שיחות מוזס-נתניהו: בגלל זה צריך תקשורת עצמאית

ההקלטות משיחות מוזס-נתניהו, שחשף רביב דרוקר בתוכנית "המקור", מזכירות את סיום פרשת ווטרגייט, שהביאה למפלתו של הנשיא ריצ'רד ניקסון. ניקסון, ששלח את אנשיו לפרוץ למטה המפלגה הדמוקרטית, הקליט את השיחות שבהן תיכנן את פעולותיו הבלתי חוקיות, והתפטר ברגע שבו הבין שלא יוכל לעצור את פרסום ההקלטות. יותר מ-40 שנה לאחר מכן חזר בנימין נתניהו על אותה הטעות, והקליט את שיחותיו עם מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס. השיחות האלה עלולות להעמיד אותו כיום בפני הגשת כתב אישום במרמה והפרת אמונים, בעוד שמוזס עשוי לעמוד לדין על שוחד.

אלא שבניגוד לווטרגייט, תיק 2000 עוסק בחשד לקיומה של עסקת שוחד בין ראש הממשלה לאיש החזק ביותר בעיתונות הישראלית. ככזה, התיק מעלה שאלות ארס-פואטיות על תפקידה של העיתונות בדמוקרטיה.

מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון מוזס מגיע לחקירה במשרדי לה"ב 433 בלוד, ב-15 בינואר 2017 (צילום: קוקו / פלאש90)

התפישה של העיתונות כ"רשות הרביעית", שמפקחת על הרשויות האחרות, היא יותר מקלישאה שמשמיעים בשיעורי האזרחות. נתניהו ידוע כאדם חכם ופוליטיקאי מבריק. הוא לא היה מסבך את עצמו בפלילים בשביל כלום. הוא עשה את מה שעשה כי הוא מבין היטב שציבור שלא יודע מה קורה הוא ציבור שלא יכול להתנגד למה שקורה – ושהתקשורת היא הדרך של הציבור לדעת מה קורה.

זאת הסיבה שתקשורת עצמאית היא קריטית בחברה דמוקרטית, וזאת הסיבה למאמצים של נתניהו – לפי החשדות הן בתיק 2000 והן בתיק 4000 – להפוך את כלב השמירה של הדמוקרטיה לכלב השמירה הפרטי שלו.

ה"מתת" חמורה מעסקת שוחד רגילה

על רקע זה, ההקלטות מפגישות מוזס ונתניהו מטרידות במיוחד. מוזס אומר במפורש לנתניהו שהוא רוצה לשמור עליו, ש"צריך לדאוג שאתה תהיה ראש הממשלה"; מספר לו על מאמציו הכבירים "לשלוט בעיתונאים" שלו – כלומר לחסל כל שמץ של עיתונות ב"עיתון של המדינה"; הוא מפציר בנתניהו לתבוע את עובד העיתון שלו יגאל סרנה; ואף משיא לו עצות ידידותיות על הרכב רשימת הליכוד בבחירות ועל האופן שבו יש לחסל את שאר העיתונות שביקורתית כלפיו, ובמיוחד ערוץ 10. בנוסף, מציע מוזס לנתניהו להעביר לידיו חומרים מביכים על יריביו הפוליטיים, ומבקש שיביא מישהו מטעמו שיכתוב בעיתון.

נתניהו, מצדו, נשמע לפרקים כמו דמות מסרט מאפיה גרוע. הוא מאיים על מוזס להפוך את המלחמה בו למשימת חייו, אם האחרון לא יסכים לקבל הבטחה בצ'ק דחוי להעביר את חוק "ישראל היום" אחרי הבחירות. השיח בין השניים קושר פעם אחר פעם בין החקיקה לבין הסיקור האוהד כלפי נתניהו ב"ידיעות אחרונות".

בסך הכל סיקור תקשורתי אוהד? בנימין נתניהו (צילום: תומר נויברג/ פלאש90)

כאן חשוב גם להתמודד עם הטענות של אנשי נתניהו ומוזס, כאילו אין מדובר בשוחד בגלל שה"מתת" – הדבר שניתן בתמורה לטובת ההנאה משליח הציבור – הוא בסך הכל סיקור תקשורתי אוהד, לא כסף או מתנות יקרות. אבל במובן הזה בדיוק, ה"מתת" שעולה מהחשדות בפרשות 2000 ו-4000 חמורה עשרות מונים מזה שקיים בעסקת שוחד רגילה. בעסקת שוחד רגילה, רשות אחת של השלטון מושחתת. בעסקאות של נתניהו עם ראשי התקשורת, התמורה להשחתת רשות אחת היא השחתתה של רשות אחרת. נתניהו אמור להטיב עם שורת הרווח של מוזס ושאול אלוביץ' – ובתמורה הם מוודאים שהתקשורת לא תעשה את העבודה שלה.

היסטוריה ארוכה של התרפסות

חשוב לזכור, שהבכי והנהי של נתניהו על התקשורת העוינת נגדו הן המצב הרגיל בחברה דמוקרטית – בעלי כוח תמיד ישנאו תקשורת חופשית, כשם שכל גוף מפוקח שונא את הרגולטור שלו. אלא שבחינה מקרוב של התקשורת הישראלית חושפת את התלונות של נתניהו כהתקרבנות גרידא. לתקשורת הישראלית יש היסטוריה ארוכה של התרפסות בפני בעלי הכוח בפוליטיקה, ואימוץ עמדות של "צפון קוריאנים מרצון" בכל פעם שהנושא הוא "ביטחון".

עד שנות ה-90, התקיימו פגישות יומיות בין עורכי כל העיתונים הגדולים בישראל לבין אנשי הצנזורה הביטחונית. ההסכמה ביניהם היתה רחבה. עורכי העיתונים לא רק תיקנו כתבות לבקשת הצנזורה, אלא בחרו מרצונם לדווח באופן שמוטה מאוד לכיוון עמדת הממסד הביטחוני, או להעלים לחלוטין מהעין נושאים בלתי רצויים.

ב-2005 הציע העיתונאי אמנון אברמוביץ' "לאתרג" את שרון מפני החשדות נגדו בפלילים, כדי לאפשר לו להעביר את תכנית ההתנתקות, עם המטרה המוצהרת של חיסול המשא ומתן המדיני. בהקלטות הנוכחיות, מוזס ונתניהו מזכירים את הסידורים הדומים שהיו להם כמעט בכל מערכת בחירות שבה נתניהו התמודד על ראשות הממשלה מאז 1996.

ההיסטוריה הארוכה הזאת היא תוצאה ישירה של המבנה הריכוזי והתאגידי של התקשורת הישראלית: מספר חד-ספרתי של בני האליטות הכלכליות והפוליטיות בישראל, שקשורים בקשרי עבותות של בעלות ועסקים לאלפיון העליון, שולטים כבר עשורים בדרך הכמעט יחידה של הציבור לדעת מה קורה. הם יכולים לקבוע את גבולות הדיון הציבורי בישראל לפי העמדות הפוליטיות שלהם – אבל גם לפי האינטרסים הכלכליים שלהם, כפי שמדגימות ההקלטות.

עידן הרשתות החברתיות הביא אתו את משבר ה"פייק ניוז", אבל גם סדק בלפיתת החנק של הממסד בישראל ונאמניו על התודעה של הנתינים. אתרים כמו "שיחה מקומית" עלו לאוויר עם מטרה ברורה, שנמצאת בשם העמותה שלנו: "לקידום עיתונות עצמאית". בהקלטות, מוזס חוזר ומתייחס בבוז לעיתונאים "יפי הנפש מהשמאל". אני גאה להיות חלק מהמאמץ של "העיתונאים יפי הנפש מהשמאל" לשבור את המונופול של הממסד וחבריו על התקשורת הישראלית.