ארמון במלכות החרמון

רומנטיקה לאומית עם גישת ביטחון מיליטריסטית. נתניהו ב"חרמון הסורי", ב-17 בדצמבר 2024 (צילום: מעיין טואף / לע"מ)

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ידע בדיוק מה הוא עושה כשביקר ב-17 בדצמבר בפסגת החרמון, יחד עם שר הביטחון, הרמטכ"ל, ראש השב"כ וקצינים בכירים נוספים. "נישאר במקום החשוב הזה עד שיימצא סידור אחר שיבטיח את ביטחון ישראל", הוא אמר. הביקור המבוים לפרטי פרטים, כמו גם הדברים שאמר, אינם רק "תמונת הניצחון" שהוא כה ייחל לה מאז 7 באוקטובר. האירוע בכללותו פרט על מיתרי התפיסה הציונית הקלאסית של הר החרמון, המשלבת רומנטיקה לאומית עם גישת ביטחון מיליטריסטית.

המסגור של כיבוש החרמון הסורי בידי נתניהו, כפי שעלה בהודעות לתקשורת, משקף את הבנתו העמוקה את נימי החברה הישראלית, המשוועת להכרעה צבאית ולהשבת הכבוד הלאומי שלכאורה אבד ב-7 באוקטובר. תזמון הביקור, שהיה כרוך בביטול דיוני המשפט שלו באותו היום בתואנה של "נסיבות חריגות", משקף גם את סדרי העדיפויות שלו. בעוד רבים חשבו או הולכו שולל לחשוב ש"הנסיבות החריגות" קשורות למשא ומתן לשחרור החטופים, התברר כי למעשה הן היו הזדמנות יוצאת דופן להעביר מסר מנצח לאומה מפסגת החרמון הסורי הכבוש.

>> נפילת אסד הציתה מחדש ויכוח נושן בחברה הערבית בישראל

מאז ראשית המאה ה-20, שזור הר החרמון באירועי מפתח הקשורים לאתוס הלאומי הציוני ולמדינת ישראל. לאחר מלחמת העולם הראשונה, בוועידת השלום בוורסאי בפברואר 1919, תבעו נציגי התנועה הציונית לכלול את הר החרמון, "אב המים האמיתי של ארץ ישראל", כפי שהם קראו לו, בתוך גבולות הבית הלאומי היהודי. אולם בריטניה וצרפת הכריעו כי החרמון (ונהר הליטני) יישארו בתחומי המנדט הצרפתי על סוריה ולבנון.

למרות זאת, בימי המנדט הבריטי המשיך החרמון להיות אתר ציוני-לאומי נחשק. ספרי ידיעת הארץ שנכתבו בתקופה זו כללו גם את אזור החרמון. אישים כזאב וילנאי, שייסדו את פולחן ידיעת הארץ, הובילו סיורים אל החרמון למרות היותו מחוץ לתחומי המנדט הבריטי. המטיילים הגיעו עד לפסגת ההר בגובה 2,814 מטר, ונהגו לנעוץ בה את דגל ישראל לפני חזרתם אל גבולות המנדט הבריטי של ארץ ישראל. לאחר 1948, הפך ההר להיות הפֶּטרה של תושבי הצפון, כאשר צעירים ישראלים לא מעטים חצו את הגבול, ותוך התגרות בגורלם טיפסו אל ראש ההר בהתרסה ציונית. טַיילוּ בגליל העליון ושאלו את זקני האזור, והם יספרו לכם סיפורים מסמרי שיער על אלו שעשו זאת וחזרו בלא פגע, וגם על אלו שעשו זאת ונתפסו.

לידת "החרמון הישראלי" ו"החרמון הסורי"

החלום להשתלט על הר החרמון התבצע – אך רק באופן חלקי – בעקבות מלחמת 1967. עם סיום הקרבות, נערכו כוחות צה"ל בקו התילים ברמת הגולן, מאזור חמת גדר בדרום עד לקוניטרה בצפון. יום לאחר מכן הוחלט להשתלט על רכס החרמון. המשימה הוטלה על קצין המודיעין של אוגדה 36, דני אגמון, שפיזר חוליות של חיילי גולני לאורך הרכס במטרה לקבוע עובדות מוגמרות בשטח, לפני שיגיעו משקיפי האו"ם לסמן את קו הפסקת האש בין הכוחות הסוריים לישראליים.

הנקודה הגבוהה ביותר שבחר בה אגמון היתה בגובה 2,236 מטר מעל פני הים (סמוך למצפה שלגים של היום), במרחק כ-14 קילומטר דרומית משיא החרמון בגובה 2,814 מטר. בראיון שקיימתי לפני למעלה מעשור עם אחד מקציני המטה של פיקוד צפון, שאלתי מדוע אגמון לא הציב חיילים בפסגה עצמה, וכך אפשר היה לכלול את שיא הגובה בתחומי הכיבוש הישראלי של רמת הגולן? התשובה שקיבלתי היתה ש"אגמון לא היה חצוף מספיק".

חצוף או לא, כך נולדו המונחים "החרמון הישראלי" ו"החרמון הסורי", התקפים רק בישראל. סיפור ההשתלטות על החרמון הישראלי ביוני 1967 והוויתור על החרמון הסורי שב ועלה לאחרונה בכלי תקשורת ימניים, שהצטערו על הטעות ההיא, שאלמלא נעשתה אז, שיא החרמון היה יכול להיות בשליטת ישראל כבר 57 שנה ולא רק עתה. ובכל זאת, ה"וויתור" על החרמון הסורי ב-1967 לא פגע ברומנטיקה הישראלית-ציונית כלפי ההר. השיר "מלכות החרמון" זכה במקום הראשון במצעד השנתי של גלי צה"ל ב-1968, והפך לאחד השירים הפופולריים ביותר בהיסטוריה של הלהקות הצבאיות ובזמר העברי בכלל. באופן מקרי או לא, הוא זכה לביצוע מחודש בידי להקת פיקוד צפון לפני כתשעה חודשים.

הפרק הקריטי בהיסטוריה הישראלית של החרמון התרחש כמובן במלחמת 1973. הקרבות על החרמון, מורשת הקרב של חטיבת גולני, ה"עיניים של המדינה" וכיבוש החרמון הסורי, הפכו לסמלים מכוננים של מדינת ישראל והשתלבו באתוס הציוני של גבורה וכיבוש. בדבריו על פסגת ההר לפני כשבוע, פרט נתניהו על המיתרים הללו באופן מודע, בהוסיפו שבמלחמת 1973 הוא עצמו היה במקום "עם החיילים שלי בסיירת מטכ"ל". בכך הוא ניכס לעצמו את כיבוש החרמון הסורי ב-1973, והתעלם מכך שהיה זה דווקא אחיו, יוני נתניהו, שהתפרסם במורשת הקרב על ההר – ולאו דווקא באופן חיובי.

מזה שנים, נתניהו נוהג כאילו המדינה זה הוא. ההוראה שנתן לכיבוש החלק הסורי של החרמון אפשרה לו להעביר את המסר הזה שוב, ולספק לו את מה שנתפס בעיניו כתמונת ניצחון של המלחמה הנוראה ביותר בתולדות המדינה, שהוא מבקש לקרוא לה "מלחמת התקומה". נתניהו לא היה יכול לבקש אתר טוב יותר מהחרמון כרקע למסגור עצמו כמצביא וכמנהיג הגדול של האומה, שעתה גם אחראי למיטוט משטר אסד בסוריה. הדיווחים הרווחים בתקשורת הישראלית המהדהדים את המסרים שלו מבהירים שדעת הקהל הישראלית איתו.

במקביל לכיבוש החרמון הסורי, השתלטה ישראל גם על אזור החיץ שנקבע בהסכם הפרדת הכוחות עם סוריה ב-1974. נתניהו מיהר להודיע כי ההסכם בטל ומבוטל. אמנם הוא גם אמר שהכיבושים הללו הם זמניים, עד שיתבהר המצב הפוליטי בסוריה, אך כמה מהסמנים הימניים-משיחיים בקואליציה שלו מיהרו לטעון כי יש לנצל את ההזדמנות ולהפוך את הזמני לקבוע. בינתיים, הנחה נתניהו את צה"ל להיערך לנוכחות באזור למשך שנה לפחות.

מדינות ערב מתבוננות בתדהמה ומנסות להבין את המהלכים הישראליים. טנק ישראלי בגולן, ב-8 בפברואר 2024 (צילום: מיכאל גלעדי / פלאש90)

במקביל, מדינות ערב – כולל מדינות ידידותיות לישראל – מתבוננות בתדהמה ומנסות להבין את המהלכים הישראליים. האם יש לישראל אינטרס לייצב את סוריה, ואם כן, כיצד בדיוק מקדמים המהלכים הללו את האינטרס הזה? או, האם המהלכים בסוריה – כמו רוב מהלכי המלחמה מאז 7 באוקטובר – נגועים באינטרסים הפוליטיים של נתניהו ושרידותו האישית, כמו גם שרידות ממשלתו? שהרי כבר ברור כשמש שהארכת המלחמה היא אינטרס מובהק של ראש הממשלה.

במרבית כלי התקשורת הערבים – גם כאלה שהיו עוינים למשטר אסד ושמחים בנפילתו – מבינים את המהלכים הישראליים בסוריה כעוד דוגמה לשאיפות ההתפשטות של ישראל: מעזה, דרך הגדה המערבית, דרך דרום לבנון וכלה בחרמון ובאזור החיץ. הסיכוי שישראל תכבוש את דרום לבנון או את כל רכס החרמון במטרה להישאר הוא אמנם אפסי, אך לתושב הממוצע במזרח התיכון קשה להבין את ישראל אחרת – במיוחד כשבכירים בממשלה הנוכחית מדברים כלאחר יד על התיישבות יהודית בדרום לבנון, או על סיפוח קבע של "החרמון הסורי".

ביטול הסכם הפרדת הכוחות ברמת הגולן מזכיר במעט את הביטול החד צדדי של הסכמי שביתת הנשק ב-1967, כולל ההסכם עם לבנון, אף שארץ הארזים כלל לא הצטרפה למלחמה והגבול שלה עם ישראל לא השתנה (למעט התארכותו לאזור רכס החרמון בעקבות כיבוש רמת הגולן). הסכם שביתת הנשק עם לבנון עבד ביעילות רבה מ-1949 ועד יוני 1967 וביטולו החד צדדי, נגד רצונה של לבנון, היה הסימן הראשון של זלזול ישראלי בסמכותה של הממשלה בביירות, עוד לפני שהחלו הארגונים המזוינים הפלסטינים להתבסס במדינה. גם הסכם הפרדת הכוחות עם סוריה עבד ביעילות יוצאת דופן מ-1974 עד היום. האם נתניהו היה צריך להצהיר בריש גלי שההסכם מבוטל? האם זה יקדם את האפשרות להתייצבות בסוריה? או שמא ההצהרה הזאת נועדה לשרת – שוב – את האינטרסים הצרים שלו ולהזין לא רק את ה"בייס" הפוליטי שלו, אלא גם את מרבית הציבור הישראלי, השואב עידוד מההצלחות הישראליות בזירה הסורית?

ככל שהמלחמה נמשכת בהכוונת ראש הממשלה, צועד נתניהו כל הדרך למעלה אל שיקום מעמדו הפוליטי וחיזוק תדמיתו כאבי האומה, בעוד האומה ממשיכה לרדת למטה, בעיניים פקוחות לרווחה.

אשר קאופמן הוא ראש המכון ללימודי שלום בינלאומי ע"ש ג'ואן ב. קרוק באוניברסיטת נוטרדאם, ארה"ב