אם אתה ערבי ביאפא, הכדור עשוי לפגוע בך בסוף

לפני כ-40 שנה נולד ילד יפואי למשפחה נורמטיבית לחלוטין – הורים בעלי עסק קטן להשכרת כיסאות לאירועים, אח לאשת חינוך ולאח חשמלאי.

מוחמד אבו נג'ם למד בבתי ספר ביאפא, תלמיד נבון ואהוב על הצוות החינוכי. הוא המשיך את לימודיו האקדמיים בתחום החשבונאות ופתח משרד ביאפא, לצד לימודי שריעה. לפני כשש שנים עמד בראש המועצה האסלאמית ביאפא.

העיתונים ניסו לעשות חיבור בין אלימות לאסלאם. מחאה ביפו על הרס בית הקברות אלאסעאף (צילום: אורן זיו)

במשך שנים ארוכות אבו נג'ם היה פעיל חברתי ודמות ציבורית, והוא הקים פרויקטים לטובת היפואים – בין אם זה לימודי קוראן או עזרה למעוטי יכולת. את זמנו הפנוי העביר במפגשי סיוע במניעת אלימות, כמו פיוסים או סולחות. הוא היה אחד ממובילי המאבק נגד הריסת בית הקברות אל-אסעאף בקיץ שעבר, פעל רבות לקידום הזהות הפלסטינית ביאפא, והיה אדם אהוב ומוכר גם מחוצה לה.

איך ייתכן שסופו של אדם זה יהיה ביריות לאור יום במרכז הארץ, בעיר מלאה מצלמות וניידות משטרה, שרחוקה רק כמה קילומטרים ממדינת תל אביב? ובכן, כשמדובר בפלסטינים, או בשמנו המעודן "ערבים", הכל יכול לקרות.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

הלוויתו של מחמד אבו נג'ם, אללה ירחמו, אשר הותיר אחריו אישה ומשפחה כואבת, נערכה ביום שני בערב והיתה אחת ההלוויות הגדולות ביותר שידעה יאפא, עם משתתפים מהעיר ומחוצה לה. זאת לא היתה לוויה רגילה, אלא גם הבעה של מחאה, כאב, ותסכול רב. מכוניות ואופנועים ליוו אותו אל בית קברות טאסו, שכבר מלא בקורבנות רצח. ההלוויה שודרה בלייב בפייסבוק של אתר יאפא 48, שאבו נג'ם היה ממקימיו.

אחד הנואמים המרכזיים היה שייח' יפואי, שפנה בקול רם לרוצחים ואמר שהם אינם רצויים כאן ביננו ושאנו דורשים להביאם לדין ולהענישם, שהאלימות חייבת להסתיים ושאנחנו לא נשתוק. במקביל להלוויה ביאפא, התקיימה גם תפילה ומחאה בנצרת. בכיכר המרכזית שם נערכה הפגנה עם שלטים שדורשים את איסוף הנשק וענישת הרוצחים.

איך התקשורת הישראלית (הכתובה) סיקרה את הרצח המזעזע הזה? כמובן בכותרות מפוצצות על חיסול חשבונות של שייח' בכיר מהתנועה האסלאמית, תוך ניסיון ברור לקשר בין אסלאם לאלימות.

נתקלתי בכתבות עם מידע שגוי, שלא נעשתה אפילו בדיקה מינימלית לגבי גילו של המנוח והופחת ממנו כעשור וחצי. לאחרים היה חשוב מאוד להדגיש את עניין אי השמירה על הנחיות הקורונה בזמן הלוויה. בעיני הכותרות האלה הסיטו מהנושא המרכזי – הנושא הכי כואב בחברה הערבית, שאנו מתמודדים אתו כבר שנים על גבי שנים.

התושבים ביאפא מפחדים ומיואשים. אני כאמא לנער בן 17 מפוחדת. אין לנו ביטחון, האלימות פוגעת בכל אחד מאתנו ולא משנה מי הוא. כדורים עפים על ימין על שמאל, פוגעים עם כוונה וללא כוונה. לא משנה אם זה ילד בן 5 או אישה בת 70, ולא משנה אם אתה בחוץ ברחוב או בבית – הכדור יפגע בך.

אני יודעת שנמשיך להפגין ביאפא, וגם בכל עיר ויישוב ערבי. האם זה עוזר? אני לא יודעת, כי מה שצריך להשתנות קודם כל זה ערכו של האזרח הערבי במדינה, שמיום שהיא קמה ועד היום הוא פחות מערכו של אזרח יהודי. ברגע שזה ישתנה ויגולם בהגדרתה, בחוקיה ובמדיניות שלה, אולי יהיה שינוי. עד אז, אני לא אופטימית.

איאת אבו שמיס היא משוררת יפואית ובלוגרית