הבית שלי תחת מתקפה, והממשלה שלי לא מגנה עלי
במשך שנים שתקתי כשכל האנשים סביבי חיו חיים של פחד ואימה. כשבתי השלישית למדה להגיד "בום" לפני שלמדה להגיד "אמא" החלטתי שאני יוצאת למאבק, וזה לא עניין של ימין ושמאל
כותבת אורחת: שרון שלי ברעם
הבית הפרטי שלי מופגז. זה קורה לסירוגין כבר תשע שנים.
ואני? אני עד עכשיו הייתי ילדה טובה. ישבתי בשקט. ניסיתי לשרוד. ניסיתי להיות אמא טובה, מטפלת טובה לילדים שאני עובדת איתם. ניסיתי להכיל את כל הכאבים שלי ושל אחרים. ניסיתי להתמודד עם המציאות הקשה הזאת, קבלתי אותה. לא התווכחתי.
לא התווכחתי כשמורה שעבדתי איתה ספרה לי שהיא קופאת במקום וצריך לגרור אותה בכוח למיגונית בכל פעם שיש צבע אדום. לא התווכחתי אחרי שעשרות ילדים סיפרו לי על זיכרון הילדות הראשון שלהם: קסאם שנפל בסמוך אליהם, בגן, באירוע משפחתי, ברחוב. גם קיבלתי בהבנה את ההיסטריה המשותפת שלנו, שדרותיים וקיבוצניקים, בסופר בשדרות, בכל פעם שהכריזה מתחילה לפעול ואנחנו מסתכלים אחד לשני בעיניים במבטים מבועתים.
אחרי המלחמה הזאת, שבה ילדים שאני מכירה משדרות נשארו לבדם בבית באמצע מטחי טילים ורעשי הפגזות מחרישי אוזניים ומצמיתי לב, אחרי שבנותי נתלשו מחייהן והתחלנו לנדוד בארץ, עד יעבור זעם, ואחרי שגם בתי השלישית למדה להגיד "בום" לפני "אמא", החלטתי שאני עושה הכל, אבל הכל, כדי להפסיק את זה.
אני רוצה להגיד בקול רם וברור: הממשלה שלי לא עושה מספיק כדי להפסיק את זה. זה יופי להשתמש בכוח, אפילו בהרבה כוח, אבל בסוף צריך להגיע להסדר שמפסיק את הירי וזה דבר אפשרי. ובינתיים, עד אז, הממשלה שלי לא מגינה עליי.
> עצרת הדרומים למען הסדר מדיני: חשוב מאוד, עמום מדי
אני לא רוצה עוד מיגוניות! אני רוצה מערכת לייזר. אני רוצה אותה אתמול. אני רוצה אותה עכשיו. אני רוצה שתרכשו את הוולקן פלנקס שיגן על שדרות. אני רוצה שתסייעו לנורתרופ בהשלמת הפיתוח של הוולקן הכימי. מי שהמשפטים האחרונים הם סינית בשבילו מוזמן להקיש בגוגל "מגן לעורף".
אני רוצה להתאחד בדרישות האלה עם אנשי שדרות שסובלים לפחות כמוני. אני מבקשת את העזרה שלהם, כדי שנוכל להפסיק את זה. כי הסבל של הטילים הוא משותף לי ולהם.
פלאיירים בהופעה של שרית חדד
אז אני הולכת ומחלקת פליירים ומסבירה את מה שאני חושבת. יש עיתונאים שקוראים לי בגלל זה שמאלנית. מצדי אתם יכולים גם לקרוא לי קובנה או גפילטע פיש. זה לא משנה. זה קורע לי את הלב כשעיתונאים משסים אותנו אלה באלה. פשוט זורקים לחלל האוויר את המילה "שמאלנים". את המשפט: "רוכבים על הכאב של אנשי שדרות".
אומרים שאלה אשכנזים שמאלנים קיבוצניקים, ואלה מזרחים ימניים. הפרד ומשול. בדיוק ככה הממשלה שלנו רוצה אותנו: מיואשים, מפוחדים וכועסים אלה על אלה במקום להתאחד ולקדם את טובתנו המשותפת מול הממשלה. לייאוש ולחוסר התקווה יש כתובת. והיא לא נמצאת בעוטף עזה. היא נמצאת בקיסריה, רעננה, ירושלים או תל אביב. בבתים של "קברניטי" המדינה הזאת.
תושבי שדרות והקיבוצים אינם מקשה אחת. יש באזור קיבוצניקים רבים שלא מזדהים עם הדעה שלנו וחושבים שרק עוד כוח יפתור את הבעיה. וזו דעתם. יש שדרותים ונתיבותים ואנשי אופקים רבים שכן מתחברים.
אני מעורבבת עם העיר הזאת כל חיי. יש לי בה קרובי משפחה, קולגות, חברים, מכרים, ידידים, זיכרונות ילדות. חיי שזורים בחיי העיר ואני אוהבת אותה אהבת נפש. גם חייהם של תושבי שדרות שזורים בחיי הקיבוצים סביבם. נכון, היו עוולות שנעשו בידי הקיבוצים כלפי תושבי שדרות. אבל היו גם דברים אחרים, טובים ויפים. אין קיבוץ שאין בו כמה וכמה עוזבי שדרות. אין שכונה בשדרות שאין בה כמה וכמה עוזבי קיבוצים.
אבל כל שדרותי וכל קיבוצניק כאן יודע שכשנשמע הצליל האיום והמתכתי בשמיים, כולנו רצים הכי מהר שאנחנו יכולים למרחב המוגן. כולנו יודעים את רגעי הייאוש, האימה והפחד. אנחנו קשורים אלה באלה לטוב ולרע. גורל אחד שם אותנו כאן, בארץ הזאת, ואנחנו לא מתכוונים לברוח.
> תושבים מעוטף עזה הפגינו בבית רה"מ נגד המצור והמלחמה
ביום חמישי האחרון בהופעה של שרית חדד, חילקתי פליירים שמזמינים אנשים להפגנה שלנו. הסברתי על התוכן שלה. חילקתי מאות פליירים. בהתחלה חששתי. כל מי שדברתי איתו היה מיואש, אמר שאין לו אמון בממשלה הנוכחית. כולם היו אמפתיים לכאב שמניע אותי, גם אם חלקם לא הסכימו עם דעתי. כי את הכאב הזה הם מכירים טוב, טוב. אנחנו חולקים כאב משותף.
כמעט כולם שאלו אותי בסוף: אבל נכון שאת שמאלנית? בעוונותי עניתי שכן, אני שמאלנית. כי אני באמת כזאת. למרות זאת כל מי שדיברתי אתו איחל לי בהצלחה.
אבל זה נורא מוזר לי. אנחנו רוצים הסדרה מדינית מול עזה. ממתי הסדרה מדינית הפכה להיות עניין של שמאל? נדמה לי שגם בגין היה בענייני הסדרה מדינית. ומצידי שביבי יגיע להסדר הזה, שבנט יגיע אליו – זה לא משנה לי.
אני, אישית, לא מאמינה שאני מעניינת את בנט או את ביבי. אני חשובה בעיניהם כקליפת השום. הטילים והקסאמים נשמעים הרבה פחות מפחידים מהוילה בקיסריה או בהרצליה. בנט המיליונר וביבי חובב גלידת הפיסטוק יכולים לדבר עורף חזק ולהגיד בפעם ה-3,000 שהם יכו בהם בעוצמה ויגנו על תושבי שדרות. אני מאוד מכבדת את מי שמאמין להם, אפילו קצת מקנאה בו. אבל כשהשמיים שלי לא בטוחים והבנות שלי בסכנה פיזית ונפשית – אני הולכת עם האמת שלי.
שרון שלי ברעם היא תושבת אור הנר, במועצה אזורית שער הנגב, וחברת התנועה לעתיד הנגב המערבי
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן