כשלמתים אין קבר זה כאילו לא חיו כאן מעולם
הגופות היו לשלדים, השלדים היו לאבק והבולדוזרים משטחים את מה שהיה פעם בית, את שרידי הזיכרונות ואת אבק המתים. אחרי המלחמה הנוכחית בעזה, למשפחות פלסטיניות רבות לא תישאר אפילו נקודת ציון כדי לזכור את מתיהם
אנחנו יודעים כי כשגופות לא הובאו לקבורה, נותר פצע פתוח. בעזה זה קורה עכשיו הרבה. פלסטיני ליד קבר בן משפחתו שנהרג בהפצצה בח'אן יונס, פברואר 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)
כארבעה חודשים אחרי פרוץ המלחמה, בסוף ינואר 2024, אמר כריסטיאן קרדון דה-ליכטבאואר, בכיר בצלב האדום, בראיון ל"שיחה מקומית":
"סוגיה חמורה כיום בעזה קשורה לשרידי הגופות שעדיין תחת ההריסות ולאנשים שעדיין נעדרים. ראשית, תמיד קיים חשש להשלכות הבריאותיות והתברואתיות של המצב הזה. שנית, ההיבט הפסיכולוגי של חוסר היכולת לקבור ולהתאבל על יקיריך. זה תחום שיש לנו מומחיות בו: אנחנו מדברים עכשיו עם שני הצדדים על כך שאנחנו צריכים גישה, לא רק כדי להביא מזון ותרופות ולשקם את הגישה למים, אלא גם לצורך תמיכה בהגנה האזרחית, או מה שנותר ממנה – לפנות את ההריסות, להוציא את הגופות, לסייע בזיהוי, ובסופו של דבר, לוודא שמשפחות יכולות להתאבל".
>> החיפוש הנואש אחרי הילדים הנעדרים בעזה
ארבעה חודשים לתוך המלחמה, אפשר היה לחשוב על עתיד כזה, עתיד קרוב שבו אנשים יוכלו לחזור לבתיהם ההרוסים למחצה, לאתר את קרוביהם שנקברו תחת ההריסות, להביא אותם לקבורה ולהתחיל להתאבל; ארבעה חודשים לתוך המלחמה, כלומר לפני שעקרו אותם חמש, עשר, חמש עשרה פעמים, כשבתיהם החרבים עוד נותרו עומדים ומתחת להריסות גופות יקיריהם. מאז, הופגזו אותם בתים פעם, פעמיים, עשר פעמים. הגופות היו לשלדים והשלדים היו לאבק. הפצצות הוחלפו בבולדוזרים שמשטחים את מה שהיה הבית, את שרידי הזיכרונות ואת אבק המתים.
הבית כבר אינו ניתן לאיתור. המבנים ששימשו נקודות הציון של העיר הושטחו. לחיים לא נותר עוד מה לקבור. אנחנו יודעים כי כשגופות לא הובאו לקבורה, נותר פצע פתוח. משטר פרנקו קבר במכוון את מתנגדיו בקברי אחים, כדי לא לאפשר לקרוביהם להתאבל עליהם, והדרישה לאתר את הקברים ולהביא לקבורה את הסבים שמקום קבורתם לא נודע עדיין רודפת את ספרד, 50 שנה לאחר מותו של פרנקו. לשנינו זיכרונות משפחתיים וקהילתיים רחוקים של גופות שהושארו ברחובות, נאכלו על ידי חיות משוטטות או נרקבו בצידי הדרך. הטקסט הזה נכתב מתוך מבט אל העבר ומחשבה על העתיד.
הקברים והנכבה
סרטו של רענן אלכסנדרוביץ', "הטיול הפנימי" שצולם לפני האינתיפאדה השנייה ושייך לעולם אחר מזה שבו אנו חיים עכשיו, מסתיים בהגעת הפליט אבו מוחמד לקבר אביו. אבו מוחמד, שהלך לעולמו חודשים אחרי הפקת הסרט, הוא פליט מהכפר ענאבה שבנפת לוד. הוא נאלץ להשאיר את אביו ושאר בני משפחתו, בהם כמה מבניו שמתו בהיותם פעוטות בקטסטרופה של 1948, קבורים באדמות הכפר, מעבר לגבול שלא יכול היה לחצות.
ברגע שהוא יורד מהאוטובוס, שנעצר בשום מקום על כביש ירושלים – תל אביב, אבו מוחמד מוביל את המצלמה הישר אל קבר אביו. הוא מסיר מעליו עלי חצב, כורע לתפילה ומסיים בקריאת אל-פאתחה. יחד עם הילדה וַעַד (שמשמעות שמה הבטחה), ואימהּ, הוא יושב בחלקת בית הקברות ומלקט חורפיש, צמח קוצני שליבתו ערבה לחיך. אלכסנדרוביץ', במתכוון או במקרה, מקיים הבטחה פנימית של אבו מוחמד לעצמו. למרות הנטישה והגעגוע למקום שחרב, לפלסטינים כמו אבו מוחמד היו לפחות שרידי קבר לכרוע מולם ולהתחבר אליהם. השואה/נכבה הנוכחית אינה מותירה תנאי חיים לבאים בימים כמו אבו מוחמד, הרעבים לפת לחם, וגם לא צפוי להישאר אחריהם שום שריד של קבר שאפשר יהיה לפקוד בעוד חצי מאה.
לרבים מתושבי חיפה יש קרובי משפחה הקבורים במקום. בית הקברות בלד א-שייח' (צילום: רשאד עמרי, אלמדינה)
סוגיית הקברים רודפת את הפלסטינים מאז שנאלצו לנטוש את קברי משפחותיהם מאחור, בחבלי המולדת שלא שבו אליהם מעולם. במחנות הפליטים שבהם התגוררו, הם קינאו באלה שיש להם חלקת קבר לבקר בה. כך נזכר פייסל דראג', מבקר הספרות הפלסטיני, בבוקר עיד אל-אדחא עת ירדו שכניו לבית הקברות נושאים ענפי דקלים ופכי מים. לו, הילד העקור מכפרו, לא היה עבור מה להשכים קום, לא קבר של סבא לשטוף או קבר של סבתא להניח עליו ענף ירוק. מהקרובים הנהרגים עכשיו בתופת יישאר רק זיכרון. וללא קבר לבקר בו, גם שמות ההרוגים והזיכרון מהם הולכים ונמחקים.
ערימת הריסות הבתים והזזת מערומי ההריסות ממקום למקום בכלי שחת שמתבצעות כעת הן פעולות הרס דומות לאלו שאירעו אחרי 1948 ו-1967. קיימות עדויות על גופות שנותרו בבתים בכפרים יאלו, בית נובא ועמואס, שישראל הרסה אחרי 1967. לימים כל שרידי הבתים שוטחו ועימם שרידי הגופות שנותרו בהם. אם קו העבר ימשיך להווה, הרי שלקראת עזה של טראמפ, סביר להניח שערימות החורבן ובהן אבק השלדים יושלכו לים של עזה. זאת, בדומה לשרידי הכפרים בסביבת אשקלון ואשדוד, שהפכו למצע להרחבת המרינה, ולחורבות בתי יפו שהושלכו מדרום לעיר העתיקה וחלקים מהן, כמו שברי מרצפות, ממשיכים להיפלט לחוף.
גופות המתים בעזה היום
גיהוץ שיירי הבתים יחד עם מי שקבורים מתחתיהם, כמו גם גיהוץ הכבישים על שרידי מי שנקברו בצידיהם, מוחקים לא רק את העיר, אלא גם את יושביה, כאילו לא חיו בה מעולם. אם בתי הקברות בצידי הדרך ובשולי התודעה (ככותרת ספרה של נגה קדמן) – ביערות קק"ל, ביפו ובחיפה – עוד מזכירים את המרחב האנושי שקדם לנכבה, הרי שרמיסת הגופות לאבק מוחקת את בני האדם מההיסטוריה ומשאירה אותם רק במרחבי הזיכרון.
הנה, כבר היום, העובדה שלא כל הגופות הגיעו לבתי חולים או נקברו בבתי קברות משמשת דמוגרף ישראלי בכיר להכחיש את היקפי התמותה: לדידו, המת שקבור בצידי הדרך או מתחת להריסות הבית וקיים רק בזיכרון אוהביו, לא צריך להיכלל במניין המתים. המחשבה על הקברים המשוטחים והעצמות שהיו לאבק מביאה אותנו גם אל ההרג ואל הקבלנים שהוזמנו לכסותו בחול ובאפר. את התעריף לבית ואת התעריף ליום לא קשה לאתר – 5,000 ש"ח לבית, 6,000 ש"ח ליום עבודה; לא לוחמים, אלא פועלי הרס, שקוברים את עקבות הפשע. קבירה זו היא תכנון לטווח ארוך של החלפת חיים באחרים ומחיית זכר הנספים, מחיית כל זכר ביולוגי לקיומם, כאילו לא חיו פה אף פעם.
אתר נושאי עדות – עזה מתעד עדויות רבות לאותו הרס של זיכרון המתים. בראיון ל"שיחה מקומית" העיד חייל כי גופות של פלסטינים הושארו להירקב ברחובות, אך לפני הגעת שיירות הסיוע ההומניטרי, היה מגיע דחפור של צה"ל לקבור אותן תחת ההריסות. זאת, כדי למנוע מתמונות נוספות של גופות מרקיבות להגיע לתקשורת. כבר בדצמבר 2023 דיווחו ארגוני זכויות אדם על הרס שיטתי של בתי קברות ועל איתורם של למעלה מ-120 קברי אחים. במקרים אחדים מאז תחילת המלחמה, החזירה ישראל לעזה עשרות גופות, רבות מהן בלתי מזוהות, שנקברו לאחר מכן בקברי אחים.
במהומה סביב מרכזי הסיוע, אנשים הולכים לאיבוד. פלסטינים נושאים חבילות מזון שקיבלו מ-GHF באזור מסדרון נצרים, 4 באוגוסט 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)
חלק מהמתים אבדו בצידי הדרך, כמו אלו שנהרגו בעקבות ירי מרחוק לאחר שחצו קו דמיוני או אלו שנהרגו באתרי חלוקת המזון המשפילים של ה-GHF ואת גופותיהם אספו על משטחי סחורות. בני המזל מביניהם יגיעו לקבורת משפחתם, אחרים לעולם לא ישובו. גופות עולות באש באוהלים חסרי הגנה, או פשוט מתאדות עד שלא נותר מהן כמעט דבר. פלסטינים נאלצו לאסוף לתוך שקיות חלקי גופות בלתי ניתנים לזיהוי.
אחרי תקיפת בית הספר אל-תאבעין באוגוסט 2024, שאריות הגופות חולקו למשפחות על פי משקל, ומשפחות קיבלו שקית עם שרידי גופות אנונימיות לקבורה. השבוע שוב ראינו תמונות של שקיות קניות מלאות בשרידי ילדים. ילדים בעזה ביקשו מחתוליהם כבר לפני יותר משנה שלא יאכלו אותם אחרי מותם, כי מחזה בעלי החיים האוכלים גופות הפך להיות דבר שבשגרה. ריבוי העקירות והנתק מהמשפחות גורמים גם לכך שאין ודאות לגבי הידיעה שאדם כלשהו מת. ללא קבר, משפחות ממשיכות להיאחז בתקוות שווא.
זו אינה רק מלחמת שמד לכל החי וקיים, היא גם תוקפת את התודעה. התודעה כבר אינה יכולה לנצור זיכרונות, כי כיצד אפשר לזכור את רחוב הילדוּת, כשכל המרחב הופך בלתי מזוהה? גם מי שקברו את מתיהם בתחילת המלחמה בצד הכבישים או במרכז השדרות, אינם יכולים לחזור אליהם בשל חורבן הבולדוזרים המשטחים. אדמת עזה החולית ניתנת לעיצוב מחדש, היא מתמסרת הרבה יותר מהאדמה הסלעית. כוח הפלדה של כלי השחת הופך כל חלקת אדמה לעיי חורבות בנקל. כל שכונה, שנכבשת בפעם העשירית, מתפוררת עד דק בין שיני שרשראות המתכת של הטנקים. היינו גם עדים לטנקים שמחצו צעירים בהיותם חיים.
"אכראם אל-מית דפנהו", מתן כבוד למת היא הבאתו לקבורה, אומר הפתגם. במלחמת השמד הנוכחית, כבוד למת מתבטא במציאת חלקי גופתו. אחרי מעשי טבח בכפרים או בערים ב-1948, למשל בטנטורה או בלוד, פקדו המושלים הצבאיים על השורדים לערום גופות בקברי אחים. ייתכן שתושבי הרצועה היו מעדיפים קבורה כזו על פני אובדן כל זכר לקרוביהם, באש או תחת גלגלי הבולדוזרים. לפחות הם יידעו היכן נקברו יקיריהם ויוכלו לעלות לקברם, גם אם מדובר בקבר אחים. אנו נוהגים לעמוד מעל קברי אחים, ללא סימון או הכרה, ולשאת תפילה או רק להיזכר במה שהיה. בעזה המחוקה גם לכך אי אפשר עוד לקוות.
ד"ר תאופיק דעאדלה ופרופ' ליאת קוזמא מלמדים בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
