שלוש שנים אחרי, יוזם צעדת השיבה בחשבון נפש כואב
עם פרוץ הקורונה, נפסקו רשמית הפגנות "צעדת השיבה". "רצינו מחאה לא אלימה, אבל זה לא מה שקרה" אומר חסן אלכורד, אחד היוזמים, במבט מפוכח לאחור. שיחה על עזה, על המאבק הפלסטיני וגם מסר "לבני הדוד" היהודים
אני לא ממש עוסק בעיתונות כבר כמעט שנה וחצי. מעבר לחו״ל, ואז חזרה די כפויה לארץ לפני כמה חודשים בשל המגיפה גרמו לי להחליט לקחת פסק זמן מאקטיביזם וכתוצאה מכך גם מעבודה עיתונאית, מאחר והשניים קשורים אצלי בקשר בלתי ניתן להתרה.
למען האמת, כבר תקופה שעורכי "שיחה מקומית" מנסים להחזיר אותי לעניינים. ברצון והתמדה שלא היו מביישים ראש ממשלה נאשם בפלילים הנאחז בכיסאו כבר שנתיים, הם ממשיכים להציע כתבות, מאמרים, ראיונות ומה לא. ואני בשלי. לא רוצה יותר לכתוב. שילוב של תכונות אופי המקשות עליי לעשות דברים שכבר עשיתי בעבר בנוסף לייאוש גדול מהסוגייה הפלסטינית שהעולם, ובעיקר העולם הערבי, כנראה שכח ממנה – גרמו לי לגמול בלבי להתנזר מפובליציסטיות.
אלא ששלשום קיבלתי טלפון משי אילן, העורך הראשי של "שיחה מקומית". לרגל יום האדמה ושלוש שנים לתחילת צעדות השיבה בעזה, הוא הציע שאראיין את חסן אל כורד, יוזם הצעדות.
מיד הגבתי בחיוב ושלחתי הודעה לאל כורד, ששמח להתראיין. צעדות השיבה – מה שהתחיל לפני שלוש כהתנגדות העממית הכי מעוררת השראה בעולם – תמיד זכו אצלי ואצל פלסטינים רבים מאוד לפינה חמה בלב. יאללה, אתנתק קצת מההפסקה ואדבר עם אל כורד על אקטיביזם. מה יכול להיות רע בזה? הוא לבטח יפיח בי תקווה וייתן לי סיבות לאופטימיות.
טעיתי.
לא מדברים על יסורי מצפון
״כבר יומיים שאני מרגיש שיש לי קורונה״, אומר אל כורד בפתח שיחתנו הטלפונית ומשתעל. ״עשיתי בדיקה היום (ג׳) והתוצאה תגיע רק עוד יומיים. יש עלייה בעזה. לפני כמה שבועות היו 200 חולים ביום והיום יש כבר אלף מאומתים ביום״.
בעוד בישראל מתחילים כנראה לאט לאט לשכוח מהמגיפה, בעזה היא חיה ונושמת. בתי החולים, המתורגלים כבר בקריסות, עמוסים. בימים כאלה, קשה לחשוב על דברים אחרים. בטח שלא על צעדות שיבה.
מה שהתחיל כהבטחה מרעישה לפעולת מחאה עממית, בלתי אלימה וסוחפת, נגמר לפני שנה עם פרוץ המגיפה העולמית לאחר שהפלסטינים ספרו (לפי נתוני האו״ם הרשמיים) 214 הרוגים, מתוכם 46 קטינים ויותר מ-36,000 פצועים, מתוכם כמעט 9,000 ילדים. אחד מכל חמישה פצועים נורה מאש חיה. כמעט 200 מפגינים איבדו את גפיהם ויותר מאלף ממתינים לניתוחים משקמים, גם בשל נזקים לגפיים.
חסן אל כורד (46) הוא האדם שהגה את הרעיון לראשונה. הוא אב לשישה ילדים ועובד כמורה בבית ספר. במשך תקופה ארוכה הוא הצטנע וסירב להודות שהיה האיש מאחורי רעיון הצעדות, אך כעת הוא אומר זאת בפה מלא. יחד עם כעשרים פעילים ופעילות אחרים, ביניהם אחמד אבו רתימה, שלימים יהפוך לדובר הרהוט של התנועה, הם החליטו לפני שלוש שנים להפתיע את העולם והודיעו כשבוע לפני יום האדמה ב-2018 על כוונתם לארגן מפגן כוח גדול שיכלול מאות אלפים מתושבי הרצועה, כולל משפחות, שבמהלכו יגיעו המפגינים עד למרחק של כקילומטר וחצי מהגדר עם ישראל. במתחם אוהלים גדול, הם קיוו להציב אוכל ותחנות הפעלה לכל המשפחה ואז להתקדם מעט מדי שבוע (ההפגנות התקיימו בימי שישי) אל הגדר. הם הדגישו כל הזמן שכוונתם היתה למחאה בלתי אלימה.
לפי הרעיון המקורי ולפי השעות הראשונות של הצעדה הראשונה, זה אכן עבד. מאות אלפים אכן הגיעו והתאספו רחוק מהגדר. אלא שאז הצבא הישראלי, שהציב צלפים על הגדר, החל לירות על המפגינים שהתקרבו יותר מדי, לטענתם. התוצאה של יום הדמים הנורא הזה הייתה 14 הרוגים, ביניהם קטינים.
לאט לאט, החלה תנועת חמאס להשתלט יותר ויותר על ניהול העניינים. גם אם תחילה אפילו בתנועה עצמה קצת הצניעו את תמיכתם והשתתפותם, בשבועות שלאחר הצעדה הראשונה ולאחר הגלישה לאלימות, היה ברור שמאבק עממי בלתי אלים כבר לא הולך להיות פה.
השיא הטרגי היה כחודש וחצי לאחר יום האדמה ההוא, אז מחו מפגינים רבים מול הגדר כנגד העברת השגרירות האמריקאית לירושלים ולציון יום הנכבה. כוחות הכיבוש צלפו ורצחו 68 מפגינים, רבים מהם קיבלו כדורים בראשיהם.
כבר קצת יותר משנה שאין יותר צעדות. אתה האדם הראשון שחשב על צעדת השיבה. זה הבייבי שלך. שלוש שנים אחרי, אין יותר צעדת השיבה. אותי זה היה מתסכל.
״אני אכן מרגיש תסכול. הרי מלכתחילה אמרנו שאנחנו רוצים מחאה בלתי אלימה וזה לא מה שקרה בסוף. רצינו מחאה שקטה. בנוסף, הוחלט להפסיק את הצעדה מבלי שהושג כל הישג ומבלי שהמסר של הצעדה עבר. באה הממשלה (בעזה, ר"י) ואמרה שיש מגפה ואסור להתאסף יותר. עם הגעת הקורונה לעזה הוחלט להפסיק״.
נראה לך שזו אכן הייתה הסיבה?ֿ
״יש יותר מסיבה אחת . קורונה היא אחת מהן, היא הסיבה הגלויה מבחינת חמאס. אבל העלויות הכספיות נהיו גבוהות מאוד ומה שיותר חשוב מזה היה העלות האנושית. שהייתה פשוט כואבת מדי. חיי אדם והפצועים הרבים…״
אל כורד לפתע משתתק. בעודו יושב על מרפסת ביתו במרכז עזה, הוא לפתע הבחין בקטוע רגל המדדה בתחילת הרחוב, בדיוק כשהתכוון לדבר על הפצועים.
״כל כך הרבה צעירים איבדו יד או רגל, ואיזה תמורה הם קיבלו… ״.
מה אתה מרגיש שאתה רואה את אותם צעירים קטועי רגליים?
״אני לא רוצה לדבר על ייסורי מצפון״, יורה אל כורד מיד, וכצפוי, שנייה או שתיים לאחר מכן, מדבר בדיוק על זה. ״אני חושב שהחברה שלנו מעריכה אותם ומעריכה את הקורבן שלהם. יש יסורי מצפון… כבר מהתחלה אמרתי שאסור להיגרר לאלימות או ליזום אותה, כי יהיה לה מחיר גבוה שלא נוכל להתמודד אתו. לא יודע איך רבים כל כך לא ראו שזה מה שיהיה".
אבל אתה דיברת על עמידה קילומטר מהגדר, ופסטיבל וכל המאפיינים היפים של מחאה בלתי אלימה והמשכת להטיף לכך עד ליומה האחרון של המחאה. מאיפה מגיעים יסורי המצפון?
״ביום הראשון של הצעדה ב-2018 הייתי בח׳אן יונס. בהתחלה הכל עבד כמו שצריך. היו משפחות, זקנים, נשים. אווירה מעוררת תקווה ומדהימה שלא אשכח בחיים. ואז התחלתי לשמוע את האמבולנסים. דיברתי עם שאר המארגנים ואמרתי להם כבר אז שהאמבולנסים האלה מגיעים אלינו, כי כנראה קורה משהו ליד הגדר. הם אמרו שלא, ומבחינתם אפשר לתת הוראה להתקדם עוד אל הגדר. התנגדתי. לאחר שנפלו פצועים ושהידים, הבנתי שההסכמה שלנו להתקדם היתה למעשה פתח לעוד חללים ועוד פצועים. כבר אז הבנתי שיכול להיות שאנחנו עדיין לא מוכנים לסוג המחאה הזה".
מה עם בני המשפחה שלך? איך הם מסתכלים עליך?
״לא יודע. לפעמים אני מרגיש שהם גאים בי. לפעמים אני מרגיש שיש סוג של… נקרא לזה תוכחה. סוג של ׳מה נראה לך שעשית׳״.
שלושה תסריטים אפשריים
ב -23 במאי יתקיימו בחירות לפרלמנט הפלסטיני. לתוצאות הבחירות יהיו השלכות על עתיד צעדת השיבה, ועל כך בהמשך. השיחה עם אל כורד ממשיכה על הבחירות בצד הפלסטיני ועל תוצאות הבחירות לכנסת בישראל .
״לפני ארבעה ימים קיבלתי פנייה מפוליטיקאי שביקש ממני לרוץ בבחירות הבאות כיוזם של צעדות השיבה״, חושף אל כורד. ״ראיתי בזה הכרה וכבוד. כמובן שהודיתי לו וסירבתי, זה לא בשבילי״.
אפרופו בחירות, מה דעתך על זה שבמערכת הבחירות בישראל אף אחד לא דיבר על עזה?
״למה אתה חושב שאצלנו זה שונה ומדברים רק על המצור והכיבוש? אני מסתכל על הרשימות שרצות לבחירות בפרלמנט אצלנו וכולן מדברות על שיפור שירותים לאזרח. יש פה שינוי מחשבתי. זה חתיכת אתגר לי ולכל מי שמאמין במאבק בכיבוש. האידיאולוגיה פחות מדברת עכשיו, המזרח התיכון עובר לחשוב על אינטרסים״.
מה דעתך על זה שאצלנו חלק מהפוליטיקאים הפלסטינים עלולים לשבת עם נתניהו, באותה ממשלה שתהיה מאוד גזענית ומאוד ימנית?
״אני לא הולך להיות קיצוני פה. אני לא אבקר אותם ואגיד לך שאסור להם לעשות את זה. אם שנינו (הפלסטינים בישראל והפלסטינים בעזה. ר.י) נרוויח מזה, אז זה לא אומר שאוטומטית צריך לפסול. הרי כל המפלגות הציוניות בסופו של דבר חולקות את אותה אידיאלוגיה. אני עוקב אחרי החדשות אצלכם ויודע שבעיית האלימות היא ממש איום קיומי עליכם ואני מבין שזו העדיפות שלכם כרגע, לטפל בזה קודם״.
אתה לא חושש שהממשלה תנצל את השיח הפרגמטי, לכאורה, כדי להרחיק אותנו מהמאבק למען שחרור עזה?
אל-כורד צוחק במרירות. ״זה כבר לא משנה באמת. הרי ההרגשה היא שכל המאבק הפלסטיני נגמר בינתיים. כפי שאני רואה את הדברים, כל ערוץ בו אתם יכולים להקל על עצמכם כרגע כדי לבנות את עצמכם מחדש הוא מבורך. במקביל, אני גם לא מאמין בניסיונות המדיניים של מחמוד עבאס. ההרגשה היא שלא נשיג כלום כרגע״.
האם יש בך רצון לחזור לאקטיביזם בשטח?
״אני אענה בכנות. כדי לבנות מחדש פרויקט כמו צעדת השיבה, תנאים מסוימים צריכים להתקיים בשטח. כרגע מאוד קשה לדבר כל עוד לא ידוע מה היה בבחירות הפלסטיניות״.
אל-כורד ממשיך ומתאר שלוש תוצאות אפשריות של הבחירות והשפעתן על צעדת השיבה:
״ניצחון גדול לפתח, כלומר תוצאה בה התנועה תוכל להרכיב את הממשלה לבד תוביל לכך שהם ימשיכו להיאבק בחזית המדינית ואולי ייכנסו שוב למשא ומתן עם הכיבוש. הם לא יתמכו בצעדת השיבה במקרה הטוב, או שממש יתנגדו לה במקרה הרע. האופציה הזו היא הכי ריאלית לפי דעתי.
"התסריט השני הוא זכייה של חמאס. אם זה קורה, חמאס תעודד שוב את צעדות השיבה בצורה שהכרנו. מבחינתם העלות, גם האבידות בנפש וגם העלויות הכלכליות, הן פחותות לעומת עוד מלחמה עם ישראל.
"התסריט השלישי הוא פרלמנט משותק בו פתח, חמאס ודחלאן מחזיקים במספר מושבים לא מבוטל ואינם מסוגלים להסכים על דבר. בתסריט כזה, שהוא גם תסריט בסבירות גבוהה, לא ברור מה יהיה על המאבק הפלסטיני בכלל, ולא רק על צעדות השיבה״.
אל כורד חושף כי כמעט כל מי שהיה איתו בקבוצה המארגנת הראשונית רץ כעת בבחירות מטעם רשימות שונות. כולם ברשימות עצמאיות, לא ברשימות של פתח וחמאס. הוא מבין הבודדים שסירבו.
יש בך ביקורת על פתח וחמאס?
״הביקורת הכי גדולה היא ההיגררות לאלימות או בחלקים מסוימים ליזום אותה. מבחינת פתח, העמדה שלהם כלפי הצעדה לא היתה ברורה. פעם הם תמכו ופעם לא. אי אפשר היה לבנות עליהם כחלק אינטגרלי מהיוזמה״.
תרצה להעביר מסר לציבור הפלסטיני ב-׳48? ומסר לציבור היהודי?
״הפלסטינים בישראל הם אחינו ובני עמנו. עליהם לעשות כל מה שהם יכולים כדי לשמור על הזהות הפלסטינית שלהם, אך בד בבד אנחנו מבינים שעליהם לעשות פשרות ולעבוד עם ישראלים. אני מצפה מהם לפתור את הבעיות ביניהם, מה שדיברנו מקודם…. (בעיות האלימות בחברה הערבית. ר.י). אנחנו מצפים מהם לדבר על עזה ולהיאבק למען עזה, ההתנחלויות והכיבוש. להמשיך להזכיר אותנו בתקשורת ולהזכיר ליהודים שיש כיבוש והוא גרוע לשני העמים.
"מבחינת היהודים, הם חייבים לשנות את המחשבה ולהיפטר מהגזענות שלהם. אני מתחיל להאמין בחזון המדינה האחת. זה מה שיהיה בסוף״.
נראה לך ש'בני דודים' שלך שמים עליך?
צוחק. ״אני יודע, אני לא תמים. אבל מה הם רוצים שנעשה בסוף? הם רוצים לחיות בפחד מאיתנו כל חייהם ולחשוב שעזה עלולה להתפוצץ עליהם בכל רגע נתון? את זה אני לא מצליח להבין. הם לא רוצים כבר להגיע לפיתרון? הרי מבחינתם יש כל כך הרבה ׳סכנה׳, כפי הם רואים את הדברים, כן? גם טילים וגם צעדות שיבה. אני לא יודע איזו צורה המאבק שלנו ילבש בעתיד, אבל הוא ימשיך. הקורונה תיגמר, אבל הכיבוש בינתיים לא״.
איך אתה מסכם את הרגשתך, שלוש שנים אחרי?
״הצלחתי ונכשלתי. בהינתן ההזדמנות, הייתי עושה הכל שוב. כמובן שללא הטעויות שנעשו בצד שלנו״.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן