בין מסאפר יטא למיניאפוליס: לקחים שלמדתי מנוכחות מגינה

ברור שיש צורך בהתנגדות שטח נחושה יותר. סוכני ICE במיניאפוליס אחרי הירי ברנה ניקול גוד, ב-7 בינואר 2026 (צילום: Chad Davis / CC BY 4.0)

באפריל 2025 עברתי מישראל-פלסטין לבוסטון. אחרי שש שנים שבהן הייתי חלק מנוכחות מגינה, וחצי שנה שבה גרתי במסאפר יטא, חששתי אם אצליח להשתלב מחדש בארה"ב, ובייחוד חששתי מחיפוש עבודה. תפקידי האחרון היה רכז שטח בארגון רבנים לזכויות אדם (הנקרא היום "קול רבני לזכויות אדם"), ולעיתים נדמה היה לי שהמיומנות התעסוקתית היחידה שרכשתי היא תיעוד של אלימות מחרידה. בפרץ של הומור שחור אמרתי לחבריי: "לפי הכיוון שאליו פונים הדברים בארה"ב, אולי בקרוב גם שם יהיה צורך בנוכחות מגינה".

אחרי שחזרתי לארה"ב הסתבר שהבדיחה הזאת אינה רחוקה מהמציאות. שבועיים לפני שהגעתי לבוסטון נחטפה רומייסה אוזטורק על ידי סוכני ICE בלבוש אזרחי בסומרוויל, מסצ'וסטס. פעילים מקומיים הגיבו בתקיפות, וגיליתי שגם בבוסטון וגם בניו יורק פועלות רשתות הדוקות של התנגדות ל-ICE. בניו יורק, עמודי אינסטגרם כמו ICE Watch NYC מתעדים את נוכחות הסוכנים בעיר, וארגונים כמו JFREJ (יהודים למען צדק גזעי וכלכלי) מארגנים משמרות בבתי המשפט, מוודאים שסוכני ICE לא עוצרים מהגרים מייד לאחר הדיון, ומתעדים מעצרים בזמן אמת. במסצ'וסטס פועל ערוץ וואטסאפ המתעד את נוכחות ICE, וארגון הפועל למען מהגרים מספק ליווי לשימועים בבתי המשפט. לאחרונה הצטרפתי לכמה מהיוזמות האלה.

ואולם לנוכח ההסלמה האחרונה – ובמיוחד הריגתם של רנה ניקול גוד ואלכס פרטי, שניהם תושבי מיניאפוליס – ברור שיש צורך בהתנגדות שטח נחושה יותר. נוכחות ICE בעיר מתוארת ככיבוש, ונקודות הדמיון בין הגדה המערבית למיניאפוליס מחזקות את התיאור הזה: בשני המקומות, כוחות חמושים יכולים לעכב אנשים מקבוצות היעד כרצונם, ולמעוכבים אין שום הגנה משפטית. כפי שאמרה לי הרבה מיקאילה בראון, תושבת מיניאפוליס: "כל מי שאינו לבן חש שניתן לעצור אותו בכל רגע. אנשים מפחדים לצאת מהבית".

מניסיוני בגדה המערבית, אלה הלקחים המרכזיים שכדאי לזכור וליישם הן במאבק בכיבוש והן במעשי הסולידריות עם מהגרים בארה"ב ובהתנגדות ל-ICE:

התיעוד חיוני

לאחר הרצח של אלכס פרטי הודח גרג בובינו, מפקד מבצעי השטח של משמר הגבול האמריקאי ו-ICE, מתפקידו כ"מפקד הכללי" של מבצעי ההגירה, והוא אינו מוצב עוד במיניאפוליס. מדובר אומנם בענישה קלה בלבד, אבל היא ממחישה כי לחץ ציבורי מניב תוצאות, גם אם התהליך איטי. לחץ כזה נבנה באמצעות תיעוד עקבי ומקיף. ראינו זאת בגדה המערבית, כאשר הפוגרום בחווארה עורר תגובת נגד חריפה בציבור הישראלי, וכאשר חיילים ננזפו (גם כאן, ענישה קלה) בעקבות פשיטה מתועדת של מתנחלים בג'ינבה.

כדי לקדם שינוי ולהתגבר על האפתיות של האדם הממוצע, יש צורך בשטף של תיעוד – כזה שלא רק חושף את האלימות הממוסדת, אלא גם מבהיר שהיא בלתי מוצדקת, לא מידתית וקטלנית.

הכירו בזכויותיכם, השתמשו בפריבילגיה שלכם; אבל דעו גם שאין לכם באמת זכויות

עם השנים הוכח שהמקרים שזוכים לתשומת הלב התקשורתית הרחבה ביותר הם אלה שבהם מעורבים בני הקבוצה ההגמונית והפריבילגית. בישראל מדובר ביהודים, ובייחוד יהודים-ישראלים; בארה"ב – בנוצרים לבנים. כך היה גם במקרי הריגתם של גוד ופרטי, שזכו לסיקור תקשורתי רב יותר מכל ששת המקרים האחרים שבהם סוכני ICE הרגו בני אדם ב-2026. כל השישה היו מהגרים לא לבנים: חמישה ממרכז אמריקה ואחד מקמבודיה.

דפוס דומה מתקיים גם בישראל. גירוש של יהודים אמריקאים ופציעה של פעילי שמאל ישראלים עוררו תגובות מצד ח"כים והודהדו בתקשורת; במקרה האחרון אף נמנעה מקצין אפשרות לקידום למשך שלוש שנים. בשונה מכך, הציבור הישראלי אדיש ברובו להרג התדיר של פלסטינים בפשיטות צבאיות על מחנות הפליטים בגדה.

גם בגדה וגם בארה"ב, נוכחות של פעילים המשתייכים לקבוצה הפריבילגית מסייעת להעלאת המודעות. סאם סטיין (שני מימין) עם תושבים ופעילים באום אל-ח'יר בגדה המערבית, בדצמבר 2024 (צילום: ח'דיג'ה תאופיק)

גם בגדה המערבית וגם בארה"ב, הנוכחות שלנו כפעילים המשתייכים לקבוצה הפריבילגית מסייעת להעלאת המודעות. הפריבילגיה מאפשרת לנו להגיע למקומות שפלסטינים ומהגרים אינם יכולים להגיע אליהם, לתעד במקומות שבהם הם אינם מורשים לצלם, ולהתנגד היכן שהם מנועים מלעשות זאת. חיוני להכיר את הזכויות החוקיות ולעמוד בנחישות מול הפרות אוטוריטריות. עם זאת, מובן שגם פעילים בעלי פריבילגיות מצויים בסיכון, ו"מלכוד 22" של ההכשרה המשפטית הוא שזכויות הופכות למיתוס כשאין השלכות להפרתן. חיוני אם כן שפעילים ידעו לזהות מתי המצב מסלים מעבר לנקודה שבה עוד ניתן לספק סולידריות אפקטיבית, וינהגו בהתאם.

היצמדו זה לזה ואל תגיבו לשמועות עמומות

הפעמים שבהן חוויתי את האלימות הקשה ביותר היו כולן כשהייתי עם מעט אנשים, ונקלעתי לסיטואציה מבלי להבין מה מתרחש וללא תקשורת ברורה עם אחרים בזירה. היו גם מקרים שבהם הגבתי לדיווח לפני שהבנתי את המצב לאשורו, ואומנם לא נתקלתי באלימות, אך בזבזתי את זמני ואת האנרגיה שלי בהגעה למקום שבו לא הייתי נחוץ.

בזמן הקצר שחלף מאז חזרתי לארה"ב, נתקלתי שוב ושוב בשמועות שהופצו ברשתות החברתיות על נוכחות של ICE בערים מסוימות, והופרכו כעבור דקות ספורות. אנשים בעלי כוונות טובות מסייעים להפצת שמועות כאלה, שבפועל יוצרות בלבול, מגבירות את הפחד ופוגעות באמינותם של דיווחים עתידיים. זו אחת הסיבות לכך שהתיעוד כה חיוני. בגדה המערבית פועלת רשת מרשימה של ערוצי וואסטאפ וטלגרם, שבאמצעותם פלסטינים מעדכנים על מחסומים, פשיטות צבאיות ופעילות של מתנחלים. כל העדכונים הללו מלווים בתיעוד. ככלל אצבע, כל עוד אינכם רואים תמונות או סרטונים, או מקבלים דיווח ממקור ראשון ממי שהיה בזירה, התייחסו בחשדנות לשמועה.

כל מאבק הוא ייחודי, אבל לפשיזם ולסמכותנות יש דפוסי פעולה מוכרים. אני נעזר בניסיון שצברתי בפלסטין וגם בפעילותי בארה"ב, משום שזהו הידע הזמין לי, אולם לכל מי שביקש צדק – בכל מקום בעולם – יש ניסיון וידע רבי ערך להציע.

סאם סטיין הוא כותב ואקטיביסט שבילה שש שנים בפעילות של נוכחות מגינה בגדה המערבית. מאנגלית: יונית מוזס