newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"אנו נזדקק לסופרים שיזכרו חירות מהי": פרידה מהסופרת אורסולה לה גווין

"בני אדם יכולים להתנגד לכל כוח אנושי ולשנותו. ההתנגדות והשינוי מתחילים באמנות, ולעתים קרובות מאוד באמנות שלנו, אומנות המילים". דברים שנשאה לה גווין, סופרת, פמיניסטית ואנרכיסטית שהלכה שלשום לעולמה, בטקס זכייתה במדליית כבוד על תרומה לספרות האמריקאית

מאת:

אורסולה לה גווין, מגדולות סופרי הפנטזיה והמדע הבדיוני במאה ה-20, אקטיביסטית פמיניסטית ואנרכיסטית, הלכה שלשום (שני) לעולמה בגיל 89. להלן נאום התודה שלה בעת זכייתה במדליית כבוד לכבוד תרומה לספרות האמריקאית מטעם קרן הספרים הלאומית האמריקאית, בשנת 2014:


אני מודה מעומק לבי על כך שהענקתם לי את הפרס. דעו לכם שאיני עומדת כאן רק בזכות פועלי, אלא לא פחות מכך בזכות העשייה של משפחתי, הסוכנים והעורכים שלי. הפרס היפה הזה שייך להם לא פחות מאשר לי.

אני שמחה לחלוק את הפרס ולקבל אותו בשם כל הסופרים אשר הודרו במשך זמן כה רב מעולם הספרות: עמיתי, סופרי פנטזיה ומדע-בדיוני; סופרים של הדמיון, אשר במשך חמישים שנה ראו כיצד מעניקים את הפרסים הנפלאים הללו לסופרים ה"ריאליסטים", כביכול.

אנו עומדים בפני ימים קשים. בימים אלו נרצה ונזדקק לשמוע את קולותיהם של מחברים שיודעים לראות בעיני רוחם אלטרנטיבות לדרך החיים הנוכחית שלנו. סופרות וסופרים שיכולים לראות מציאות מעבר לחברה מוכת הפחד, האובססיבית לטכנולוגיה שלנו; כאלה שביכולתם אפילו לדמיין שיש סיבות אמתיות לתקווה. אנו נזדקק לסופרים שיזכרו חירות מהי; משוררים, בעלי חזון; ריאליסטים של מציאות גדולה יותר.

כבר עכשיו אני חושבת שאנחנו זקוקים לסופרים שיודעים מה ההבדל בין ייצור ושיווק של סחורות ובין עשיית אומנות. כתיבת ספרים והוצאה לאור אחריות אינה זהה להפקת חומרים כתובים שכפופים לאסטרטגיית המכירות התאגידית, בשביל למקסם רווחים ולהגדיל את ההכנסות מפרסום.

[תודה לאמיצים מבינכם שמחאו לי כפיים!]

"שמו הוא חירות"

כן, אני רואה כיצד מחלקות המכירות מקבלות סמכות בתחום התוכן והעריכה. אני עדה לכך שהמו"לים שלי, בפאניקה מטופשת של בורות וחמדנות, גובים מספריות ציבוריות על ספרים אלקטרוניים פי ששה או שבעה יותר מהסכום שהם גובים מהלקוחות שלהם. לאחרונה ראינו ספסר שפועל להעניש הוצאה לאור על אי ציות לתכתיביו; שמענו שמטילים אימה על סופרים באמצעות פתווה תאגידית. ואני רואה שרבים מאיתנו, שמפיקים, כותבים ומכינים את הספרים – מקבלים את זה. אנו מאפשרים לרודפי הבצע למכור אותנו כמו דיאודורנט, להגיד לנו מה לפרסם ומה לכתוב.

ספרים אינם רק סחורה; לעיתים קרובות ישנו קונפליקט בין מניע הרווח ובין מטרות האמנות. אנחנו חיים תחת קפיטליזם, נדמה שכוחו בלתי נמנע ואין ממנו מפלט – אבל כך בדיוק ראו בעבר את הזכות של המלכים לשלוט בחסד האל. בני אדם יכולים להתנגד לכל כוח אנושי ולשנותו. ההתנגדות והשינוי מתחילים, לעתים קרובות, באמנות; ולעתים קרובות מאוד באמנות שלנו – אומנות המילים.

היתה לי קריירת כתיבה ארוכה ומוצלחת, ואני בחברה טובה. כעת, לקראת סופה, אני לא רוצה לחזות בבגידה בספרות האמריקנית. אנחנו, שמטה לחמנו תלוי בכתיבה ובהוצאה לאור, רוצים וצריכים לדרוש את חלקנו ההוגן בהכנסות.

אבל השם של הפרס היפה שלנו אינו רווח. שמו הוא חירות.

מאנגלית: רענן שמש-פורשנר

> מבקשי מקלט הפגינו מול בית הנשיא: "אל תפקיר חיי אדם"

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf