בישראל מעדיפים להפגין ריבונות על פני מצוות פדיון שבויים

עסקת חילופי השבויים עשויה להציל חיי ישראלים ופלסטינים ולייצר בסיס ליצירת קשרים עם הנהגה פלסטינית אחרת. קרן שם, אמה של מייה שם, שנחטפה לעזה (צילום: אבשלום ששוני / פלאש 90)

התחנכתי במוסדות החינוך הממלכתי-דתי בישראל של שנות התשעים והאלפיים, אז דנו באפשרויות של עסקאות לשחרור שבויים ישראלים שהוחזקו על ידי חיזבאללה. במוסדות החינוך הציוניים-דתיים שבהם למדתי נהגו לצאת בזלזול כנגד עסקאות השבויים הללו תוך שהם שבים ונתלים במשנה, שאמנם נפסקה להלכה, הגורסת "אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם" (גיטין, פ"ד, משנה ו).

>>משפחות החטופים: "זו הזדמנות ראשונה לתת ביטוי פומבי לכאב"

ההיתפסות אל הדין הספציפי הזה דחקה אל השוליים את עצם נקודת המוצא, ולפיה "אין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים […] והמעלים עיניו מפדיונו הרי זה עובר על לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך ועל לא תעמוד על דם רעך […] ובטל מצוות פתח תפתח את ידך לו. ומצוות וחי אחיך עמך ואהבת לרעך כמוך והצל לקוחים ממות והרבה דברים כאלו" (משנה תורה להרמב"ם, ספר זרעים, הלכות מתנות עניים, פ"ח, ה"י, ובדומה בשולחן ערוך).

יתרה מזאת, ההתנערות ממצוות פדיון שבויים השליכה ממשנה, הדנה במקור במקרה שבו אנשים פרטים פודים פרטים אחרים, אל סיטואציה שונה בתכלית, של אחריותה של מדינה ריבונית לשלום אזרחיה. ההתעלמות הזו גם מכחישה דיונים הלכתיים, שמצביעים במפורש על הייחודיות של מצב שבו שבוי נתון בסכנת נפשות.

האופן שבו שאלת פדיון השבויים הוצגה בציונות הדתית גם דחק לשוליים את הטענה שעל אף הדין הזה, כפי שכתב למשל ר' דוד אבן זמרא (1479 – 1572), מהדמויות הרבניות המרכזיות בקהילות היהודיות במצרים ובארץ-ישראל במאה ה-16, הרי ש"כבר נהגו כל ישראל לפדות את השבויים יותר מכדי דמיהן […] וכיוון שהדבר ספק הנח להם לישראל […] ומצווה רבה איכא [=יש כאן מצווה רבה] ויפה נהגו להחזיק במדת אברהם אע"ה" (שו"ת רדב"ז, חלק א, סימן מ).

ממשיך מסורת ציונית ארוכה. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' (צילום: אריה לייב / פלאש 90)

הדחיקה של אמירות אלה לשוליים, שבאה לידי ביטוי מפחיד בימים אלה באמירה של שר האוצר והשר במשרד הביטחון בצלאל סמוטריץ' ולפיה "צריך להיות עכשיו אכזריים, לא להתחשב יותר מדי בשבויים", לא היתה מקרית. היא נבעה ממחויבות למסורת ארוכת שנים של התנועה הציונית, שכשעמדה בפניה הברירה בין הצלה בכל מחיר לבין הבטחת ריבונות, היא הכריעה לטובת האפשרות האחרונה. הריבונות מוצגת כפעולה אולטימטיבית של הצלה, בעוד שההצלה נתפסת כפגיעה בריבונות.

הסופר, הפובליציסט והפעיל הפוליטי ר' בנימין (יהושע רדלר-פלדמן, 1880-1957), שהיה ממנהיגי תנועת אל-דמי, שיצאה בתקיפות נגד מה שהיא תפסה כחוסר המעש של מוסדות היישוב בתקופת השואה, טען ב-1944 כי "זה [הצלת יהודים מאירופה] היה בשביל כולם רק עניין של 'גם כן'. ובכלל שררה כפילות גם באידיאולוגיה (הצלה פלוס פתרון ציוני)". במילים אחרות, אם היו מוכנים לדבר על הצלה, הרי שזו היתה צריכה להיות הצלה המותנית בתרומתה להבטחת השאיפות הציוניות.

בהמשכו של אותו מאמר כתב ר' בנימין כי "כדי שמצוות 'פדיון שבויים' תחולל נפלאות, צריך להיות זיהוי אמיתי בין העם ובין השבויים, אבל זיהוי כזה לא היה בשואה זו וגם איננו כיום". ב-1954 ר' בנימין אף ביקר את נכונותה של ישראל לסכן ביודעין את הקהילה היהודית במצרים באמצעות הפעלת רשת ריגול וחבלה, סביב פרשיית עסק הביש. ב-1977, באחד החיבורים החשובים על משגי הציונות בזמן השואה, כתב ההיסטוריון שבתאי בית צבי כי "הציונות ראתה שואה משלה עם סכנות משלה, עם בעיות משלה וגם עם סיכויים משלה".

ברירת הצלת נפשות בכל מחיר אל מול הפגנת ריבונות עומדת על הפרק גם כעת, לאחר הטבח ההמוני ומעשי הזוועות שביצע חמאס בעוטף עזה בחג שמחת תורה המר והנמהר. אלא שזו ברירה המתקיימת בתוך מאזן כוחות שונה לחלוטין. ישראל, גם לאחר ההשפלה והפגיעה, היא מעצמה אזורית הנהנית מכוח צבאי עצום, כאשר אל מולה 2.3 מיליון תושבים פלסטינים הכלואים במצור בתוך רצועה גיאוגרפית צרה, מבלי יכולת להימלט. לצידם מצויים כעת גם כ-200 חטופות וחטופים ישראלים, ביניהם קשישים, נשים וילדים, המוחזקים בשבי חמאס.

מה שנותר על כנו גם כעת הוא העיקרון הציוני המוכר, היוצא נגד הצלה בכל מחיר. גם כיום, נראה שמדינת ישראל רואה בטבח ההמוני סכנות משלה, עם בעיות משלה, אך גם עם סיכויים משלה – סיכויים לקדם מדיניות של התפשטות, או "הכרעה". מדיניות זו איננה משתלבת במוכנות לעשות הכל למען השבת אזרחיה לבתיהם. אדרבה, היא מובילה במישרין להעמדתם בסכנת נפשות.

כמו בכל סבב קודם בעזה, אם כי בברוטליות יתירה, קוראת ההנהגה הישראלית לכתוש, להשטיח ולהשמיד את עזה – העיר שסבלה כבר חורבן על גבי חורבן על גבי חורבן. שוב מבקשת ההנהגה הישראלית לבטוח בכך שעם מימושה המוחלט של עוצמתה הצבאית, ישוב הביטחון לאזרחיות ואזרחי ישראל.

מדיניות ישראל מסכנת את חיי החטופים. כתובת על קיר משרד הביטחון בתל אביב, 14 באוקטובר 2023 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש 90)

כפי שכבר טענו רבים, אין לתלות תקוות רבות בהבטחות הרהב הללו, ששוב נדונו לכישלון. אך יותר מכל נראה שישראל רואה בטבח ההמוני הזדמנות, לגיטימציה לביצועם של פשעי מלחמה בסדרי גודל שעוד טרם נראו. רישומיו של הטבח ההמוני בעזה כבר ניכרים ומזעזעים. בשעה שדברים אלה נכתבים מדובר כבר על הפצצות מאסיביות שגבו את חייהם של יותר מ-2,800 פלסטינים, כשליש מתוכם ילדים, ו-1.1 מיליון נעקרו מבתיהם.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

באולפני הטלוויזיה בישראל כבר מדברים במפורש על מניעת שיבתם של תושבי עזה הנמלטים מבתיהם מפחד ההפצצות. יש שאף אינם מהססים לדבר במפורש על ג'נוסייד, כמו כתב כאן 11 רועי שרון, שאמר ש"אם צריך מיליון גופות של פלסטינים, אז שיהיו". ישראל הולכת בראש מורם לרשום על שמה מעשי זוועה שיגמדו את הנכבה של 1948, ואין פוצה פה ומצפצף.

הצבת עסקת חילופי השבויים ושחרור החטופים כמחויבותה הראשונה במעלה של מדינת ישראל יכול להיות רגע מכונן, שיסיט אותה מן הנתיב המוכר של הכרעה אל מול הצלה. על כל ישראלי שמתבונן בתמונות פניהן של החטופות והחטופים להכריע אם הוא מחויב להציל אותם מסכנת נפשות, או להשעות את המחויבות הזו על מנת לממש את חלומות העוועים של ממשלת ישראל, שאחריתם, כאמור, מתנועעת בין האפשרויות של טיהור אתני שני לבין ג'נוסייד.

אך לא רק זאת, יש לזכור שכרבע מן האסירים הפלסטינים המוחזקים בבתי הכלא הישראליים, הם עצירים מנהליים, שלא נהנים מכל סעד משפטי מול החלטתן של רשויות הביטחון הישראליות לעצור אותם, תוך הפרה מוחלטת של עקרונות הצדק וזכויות האדם.

בניגוד לניסיון האיוולת הנוכחי של ישראל להביא על כידוניה שלטון אחר לעם הפלסטיני בעזה, או למה שתותיר ממנו, אחרי שזרעה פירוד בתוך העם הפלסטיני על מנת להבטיח את שליטתה בגדה המערבית, יש להתחיל לחשוב אחרת. "מיטוט שלטון החמאס" לא יושג באמצעות כוח צבאי, אלא אם בפשעים נוראים. עסקת חילופי השבויים, לעומת זאת, עשויה להציל חיי ישראלים ופלסטינים רבים וגם לייצר בסיס ליצירת קשרים עם הנהגה פלסטינית אחרת, ולעתיד אחר לארץ הזאת.

אבי-רם צורף הוא היסטוריון, חבר קולקטיב מזרחי אזרחי ואקדמיה לשוויון