איפה הייתם בשכם?
המחאה נגד ההפיכה המשטרית אימצה בחום את חווארה, אך התעלמה מהפלישה הקטלנית לשכם, שהתרחשה רק כמה ימים קודם לכן. ההפרדה בין אלימות מתנחלים לאלימות הצבא היא מלאכותית ומשרתת את הכיבוש
ההתרכזות במה שקרה בחווארה מעלימה את ההרג בשכם. פלסטינים בשכם מתעמתים עם הצבא, 22 בפברואר 2023 (צילום: נאסר שתייה / פלאש 90)
מאז הפוגרום המחריד שביצעו אזרחים ישראלים לעיני הצבא ביום ראשון שעבר, הפכה "חווארה" לחלק ממאגר הסיסמאות של ההפגנות נגד ההפיכה המשטרית בישראל. בשבת האחרונה החזיקו מפגינים ישראלים שלט גדול עם דיוקנאותיהם של בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, שעליו נכתב "אתמול חווארה – מחר ישראל". לצד השלט צעד אדם שקרא בקול לצד רבים אחרים: "איפה הייתם בחווארה?" על חולצתו סמל יחידה צבאית, מאחוריו עשרות דגלי ישראל. אירוני.
על פניו נראה כי השיח הביקורתי נגד הכיבוש מתרחב אל מעבר למעגלי השמאל הרדיקלי ואף מייצר תהליכי רדיקליזציה בקרב המוחים למען דמוקרטיה. לפתע, העיירה חווארה, שאולי זכורה לחלק המפגינים מהשירות הצבאי שלהם, אם בכלל, מקבלת במה לצד סיסמאות אחרות, דוגמת "דמוקרטיה או מרד" ו"ישראל לא תהיה דיקטטורה". עם זאת, כאשר בוחנים איזה אירוע אלים זוכה לגינוי ולביקורת מצד המפגינים נגד ההפיכה המשטרית, ואיזה אירוע אלימות נתקל בהתעלמות מוחלטת, מתגלה תמונה מדכדכת של פני המחאה הישראלית בכלל, ושל ההתנגדות לכיבוש בפרט.
ארבעה ימים בלבד לפני הפוגרום בחווארה, פלשו אנשי כוחות הביטחון הישראלים לשכם. כצפוי, הפשיטה של כוח כיבוש זר ללב עיר פלסטינית, הומה אדם, לאור יום, הובילה לעימותים חריפים ואף להתנגדות חמושה של תושבים מקומיים אל מול כוחות הצבא והמשטרה הישראליים. במשך יותר משעתיים יחידות צבאיות פעלו לדיכוי ההתנגדות בעיר וירו גם באזרחים שלא היוו סכנה לחיילים.
כאשר נסוגו מהעיר, לקראת אחת בצהריים, הותירו אחריהם כוחות הצבא והמשטרה 11 הרוגים פלסטינים (מרביתם לא חמושים), יותר ממאה פצועים והרס נרחב במוקדים שונים בעיר. התוצאות הקטלניות של הפשיטה הישראלית בשכם גררו ביקורת חריפה בעולם נגד ישראל מצד בנות בריתה. תחקיר, שערך הניו יורק טיימס על הפשיטה הישראלית בשכם, תיאר הפרות חמורות של המשפט ההומניטרי הבינלאומי, כלומר חשדות לפשעי מלחמה שביצעו כוחות הביטחון הישראליים.
בניגוד לפוגרום בחווארה, הזוועה שהתרחשה בשכם, שעשוי להיות לה גם ממד פלילי, לא זכתה להתייחסות או לגינוי כלשהו מצד מפגיני המחנה הדמוקרטי בישראל. למעט קולות בודדים בקרב הגוש נגד הכיבוש, נראה שמרבית המוחים למען עתיד הדמוקרטיה הישראלית, או ליתר דיוק היהודית, קיבלו את הפלישה הפושעת לשכם כדבר מובן מאליו. גם התקשורת הישראלית, אף זו הליברלית, עסקה בהרחבה בפוגרום בחווארה בעוד שמעשי הצבא בשכם זכו להתייחסות משנית בלבד.
להפגין עם סמל צבאי נגד הפוגרום בחווארה. מפגין בקפלם בשבת האחרונה (צילום: אורן זיו)
על אף חומרת המעשים שביצעו אזרחים ישראלים בחווארה, והאידיאולוגיה הקיצונית הגזענית שהנחתה אותם, ראוי לתהות מדוע אירוע אלימות זוועתי אחד זוכה לקדימות על פני אירוע אלימות מזעזע אחר בקרב ליברלים ישראלים? אפילו כאשר השניים סמוכים זה לזה כל כך מבחינת זמנים ומבחינה גיאוגרפית.
קורבנות ראויים
אלימות היא חלק בלתי נפרד מהשליטה הישראלית. ככל שישראל ממשיכה לשלוט על העם הפלסטיני במסגרת של משטר אפרטהייד, כך מנגנוני הביטחון שלה תלויים בהפעלה של אלימות קטלנית יותר ותדירה יותר. מה שמכונה אלימות מתנחלים היא תצורה אחת של האלימות הזו. כל כמה זמן מצליח מקרה אחד מבין אלפים של אלימות קולוניאלית ישראלית לשבור את אדישות התקשורת והחברה הישראלית. כך היה בשנת 2020 כאשר איאד אל-חלאק, שנרצח על ידי שוטר מג"ב, הפך לסמל במחאת בלפור נגד ממשלת נתניהו.
כמו אז, גם היום נראה שביקורת או שיח נגד הכיבוש עולים במחנה הדמוקרטי הישראלי רק כאשר קורבנות הכיבוש הם "נוחים לעיכול", כאשר הם הצליחו, בעל כורחם, להוכיח את אנושיותם לחברה הישראלית. במקרה של אל-חלאק, היותו חסר ישע ניקתה אותו מכל חשד למעורבות בפעולות אלימות כלפי השוטרים שהרגו אותו. עובדה זו סייעה למחנה הדמוקרטי הישראלי לראות בו בן אדם וככל הנראה גם תרמה להעמדתו לדין של השוטר שהרג אותו. לאורך השנים, חיילים ושוטרים ישראליים הרגו מאות פלסטינים בנסיבות דומות, אך לא עמדו על כך לדין. שמותיהם של ההרוגים הפלסטינים לא הפכו לסיסמאות בגנות הדיקטטורה הישראלית.
בהקשר זה, תושבי חווארה הוכיחו את אנושיותם בגלל זהות התוקפים שלהם. בעיני החברה הישראלית, לצבא יש מונופול על הפעלת האלימות כלפי פלסטינים. תמיכה בצבא, שמתחזק את הדיקטטורה הצבאית בגדה, לעיתים אפילו לא נתפסת כצעד אידאולוגי. לעומת זאת אלימות מתנחלים נתפשת כאלימות פיראטית, כזו שניתן לגנות אותה. ההצגה של תושבי חווארה כחסרי אונים אל מול מתקפה של מתנחלים, כלומר היכולת הישראלית להפריד בין אלימות מתנחלים לאלימות חיילים, היא שהפכה את תושבי חווארה לקורבנות ראויים יותר מאשר שכניהם בשכם. זאת למרות שהצבא היה שם ופעל בשיתוף פעולה הדוק עם המתנחלים.
נוסף על כך, מרבית החברה הישראלית, כולל השמאל הישראלי, תופסים התנגדות פלסטינית לדיקטטורה הצבאית הישראלית כלא לגיטימית באופן קטגורי. לכן, כשהצבא הורג אזרחים במהלך פלישה צבאית שנענתה בהתנגדות חמושה, הדבר נתפס כתוצאה שאין ממנה מנוס. למרות שהאו"ם מכיר בזכותם של עמים להתנגד לשליטה קולוניאלית ולאפרטהייד, תושבי שכם לא הצליחו להוכיח את עצמם כקורבנות ראויים עבור המחנה הדמוקרטי בישראל או בעיני התקשורת הישראלית. כך, מאבדים פלסטינים רבים את אנושיותם מנקודת המבט הישראלית.
משתמשים בשם של חווארה לשווא. ההפגנה נגד ההפיכה המשטרית בשבת האחרונה (תילום: אורן זיו)
היסטוריה של נקמה
הפוגרום בחווארה הוא בהחלט אירוע יוצא דופן ומכונן מבחינת קנה המידה ועוצמת האלימות, ובכל זאת, פעולות נקם אלימות של מתנחלים הן לא תופעה חדשה. המחתרת היהודית, פיגועי הנקמה של שנות ה-2000 ופעולות "תג מחיר" הם דוגמאות אחדות מני רבים, אלימות היא חלק מהאידיאולוגיה המנחה של הימין הקיצוני בישראל. שיתוף הפעולה של הצבא עם מעשי אלימות של מתנחלים גם הוא איננו חדש. מה שמכונה אלימות מתנחלים זהה למעשה לאלימות המדינה. לא רק בשל שיתוף הפעולה הגלוי בין הצבא למתנחלים בפעולות אלימות ולא רק בגלל עצימת העיניים של המשטרה, אלא משום שאלימות הימין הקיצוני משרתת בסופו של יום את הכוונות של מדינת ישראל.
המפגינים נגד ההפיכה המשטרית תופשים את הפוגרום בחווארה כיוצא דופן ביחס לאלימות הרשמית של המדינה. אבל המתקפה שאירעה בשבוע שעבר, כמו פעולות אלימות מתנחלים אחרות לפניה ומאז, אינן חיצוניות לאופי השליטה הישראלית בשבעים השנים האחרונות. מפעולות התגמול בהנחיית בן גוריון של "יחידה 101" דרך הנוהג "לשבור ידיים ורגליים" (רבין) ועד הריסות הבתים כאמצעי ענישה, נקמה וענישה קולקטיבית הם חלק בלתי נפרד מהמורשת הצבאית של מדינת ישראל וצורת השליטה שלה. גם פעולות נקמה פיראטיות הן חלק ממורשת הקרב הישראלית. מאיר הר ציון, שכנקמה על רצח אחותו רצח חמישה בני אדם, נחשב גיבור בישראל. מבחינה זו, הפוגרום בחווארה למעשה נטוע עמוק באידיאולוגיה והפרקטיקה הציונית, המתנחלים לפחות יודעים זאת היטב.
העיסוק הנוכחי בפוגרום בקרב המחנה הדמוקרטי בישראל והפיכתו לסמל בידי המוחים מבקש למעשה להדחיק את המעשה הזה מהאידיאולוגיה השלטת בישראל. כאילו מדובר באלימות נפרדת מהאלימות הנחשבת לגיטימית שמפעיל הצבא. אבל גינוי והוקעה של "אלימות מתנחלים" מאפשרים לצבא להסיט מעצמו את חיצי הביקורת ומאפשרים לחברה הישראלית להדחיק את האלימות האינהרנטית לשליטה הישראלית, ובאופן הזה, להנציח אותה. הסיסמה "אתמול חווארה – היום ישראל" משקפת נאמנה את כוונות המחאה הנוכחית המבקשת לשמר את הסדר הקיים, כלומר להותיר את הדיקטטורה שם ולהמשיך ולהיאחז בהפרדה המדומיינת שבין חווארה לישראל, בין הדיקטטורה הצבאית שיש לשרת לבין הדמוקרטיה ליהודים בלבד.
בסופו של יום, הפיכתה של חווארה לסמל במחאה למען הדמוקרטיה הישראלית משרתת את השליטה הישראלית האלימה. הגינוי שמכוון לאלימות מתנחלים בלבד, ההתעקשות על הפרדה בין אלימות מתנחלים לצבא, והבחירה בקורבנוּת אחת על פני השנייה מעניקים לגיטימציה לאלימות הממוסדת שמדינת ישראל מבצעת על בסיס יומיומי. אלימות שהיא גדולה בהרבה מזו של המתנחלים. הנפת דגלי ישראל וסמלי צבא לצד הקריאות "איפה הייתם בחווארה?" מעידה כי השימוש בכיבוש נעשה כאמצעי עבור מטרות המחאה הישראלית בלבד ולא עבור דמוקרטיה אמיתית. סולידריות עם תושבי חווארה דורשת בראש ובראשונה התנגדות לשליטה הישראלית והאלימות על כל תצורותיה המאפיינות אותה, אחרת מדובר רק במאבק על מראית העין של דמוקרטיה ותו לא.
דן אואן הוא פעיל פוליטי וחוקר
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
