"אני עומדת בגינת הירק שלי ומסביבי מדבר צהוב ויבש. זה ממלא אותי תקווה"

פרויקט החממות החקלאיות של עמותת סידרה, שהוקם לפני שש שנים, נועד לסייע לנשים בדואיות המתמודדות עם עוני חמור ואי-ביטחון תזונתי. מה שהתחיל כגינות ביתיות שאיפשרו לנשים לגדל מעט ירקות עבור משפחתן, מנסה כעת גם לספק פרנסה לנשים המפעילות, וגם לסייע לצמיחה של עסקים קטנים ומקומיים מתוך החברה הבדואית וכך לחזק אותה.

"ברוב המשפחות, הבעל לא נמצא בבית רוב הזמן. הוא עובד כל הזמן מחוץ לכפר, וחוזר רק בשישי-שבת", אומרת אמל אלנסאסרה, מנהלת התוכניות של עמותת סידרה. המצב הכלכלי מוביל לכך שילדים סובלים מתת-תזונה והתפתחות לקויה. סידרה מספקת מעגל תמיכה ראשוני, כמו ליווי לטיפת חלב, אך החממה, לדבר אלנסאסרה, מאפשרת התחלה של עצמאות.

"בתור ילדה, אני זוכרת את אבא והדודים מטפחים גינת ירק (السده) בשיטה מסורתית, של אגירת מי הגשם לחקלאות", מספרת חדרה אלסאנע מעמותת סידרה בנגב. "בשנים האחרונות החקלאות המקומית המשפחתית נחלשה לטובת תעשייה ומקורות פרנסה אחרים, ולכן העצמאות התזונתית נפגעה".

המטרה של החממות, לדבריה, היא "לחזק את הצומוד – האחיזה באדמה והקיימות, וגם לחזק את מעמדן של הנשים בניהול כלכלת הבית. התחלנו את הרעיון עם שיטות אגירת מים, כי הנושא של הנגשת המים לכפרים הבלתי מוכרים היה אתגר גדול. בעניין הזה היה שיתוף פעולה עם הכפרים השונים, מועצת הכפרים הבלתי מוכרים, פורום דו קיום בנגב ועמותת סיכוי. לפעמים הצלחנו לקבל אישור ממקורות לחבר למים, לפעמים לא".

בסך הכל, בכפרים הבדואים המוכרים והלא מוכרים פועלות כיום 270 חממות כאלה, כולן מופעלות ומנוהלות על ידי נשים. רק 25 מהן מקבלות תמיכה ממחלקות הרווחה של הרשויות המקומיות בנגב, מתוך 130 חממות שביקשו לקבל תמיכה כעסקים עצמאיים במסגרת תוכנית החומש לפיתוח כלכלי בחברה הערבית (החלטת ממשלה 922).

בכפרים המוכרים בנגב, עיקר הבעיה היא בכך שהקריטריונים שהוצבו מלכתחילה לקבלת הסיוע בתוכנית 922 אינם מתאימים למשאבים ולתשתיות המועטות. כך, דרישות כמו שירותים מסודרים לעובדים ומשרדים ממוזגים מונעים מרוב בקשות התמיכה להתקבל. בכפרים הבלתי מוכרים הסיפור קשה יותר, ובמקום תמיכה מתוכנית החומש, סידרה תומכת בגינות ובחממות באופן עצמאי באמצעות תרומות.

לדברי אלסאנע, "היום אנחנו עובדות עם 280 נשים, ומוסיפות 15 נשים בממוצע כל שנה. הן עוברות הכשרה בנושא חקלאות. יש לנו נשים מגיל 25 עד 50. מה שיפה בפרויקט הזה הוא שהחממה נותנת לנשים מעמד במשפחה. זה מחזק את המקום של האישה כמפרנסת ומספקת מזון למשק הבית. מספיק שיש לך מה לבשל כל יום, זה ביטחון תזונתי שנותן שקט נפשי לכל המשפחה".

"משוכנעת שעשיתי את הדבר הנכון"

אחת מהמשתתפות בפרויקט היא כפאיה, בת 45 מהכפר הבלתי מוכר תל ערד. היא אם לחמישה ילדים, ויש לה גינת ירק צמודה לביתה. בכפר, המונה כ-2,500 נפש, יש עוד שלוש נשים שמשתתפות בפרויקט החממות של סידרה.

כפאיה חזרה עם משפחתה לתל ערד, הכפר שבו נולדה, אחרי 20 שנה שבהן חיו בכפר חורה. "לא רציתי שהילדים שלי יגדלו באווירה של קטטות ונשק ובעיות כל היום. אז כן, אין הרבה שירותים בכפר בלתי מוכר, אבל יש שקט וביטחון אישי", היא מספרת. כשחזרה, היא הופתעה לגלות ששום דבר לא השתנה. "אין מים, אין חשמל, אין בתי ספר, הכל אומלל. עשרים שנה, והכל אותו דבר".

כפאיה, שנאבקה כל חייה ללמוד ולפתח קריירה, לא נכנעה. "התחלתי להתקשר לעמותות נשים שהכרתי מחורה. עמותת סידרה נענתה לפנייה שלי, והצעתי להן לארגן קורס לנשים בתל ערד, והן באמת באו".

מאז, בעלה של כפאיה התחתן עם אשה נוספת ושתיהן חיות באותו מתחם, שבו גם פועלת החממה. האישה השנייה השתלבה גם היא בפרויקט. כפאיה היא המפרנסת העיקרית בבית. לצד הירקות שהיא מגדלת, היא החלה למכור מוצרים נוספים – מתבלינים וחמוצים עד ליצירה של נשות הכפר, כמו רקמות ושטיחים. החלום שלה הוא להקים בוסתן גדול שיקבל תיירים ואורחים, חוקרים ומטיילים, ושיהיה מלא בירוק, עצים ופינת חי.

אימאן, בת 33 מהכפר הבלתי מוכר אל ג'ורוף, משתתפת גם היא בפרויקט. היא מפעילה חממה כבר שנתיים, מאז ששמעה על הפרויקט דרך קורס נשים של העמותה. היא מגדלת בעיקר מלפפונים, פלפלים, תרד, עגבניות, חצילים וכרוב.

"אני ושותפתי אחראיות על החממה, וזה ממש עוזר שיש לי ירקות בסיסיים קרוב לבית. לפעמים, כשיש קטיף טוב, אני מוכרת לנשים אחרות, אבל עיקר התוצר הוא לבתים שלנו". אימאן מספרת שהחממה דורשת הרבה עבודה פיזית, כמו פיזור דשן ועיבוד האדמה, אבל "אני משוכנעת שעשיתי את הדבר הנכון".

סידרה תרמה לפרויקט של אימאן את התשתית, החומרים והשתילים, וכן דאגה ללמד אותה ואת השותפה שלה כיצד מתפעלים את החממה. בכפר פועלת חממה נוספת, ובסך הכל עובדות ארבע נשים בשתי החחמות.

אימאן בטוחה שבעלה לא ייקח אשה שנייה. "הוא לא מעיז לעשות את הדבר הזה". בתשובה לשאלה אם בכל זאת הוא יעשה את זה היא תיתן לו לישון בחממה, היא עונה בקריצה: "לא, החממה חמה ונעימה, הוא יישן בחוץ בקור".

"הפרויקט הזה מדהים בעיני", אומרת כפאיה. "אני זוכרת את עצמי עומדת פעם בגינת הירק שלי, ראיתי את הפטרוזיליה, את השעועית, את הבמיה, ואז הרמתי את הראש ומסביבי היה מדבר אחד גדול, צהוב ויבש. התחושה הזאת ממלאת אותי תקווה ואופטימיות".

"הם לא מתעשרים מזה, רק רעבים פחות"

לצד חוסר התמיכה מרשויות הרווחה, בכפרים הבלתי מוכרים נאלצות המשתתפות להתמודד גם עם קשיים בהשגה וברכישה של מים עבור הגידולים החקלאיים. במקרה של כפאיה, שהיתה חלק מהמאמץ של סידרה להכניס מים בצינורות לתל ערד, המצב מעט טוב יותר: "התושבים אספו כסף, כל שנה קצת, כדי לפרוס עוד צינורות. כל שנה מוסיפים צינוורות לעוד בתים, והטקס של הטרקטור שמביא מים מהכפר הסמוך הופסק. לקח שש שנים".

בעיית המים בכפרים הבלתי מוכרים נמשכת כבר שנים ארוכות. מקור במועצה מספר כי המאבק התחיל לאחר חקיקת חוק תאגידי המים, שהעביר את האחריות על העברת מים לתושבים מהרשויות לתאגידים. כשהתושבים בכפרים הבלתי מוכרים לא קיבלו מים מאף תאגיד, המים שלהם לא נחשבו למי שתייה, אלא ל"מי מקורות", שהתמחור שלהם הוא מקסימלי: בין 10-12 שקל לקוב מים, לעומת 3-4 שקלים לקוב מי שתייה. כך, "דווקא תושבי הכפרים הבלתי מוכרים, הכי עניים שיש, משלמים את המחיר הכי גבוה שאפשר".

לאחר מאבק בבית המשפט נקבע לתושבים מחיר של מי שתייה, אך לא היתה התייחסות לחקלאות המקומות. לדברי המקור, כשאישה מגדלת ירקות בגינה שלה, והמים שהיא קונה להשקייה הם יקרים פי 2-3 יותר מאשר מה שמשלם החקלאי בקיבוץ היהודי הסמוך, "כמה שהיא תעבוד קשה, זה עדיין לא יוכל לאפשר לה לייצר מזון במחיר סביר לביתה.

"המדינה מאשרת את אותן חממות ביישובים המוכרים, אז שתיתן תנאים דומים לכפרים הלא מוכרים. מה קשה לה כל כך? מדובר באוכל לילדים. הם לא מתעשרים מזה, רק רעבים פחות".

לדברי אלסאנע, הבעיה המרכזית נמצאת ביישום תוכנית 922. "הבעיה הראשונה היא שחלק מהמחלקות לא מגישות כלל את התוכניות. בעיה שנייה היא שאחד התנאים לבעלי חממה היא בעלות על חלקת אדמה. ברוב המקרים, המדינה כלל לא מכירה בבעלות שלך על האדמות שלך, ואם יש הכרה אז היא על דונם אחד לצורך בנייה, וברור שמשפחה תעדיף בניית בית על פני חממה.

"בכל מקרה הקריטריונים לא מתאימים. אותו דבר קורה עם תקציב השכלת מבוגרים או השלמת בגרויות לנשים – פקידי הממשלה מבקשים ממני שבכפרים הבלתי מוכרים תהיה כיתה עם מיזוג, שירותים, גודל מסוים, חשמל, מים ועוד, כאילו שאני פותחת כיתה בסביון, ואז הבקשה נדחית והכסף מועבר למשרד אחר. הסיפור הזה חוזר על עצמו כל פעם.

"אירגנו כנס מיוחד בנושא התנאים האלה, כדי להתאים אותם למצב בשטח. מאוד חשוב היום בעמותה הנושא של אדבוקציה בשיתוף ארגוני חברה אזרחית, כדי לשנות את המדיניות הממשלתית בכל מה שקשור לתעסוקת נשים בנגב.

"התפקיד שלנו הוא לא רק לפתוח עוד חממות ולממן פרויקטים מכספי תורמים נדיבים. המטרה שלנו היא שהמדינה תיקח אחריות על המיזם הזה ומיזמים אחרים בנגב, וכך נבטיח את המשכיות העבודה. אנחנו בונים את הדגם ומשפרים אותו, והכוונה היא לשווק את זה לממשלה, בתקווה שמישהו יבין איך באמת לגשת, לעבוד וללמוד מארגוני נשים בשטח".

פנינו למשרד הרווחה בבקשת תגובה, והיא תתפרסם אם וכאשר תתקבל.

ממשרד החקלאות נמסר: "מים בתעריפים חקלאיים ניתנים כדין לבעלי זכויות בקרקע, בכל הארץ וללא הבחנה".