אף אחד לא יקבל את מה שהוא רצה: על פרקי הסיום של מד מן

הסדרה האהובה עלי כרגע בטלוויזיה, מד מן, מתקרבת לסיומה ברצף של פרקים מענגים ומורטי עצבים במיוחד. אני אוהב את מד מן כי בין השאר היא מלאה ממתקים קטנים כמו הרגע שבו השכנה של טרודי, גרושתו של פיט קמפבל, שואלת אותה איך היא הצליחה לא להרעיל (במובן של להסית) את הבת שלהם נגדו, וטרודי, לבושה כמו שלגייה, מציעה לה תפוח אדום מבריק.

או דון, שקורא את הסנדק בפרק שעוסק במשפחות: המשפחה שלו ושל בטי, שגוססת ללא ידיעתו מסרטן, שהיא גם המשפחה של הנרי שמתגלה כמשענת רצוצה למדי כשהוא מנסה לנחם את סאלי (הדבר האחרון שמישהו רוצה ברגע משבר בסדרה הזו הוא לסמוך על אחד הגברים בסביבה); האיחוד הקריפי של פיט עם טרודי, שמתרחש אחרי ארוחת ערב מוזרה עם אחיו, אותו כמעט לא ראינו מעולם.

אם ב"שובר שורות" ובסופרנוס רוב הקאסט הוצא להורג בעונת הסיום, במד מן נגזר עליהן לגעת בחלומות שלהן – תוך תשלום מחיר איום ונורא – ואז לראות אותם חומקים להם בין האצבעות, כמו חול על שפת הים. פיט מתייחס לנקודה הזו במפורש בשיחה עם אחיו – חוסר היכולת שלו (ושל יתר הדמויות כמובן) להסתפק. באחד הדיונים על הסדרה ב-vox העיר עזרא קליין (נדמה לי) שבמד מן אין סאבטקסט, הכל נאמר ברגע מסוים במפורש – ופיט מעניק לנו בפרק הזה מפתח לאסון של כל גיבורי הסדרה.

ג'ואן רוצה להצליח בזכות עצמה, והיא חוזרת לתפקיד המאהבת של מישהו שדומה באופן חשוד לרוג'ר סטרלינג המוקדם – הרומן הראשון והמשמעותי שלה בסדרה; פיט רוצה עושר והצלחה, אבל יש לי תחושה שהוא לא הולך לקבל את משרת החלומות שהוצעה לו בפרק הזה; קן רצה להיות סופר, אבל הוא נהיה דוש תאגידי מריר; ודון רוצה זהות יציבה, ולכן בפרק הזה מטיחים בו שוב את האשמה שהוא מתחזה (היחידה שיש מקום לאופטימיות לגביה היא פגי).

בקשר לדון, הפרק האחרון היה מבריק במיוחד. שיאו היה אמור להיות רגע אחוות הלוחמים שלו, שבו הוא זוכה סוף סוף לחשוף את הסוד הנורא שלו ממלחמת קוריאה בפני אנשים שמקבלים אותו בלי לשפוט, אבל אחרי הרגע הצפוי ומחמם הלב הזה, עוד באותו הלילה, מוטחת בדון ההאשמה המוזרה בגניבת קופת הצדקה, ואותם אנשים שקודם שרו איתו מתגלים כאידיוטים כפריים שדופקים לו מכות. ואז מתרחשת עוד תפנית המעניינת, כשדון מחפה על העובד הצעיר במוטל שהיה הגנב האמיתי – ובסוף אפילו נותן לו את המכונית שלו. האחווה האמיתית של דון היא לא עם ותיקי המלחמה, אלא עם הנווד האמריקאי, הרמאי הקטן, ורגע האושר הקטן האמיתי שלו הוא לא השירים עם הווטרנים השיכורים, אלא הג'סטה הענקית שהוא יכול לעשות למישהו שבוודאי מזכיר לו את עצמו.

הסצינות של דון עם הבחור הצעיר שאת שמו שכחתי (או שהוא לא נאמר) היו לפעמים טעונות במתח אירוטי, ולפעמים הזכירו יחסי אב ובן – במיוחד ברגעי הסיום. והנה עוד סיפור על משפחה בפרק הזה – המשפחה היחידה שאפשרית מבחינתו של דון, שעליו אמר אביו של בטי באחת העונות המוקדמות שאי אפשר לבטוח בו כי "he has no people", כי הוא בא משום מקום, הוא אדם בלי עבר ובלי קרובים.

ובטי, כמובן. הסרטן שלה היה שובר לב, והסדרה סובבה את הבורג הזה עד הסוף, כשסאלי קראה את המכתב שבטי השאירה לה בעודה בחיים. ובכל זאת, דווקא בתפנית העלילתית הזו היה משהו מניפולטיבי, מפני שבטי היתה אחת הדמויות הכי לא אהובות על ידי הצופים לאורך כל העונות, וכמו שכתבה שרה סלצר, המוות הנוראי שלה הכריח אותנו להרגיש עד כמה אנחנו קשורים לבטי, באופן אלים כמעט. לבטי, אחת הדמויות שעברו את ההתעללויות הכי רציניות בסדרה, היה מגיע שנאהב אותה בזכות עצמה.

זה היה גם אחד מאותם רגעים שבה הסדרה מבצעת מהלך עלילתי "גדול מדי", בלתי נסלח באמת, כמו ההתכחשות של דון לאחיו שמתאבד בעונה הראשונה, או ג'ואן שמסורסרת לאחד הלקוחות הדוחים במצוות כל השותפים בחברה. ברגעים האלו מד מן היא לא סדרה של ניואנסים וסמלים, אלא טלנובלה מעוצבת. וכנראה שגם זה חלק מהקסם האדיר שלה.

> הכי רחוק מדוקאביב: בפסטיבל הקולנוע של שג'עיה הצופים שמחים שיש חשמל