ולא במודע.

קל למצוא את "הגזען" התורן ולהוקיע אותו ואת התנהגותו, אולם האמת היא שגזענות קיימת גם אצל אנשים הנתפסים בעיני עצמם, וגם בעיני אחרים, כאנשים ערכיים, מוסריים ונאורים, שאינם אלימים, לא בדיבור ובטח לא במעשה.

מבט על מבנה החברה משחרר את השיח מאשמה ורגשות אשם, ומנתב אותו אל אחריות למצב ואחריות לתיקונו. אנחנו לא אשמים שנולדנו את תוך מבנה חברתי שטומן בחובו את זרעי הגזענות. אנחנו כן אחראים לחשוף את הכוחות הסמויים שמבנים את החברה שלנו, וכן נדרשים לזהות את אי הצדק ולקחת אחריות עליו ועל תיקונו.

לשם כך מציעה הכותבת לבחון ארבעה ממדים: הממד המבני של החברה כולה, הממד המוסדי של בית הספר, הממד הבין אישי הכולל התנהגויות הדדיות, והממד האישי המשקף תפיסות של היחיד. עבור כל ממד מוצגות שאלות חקר, שבעזרתן ניתן לחשוף גילויים של הפרדה, הדרה, אפליה, חוסר שוויון וחוסר צדק.

המאמר כולל דוגמאות של דפי חקר, המנוסחים בגישה של הפדגוגיה הביקורתית: לברר עם התלמידות והתלמידים, בחקירה ובדיאלוג פתוחים ומשוחררים, מהו הנרטיב החברתי? מי מנסח אותו? מי מרוויח מהמצב הקיים? ומי נעדר ממנו? כך למשל, לחקור עם התלמידים את מבנה ההקבצות וההסללה הנהוגים (אם נהוגים) בבית הספר.

התנגדויות בכיתות לשיח על גזענות וזכויות אדם

המאמר של ד"ר בועז צבר מתייחס לאחד האתגרים המשמעותיים של מורות ומורים: התנגדויות והתלהמות בכיתות בעת שיח על גזענות וזכויות אדם. אזכיר מחקר שעסק בחינוך פוליטי, ובו נמצא כי רק 36 אחוזים מהמורים סומכים על עצמם, שהם יכולים לנהל שיח פוליטי בכיתות.

צבר מתאר במאמר מצבים בהם כל עיסוק פדגוגי בסוגיית הגזענות בחברה הישראלית, מעורר בכיתות שדים רדומים, ומניב תגובות רגשיות עזות, קריאות זעם פוגעניות, התנגדויות, התבצרות והקצנת עמדות. בכיתות הטרוגניות וצפופות, האווירה העכורה והמתלהמת מפלגת בין תלמידים על רקע עדתי ועל רקע חברתי-כלכלי.

לא כל מי שלא מזדהה עם מבקשי מקלט הוא בהכרח גזען. מבקשי מקלט בתל אביב (צילום: אורן זיו)

כדי להבין את מקור התגובות המתלהמות, מוצגות במאמר מספר דוגמאות. באחת מהן מסופר על מורה שעוררה בכיתה דיון בסוגיית מעמדם של מבקשי המקלט הפליטים מאפריקה, באמצעות ניתוח השיר "עבודה שחורה" מאת אהוד בנאי. השיר נכתב במקור בהזדהות עם היהודים יוצאי אתיופיה, ונגד הגזענות שהם חוו בעת הגירתם לישראל, אולם אהוד בנאי עצמו הקדיש אותו לפליטי אפריקה בעצרת תמיכה שנערכה בתל אביב.

הדיון עורר זעם רב בקרב התלמידות והתלמידים, ובמיוחד בקרב תלמידה בת העדה האתיופית, שהתבטאה בחריפות נגד יחס הוגן כלפי פליטי אפריקה. על פי הניתוח שמציג צבר, התלמידה לא התלהמה מתוך גזענות כלפי הפליטים, אלא לנוכח האיום על מעמדה שלה, כפי שהתגלה לה בעמדת המורה.

התלמידה דרשה לברר האם הקשר הטוב שהיה לה עם המורה עד אז, יוסד על בסיס זהותן המשותפת – היהודית הישראלית? או שאולי על בסיס עמדתה האוניברסלית של המורה להיטיב עם כל המדוכאים באשר הם?

האפשרות הראשונה, מעצימה את התלמידה ומקנה לה מקום וחלק במעגל הזהות הישראלי; בעוד שהאפשרות השניה מגדירה אותה כקבוצת זהות שולית, ממש כמו הפליטים מבקשי המקלט, שההגמוניה (המורה), במקרה הטוב, נחלצת להגן על זכויותיה.

מדוגמה זו ועוד, מסיק צבר כי השיח על זכויות האדם, "במעטה של נאורות ופתיחות כלפי חוץ, נושא בחובו מסר ממשי של איום ופילוג כלפי פנים". האוניברסליות מטשטשת את המחויבות של קבוצת ההגמוניה לציבורים המוחלשים, שלכאורה קשורים לה בזהות משותפת.

חינוך לפטריוטיזם מתון

אם נקבל את הניתוח הזה, נראה שההתלהמות בכיתה אינה (רק) בשל שנאת האחר, אלא היא משדרת קריאת מצוקה, לנוכח מה שהתלמידות והתלמידים מזהים כאיום על מקומם שלהם. מכאן, מסיק צבר, שעל המורות והמורים להעניק לתלמידים "פלטפורמה קיומית בטוחה", שעל בסיסה יוכלו להגיע לחשיבה רציונאלית ולגלות סובלנות ונדיבות גם כלפי קבוצות זהות אחרות.

את הבסיס הזה מכנה צבר "חינוך לפטריוטיזם מתון". פטריוטיזם, לטובת חיזוק הזהות המשותפת, שיקום האמון, הביטחון החברתי והסולידריות במרחב החברתי המקומי; ומתון, על מנת שהזהות המקומית לא תגלוש לאתנוצנטריות, לאומנות, תוקפנות או שוביניזם.

חינוך נגד גזענות, כך סיכום הדברים, הוא פרויקט פדגוגי של העצמה!

– – –

סוגיות נוספות בספר המאמרים: התארגנות "פורום המורים הערבים לאזרחות", הוראה של פרשת ילדי תימן, המושג הפסיכולוגי "חוסן" נגד גזענות, ערור דיסוננס ככלי חינוכי, הצגת נרטיבים שונים, טיפוח אמפתיה בין קבוצות, אהבה וחינוך ביקורתי, גזענות והמקורות ביהדות, אקו-פמיניזם, והשפה ככלי למאבק בגזענות.