newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

תסתכלו בפניו של איאד אלחלאק, אלה הם פני הסיפוח

כשרבבות יוצאים לרחובות בארה"ב תחת הסיסמה "חיי שחורים חשובים", מול הרצח של אלחלאק ותוכנית הסיפוח הנואלת עלינו להדהד גם כאן את הסיסמה: "חיי פלסטינים חשובים" – מול כל מחסום צבאי, מול כל בית פלסטיני שישראל מחריבה, מול כל יישוב שהיא מפנה. דברים שנשאתי בהפגנה נגד הסיפוח

מאת:

קטע מפרוטוקול-חקירה / סמיח אל קאסם. בתרגומו של פרופ' ששון סומך

ואיך אתה קורא לארץ?

ארצי.

אתה מודה, אם כן?

כן, אדוני, אני מודה. ואין אני תייר במקצועי.

"ארצי" אתה אומר?

"ארצי" אני אומר.

אם כן, היכן ארצי?

ארצך.

וארצך, היכן?

ארצי.

ותרועת הרעם?

צהלת סוסי.

והמולת הרוח?

המשך כפיי.

וירק העמקים?

עמל ידי.

וגובה ההרים?

גאוות חיי.

ומה תקרא לארץ?

ארצי.

וארצי, כיצד אקרא לה?

ארצי.

הפגנה בכיכר רבין בתל אביב נגד הסיפוח, ב-6 ביוני 2020 (צילום: אורן זיו)

הפגנה בכיכר רבין בתל אביב נגד הסיפוח, ב-6 ביוני 2020 (צילום: אורן זיו)

הזיות הסיפוח של הימין, שהפכו לאחרונה להבטחת בחירות בתמיכת התעתוע הנכלולי המכונה "המרכז הפוליטי" – זה שהיה אמור להוות את האלטרנטיבה לשלטון מושחת והפך למשרתו הנרצע והנאמן ביותר – הזכירו לי לא פעם את השיר היפה הזה של אל-קאסם. בדרכו הפיוטית הוא שופך אור על אחד המאפיינים הבולטים ביותר של הקולוניאליזם הישראלי מזה יותר מ-70 שנה: אימת הכובש מפני שייכותו השורשית של היליד, והניסיון העיקש להכחידה. אימה ששפת הדיבור שלה עם האחר הוא לעולם פרוטוקול חקירה.

רעיון הסיפוח לא נולד יש מאין; הוא המשך ישיר למדיניות ארוכת שנים של לכבוש ולרשת, לגרש ולרשת, להחריב ולרשת. שהרי מדינה שמבססת את שליטתה על תושבים נטולי זכויות בכוח צבא אלים, באמצעות הכתבת מציאות בשטח על ידי מאות אלפי מתנחלים וחקיקה דוגמת חוק ההסדרה, אך טבעי שבסופו של דבר תרצה להקנות לגזל הזה מעמד רשמי.

מי שמתנחם במחשבה שהסיפוח ייאלץ את מדינת ישראל להכריע בין אפרטהייד מוצהר לבין דמוקרטיה, ראוי שיסתכל בפניו של איאד אלחלאק ז"ל, שנרצח לפני שבוע בדיוק על ידי כוחות הכיבוש בירושלים המזרחית המסופחת: אלה הם פני הסיפוח.

כירושלמית, אני רואה אותם מדי יום בעיר ששום דגל זר ונלעג לא מצליח להגליד את פצעיה, שאף הבטחה לשוויון או זכויות לא הגיעה עם הריבונות שנכפתה על תושביה הפלסטינים, שחייהם ורכושם נותרו טרף בידי כיבוש חסר עכבות.

מאבק נגד התוכנית הרעה הזאת אינו המאבק של הפלסטינים בלבד. אנחנו, הציבור היהודי, מחויבים לו לא רק מתוך סולידריות, אלא למען צלם האנוש של עצמנו, שלא נמשיך להמית ולמות כממזרים חסרי כבוד, אדונים באדמות לא לנו.

הקולוניאליזם לעולם לא יצליח להפוך אדמה כבושה למולדת בכוח הזרוע וחוקי אפרטהייד. התפיסה הנואלת של המציאות כמשחק סכום אפס אינה גזירת גורל.

בימים אלה, רבבות אנשים בארה"ב יוצאים לרחובות תחת הסיסמה "חיי שחורים חשובים". מול הרצח של איאד אלחלאק ותוכנית הסיפוח הנואלת עלינו להדהד גם כאן את הסיסמה: "חיי פלסטינים חשובים".

הסיסמה הזאת צריכה להישמע גם מול כל מחסום צבאי שחונק בשרירותיות חיים של כפר שלם, מול כל בית פלסטיני שישראל מחריבה, מול כל יישוב שהיא מפנה כחלק מהטיהור האתני בגדה. כי משמעות החיים היא גם חירות, חופש תנועה, ריבונות, זכויות אזרחיות ולאומיות. לא על הקיום הפיזי בלבד ראוי להיאבק, אלא על החיים במובנם השלם ביותר.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf