newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ארגון המתנדבים הפלסטיני שמסייע במסיק ובשיקום החברה

המילה פזעה – להגיש עזרה למי שנזקק לה – היא חלק מהמורשת הפלסטינית הקדומה, וגם שמו של ארגון מתנדבים צעירים, שהוקם כדי לעזור לחקלאים שמאויימים מאלימות מתנחלים. על הדרך, הם גם מחברים בין שכבות שונות בחברה הפלסטינית ומחזקים את הסולידריות

מאת:

פזעה, ארגון של מתנדבים פלסטינים צעירים שמסייע לחקלאים בקטיף במטעי הזיתים באזורים שבהם יש אלימות מתנחלים, צובר פופולריות ומגביר את הסולידריות בין חלקים שונים בחברה הפלסטינית. הארגון הוקם לפני כשנתיים כפעולת התנגדות לא-אלימה לכיבוש. המילה עצמה, "פזעה", מהווה חלק מהמורשת הפלסטינית הקדומה, ומשמעותה היא להגיש עזרה למי שנזקק לה.

"אני מאמין שצעירים כמונו צריכים לגלות סולידריות עם חקלאים, שמותקפים על ידי מתנחלים באופן מתמשך, במיוחד בעונת קטיף הזיתים", אומר חאלד אבו קרע, בן 26, שגר ברמאללה. זו השנה השנייה שלו כמתנדב בפזעה. "אני מאמין בפזעה. זו מילה פלאחית, פלסטינית, שהסבים שלי השתמשו בה כדי לתאר רגעי חסד של עזרה הדדית: כשתושבי הכפר מתקבצים לבנות יחד בית, למשל, או לחרוש במשותף את השדה".

מסיק בבורין, ב-26 באוקטובר 2021 (צילום: אורן זיו)

מסיק בבורין, ב-26 באוקטובר 2021 (צילום: אורן זיו)

מתנדבי פזעה במסיק (צילום: באדיבות אנשי פזעה)

עזרה למי שנזקק לה. מתנדבי פזעה במסיק (צילום: באדיבות אנשי פזעה)

אבו קרע מספר כי בזכות העבודה של פזעה השנה, חקלאים הצליחו לקטוף זיתים גם באדמות שנחשבות למסוכנות, בגלל קרבתן להתנחלויות. "השנה הצלחנו להגיע עם בעלי אדמות לג'בל סביח בביתא (שעליו הוקם מאחז אביתר; ב"ע), לבורין, לאל-מוג'יר ועוד. יש לנו פעילים ופעילות פלסטינים, והשנה, לראשונה, הצטרפו אלינו גם כמה ישראלים".

לדברי אבו קרע, הפופולריות של ההתנדבות גדלה והולכת בקרב הפלסטינים. "בסופי שבוע מגיעים בממוצע כ-100 איש", הוא אומר. "באמצע השבוע בין 20 ל-100. וזו עבודה מאתגרת. לפני כמה ימים, למשל, במהלך קטיף הזיתים הגיע קצין שהכריז על המקום כשטח צבאי סגור, כפי שהם נוהגים לעשות, והחיילים התחילו להדוף אותנו בכוח כדי שנעזוב. הקצין צעק: 'מי פה בעל האדמה?' אז בעל האדמה ענה לו, בשקט: 'כולנו פה בעלי האדמה'".

עביר אל-חטיב, בת 40, גרה בצפון-מערב ירושלים. היא פעילה חברתית פלסטינית מסורה מאוד, שלוקחת חלק בפעילויות של התנגדות עממית כבר 12 שנה. שאלתי אותה איך הכל התחיל. "לפני הרבה שנים, האדמה של סבא שלי נגנבה", היא ענתה. "בנו עליה מאחז ואת גדר ההפרדה. הגשנו תביעה נגד המדינה על מנת להשיב את האדמה, אך הם סירבו.

"אני זוכרת איך הרגשתי אז, את חוסר האונים ובערת העלבון, ואיך חשתי פתאום הזדהות עמוקה עם כל מי שסובל מהכיבוש, במיוחד עם אנשים שמנסים לגרש אותם מאדמתם. מאז אני מגיעה לכל פעילות מחאה עממית. הגעתי לבאב אל-שמס (מחנה אוהלי מחאה שהוקם ב-2012 בשטחי E1, מזרחית לירושלים; ב"ע), לעין חג'לה ולחאן אל אחמר (כפרים בסכנת גירוש; ב"ע).

"לפזעה הצטרפתי מהיום הראשון שבו קם המיזם, פשוט כדי שחקלאים לא יהיו לבד אם יתקפו אותם. למדתי משנותי הרבות בפעילויות התנגדות עממית שדבר עיקרי שהכיבוש מנסה לעשות הוא זה לפורר את החברה הפלסטינית. לכן הם יוצאים נגד כל שיתוף פעולה, או גילוי סולידריות פנים-פלסטיני, וזו הסיבה שכמעט בכל פעם שהם רואים אותנו, פעילי פזעה, הם מגרשים אותנו בכוח מהשדה או ממטע הזיתים. זו מטרה: למנוע מפלסטינים לעמוד כתף אל כתף, יחד".

אל-חטיב מספרת איך אף פעם אי אפשר לדעת מתי האלימות תפרוץ. "אתמול קטפנו זיתים, כמה פעילים וחקלאי, ואני הלכתי להכין תה. אספתי בולי עץ, והדלקתי אש. החיילים, שבמשך דקות ארוכות הסתכלו עלינו, הגיעו פתאום, דחפו מישהו, ובעטו בקנקן התה – שנשפך. היה ניסיון מצדם,להתסיס את המצב, כי הם רוצים לסלק אותנו מקטיף הזיתים. במצבים כאלה אני מחניקה את העצבים שלי ונוהגת באיפוק, כדי שלא יגרשו את המשפחה, כדי שיצליחו לסיים את העבודה".

"המיזם מקרב בין עירוניים לחקלאים"

הדבר המיוחד שקורה בפזעה, לדברי אל-חטיב, הוא החיבור שנוצר בין שכבות שונות בחברה הפלסטינית. "המיזם מקרב מאוד בין צעירים עירוניים לחקלאים. באזורים הכפריים סובלים יום יום מהכיבוש. וקורה לא פעם שמגיעים פלסטינים מהעיר לפזעה, וממש נדהמים לראות איך החקלאים סובלים. הם לא מודעים למה שקורה סביבם, מחוץ לעיר שבה הם גרים.

"אני מרגישה הרבה אחריות כלפי הצעירים האלה, שיפתחו מודעות, שיגיעו לעזור. התחלתי להביא לפזעה גם צעירות מאוניברסיטת ביר זית, שיצרו קשרים עמוקים עם הנשים בביתא".

מוחמד אל-חטיב, פעיל בהתנגדות העממית בכפר בילעין, הוא המתאם של פזעה ואחד מיוזמי הפרויקט. שאלתי אותו איך המיזם נולד. "הרעיון להקים את פזעה החל עם תקופת הקורונה", אמר, "לא היו יותר אנשים מחו"ל או ישראלים שיגיעו לעזור לחקלאים עם קטיף הזיתים, והבנו שיש צורך גדול.

"אספנו פעילים ופעילות כדי להתלוות לחקלאים ולאפשר להם להגיע לתפוקה אמיתית מהזיתים. זה יצר דברים מאוד מעניינים. אקטיביסטים פלסטינים נפגשו זה עם זה – פעילים שגרים בדרום מגיעים לצפון, ופעילי הצפון מגיעים לדרום – וכולם מחליפים חוויות, לומדים מהניסיון האקטיביסטי. אני מקווה שנמשיך, ונלך ונגדל, ויצטרפו אלינו עוד הרבה אנשים, בעיקר צעירים".

גם אני מאמין גדול בכוח של התנגדות עממית לא-אלימה. בזכותה, למשל, הצלחנו בכפר שלי, תוואני שבמסאפר יטא, לקבל תוכנית מתאר מהצבא. אחרי עשרות מחאות, בסופו של דבר הסרנו את צוי ההריסה מעל לבתים שלנו. ב-2006, כשישראל העבירה את גדר ההפרדה מול הכפר, הצלחנו לגרום לצבא לסלק אותה באמצעות התנגדות עממית – כפי שקרה גם בבילעין.

אני חושב שהכיבוש רוצה שאנחנו, הפלסטינים, ננהג באלימות. כך קל יותר לחיילים לירות ולדכא את המחאה. הם זקוקים לתירוץ. מניסיון של מאות מחאות שבהן נכחתי במסאפר יטא, מאז ילדותי, שוב ושוב ראיתי איך הצבא והמשטרה מנסים למסגר כל עמידה עממית שלנו יחד כאירוע אלים ולא לגיטימי – כדי שיוכלו להשתמש באלימות בעצמם. בדיוק משום כך, פזעה, וכל המחאות העממיות, צריכות להמשיך: נעמוד מול המדכאים שלנו, עד שנקבל זכויות של בני אדם.

מתנדבי פזעה, חקלאים וחיילים (צילום: באדיבות פעילי פזעה)

מתנדבי פזעה, חקלאים וחיילים (צילום: באדיבות פעילי פזעה)

מתנדבי פזעה במסיק, ב-26 באוקטובר 2021 (צילום: אורן זיו)

מתנדבי פזעה במסיק, ב-26 באוקטובר 2021 (צילום: אורן זיו)

מתנדבי פזעה במסיק, ב-26 באוקטובר 2021 (צילום: אורן זיו)

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf