newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"שחרור האשה הוא שחרור החברה". המורשת של נוואל סעדאווי

שלשום נפטרה בקהיר בגיל 90 נוואל סעדאווי, האמא של הפמיניזם הערבי. ממילת נשים עד ירושה לא שוויונית, היא נלחמה נגד כל צורות דיכוי הנשים. קל לנו מאוד ללמוד איך לירות ולרצוח, היא כתבה, קשה לנו ללמוד איך לכבד אישה

מאת:

במותה של הפמיניסטית המצרית הדגולה נוואל סעדאווי בגיל 90 דווקא שלשום, ביום האם בעולם הערבי, יש משהו סימבולי לכל הפמיניסטיות בעולם הערבי. כולן הרגישו שהאמא של הפמיניזם הערבי בעידן המודרני עזבה אותנו בזמן קריטי, שבו אנחנו כל כך צריכות אותה מול המתקפה חסרת תקדים שמנהלים נגדנו זרמים דתיים ושמרניים שבאים לידי ביטוי בוואריאציות שונות בעולם הערבי, ובמיוחד כאן בקרב החברה הפלסטינית בישראל.

ספרה "האשה והמין" נאסר להפצה במצרים. נוואלסעדאווי במחאת תחריר ב-2011 (צילום: ג'יג'י איברהים CC BY 2.0)

ספרה "האשה והמין" נאסר להפצה במצרים. נוואל סעדאווי במחאת תחריר ב-2011 (צילום: ג'יג'י איברהים CC BY 2.0)

התגובות למותה של סעדאווי נחלקו לשני סוגים שונים בתכלית. מצד אחד, רבים שמחו על לכתה של "כופרת" ולוחמת ארורה בדת האסלאם שנאבקה כל חייה נגד מוסדות הדת, נגד קדושת האסלאם ובזה כל חייה לערכים אסלאמיים, שהדת שמרה עליהם באדיקות.

מצד שני מיטב הסופרים, הפילוסופים, הפמיניסטיות, ארגוני זכויות אדם ופעילים פרוגרסיביים הספידו את מותה של גדולת הפמיניסטיות הרדיקליות בת זמננו, ציטטו מדבריה ושיתפו את הביוגרפיה המרתקת של הרופאה ממצרים, שהקדישה את חייה לתנועת השחרור של הנשים והאנשים בעולם הערבי.

אבל גם מי ששמח על מותה של אישה שמרדה בכל המוסכמות החברתיות הדתיות המדכאות את הנשים בעולם הערבי, ובוודאי מי שהתאבל עליה, לא יכולים למחוק את המורשת המפוארת שהשאירה לנו סעדאווי: ארבעים ספרים בתחומי מדע, רפואה, פוליטיקה, פילוסופיה ודת, מאות מאמרים, אינספור של סיפורי נשים ואמירות מהפכניות שהיא נשאה לעולם מעל כל במה אפשרית.

סעדאווי נקברה בטקס צנוע בקהיר, אך הדרך שהיא סללה לנו כנשים וכפעילים למען שחרור עצמי ולאומי נחרטה בתודעה שלנו ולא תימחק לעולם.

ממשלות מצרים לדורותיהם רדפו אותה והספרים שלה הורדו מהמדפים. אחרי שכתבה את הספר "האשה והמין" ב-1968, היא פוטרה ממשרד הבריאות מתפקידה כראש איגוד הרופאים, ובית המשפט אסר על פרסומו, קריאתו או מכירתו של הספר במצרים.

סעדאווי אף נכנסה לכלא בעקבות דעותיה הפוליטיות בעד דמוקרטיה וחופש הביטוי ואחרי הביקורת החריפה שכתבה על הסכם השלום שחתם נשיא מצרים אנואר סאדאת עם ישראל. בכלא היא כתבה את "יומנה של אשה מהכלא", ותיארה בו את חוויית השחרור התודעתי של האסירה בכלא – כלא שיכול להכניע את הגוף אך לא את הדעה ואת המחשבות.

לימים ניסה בית הדין לכפות על בעלה של סעדאווי להתגרש ממנה, אחרי שהוכרז שהיא כופרת ואסור למוסלמי להיות נשוי לה. הבעל הופיע בבית דין וטען שהתובעים אינם יודעים אם הוא מוסלמי או לא, ולכן הם לא יכולים לבסס את התביעה שלהם על ההנחה שהוא מוסלמי.

בגיל שש נפלה סעדאווי קורבן למנהג הברברי של ברית מילה לנשים, הנהוג במצרים. מאוחר יותר, בקריירה המפוארת שלה כרופאה, היא נחשפה לכל תופעות הדיכוי המיני של החברה כלפי גופן של נשים – מאונס דרך כפיית נישואים על קטינות ושליטה ברחמן של נשים – הכל כדי למשטר את התנהגותן של נשים לפי אמות מידה מוסריות של הפטריארכיה.

סעדאווי התמסרה למאבק למען הוצאת המנהג של ברית מילה לנשים מחוץ לחוק במצרים. "כריתת אברים מגופן של נשים וגברים אינו כלי יעיל להעלאת רמת המוסר של בני אדם", היא אמרה. המאבק שלה הניב פירות ותורגם לחקיקה, שאוסרת מילת נשים ומפלילה רופאים ודולות שלוקחים חלק בטקס הזה. מנהג מילת נשים עדיין נהוג בצפון אפריקה – בצ'אד, סודאן, אריתריאה ומצרים – אך הוא נמצא במגמת ירידה מתמדת ונקבע שהוא מנוגד לכל האמנות בינלאומיות וזכויות אדם.

"איך ייתכן שהכבוד יהיה תכונה אנטומית שהאדם נולד איתה או לא? אם קרום הבתולין הוא סימן לכבוד האישה, מהו הסימן לכבודו של הגבר?"

סעדוואי לא הסתפקה במאבק נגד ברית מילה לנשים. היא נלחמה ללא הפסקה כדי לפרק מוסמכות כמו פוליגמיה, העדיפות שניתנה לגברים בענייני ירושה, חובת הצייתנות של נשים לבעליהן, חובת עטיית החיג'אב וזכות הנשים על גופן.

אחת העמדות הכי אמיצות שנקטה סעדאווי בחייה היתה הדרישה לבטל את סעיף שתיים בחוקה המצרית, הקובע שהדת הרשמית של מצרים היא האסלאם (מזכיר את חוק הלאום של מדינת היהודים, נכון?). היא טענה שהמדינה היא ישות נטולת דת, ואמונה היא עניינם של בני אדם ולא של מדינות.

סעדאווי איתגרה את היריבים הפוליטיים שלה כאשר ביקשה להגיש מועמדות לנשיאות מול חוסני מובארק ב-2005 ואמרה: "המולדת אינה חופשית בלי שהנשים יהיו חופשיות מהפטריארכיה והגבריות המדכאות".

מצע הבחירות שלה כלל את שינוי שיטת החינוך במצרים, חינוך שהיא האמינה שמעקר את המוח הביקורתי אצל התלמידים, מטפח עבדות מחשבתית וצייתנות מוחלטת, וגורם לשעבוד העם לטובת השליט הבלתי מעורער, באמצעות גידול אליטה אקדמית שמשרתת את המשטר ומזינה אותו במעטפת של נאורות והשכלה.

לא פחדה לצאת נגד שלטונו של מובארק. חוסני מובארק עם הנשיא ג'ורג' בוש (צילום: אריק דרייפר, הבית הלבן)

לא פחדה לצאת נגד שלטונו של מובארק. חוסני מובארק עם הנשיא ג'ורג' בוש (צילום: אריק דרייפר, הבית הלבן)

סעדאווי דגלה במשטר הוליסטי, לא היררכי, שבו ייערכו בחירות ישירות ודמוקרטיות לכל צמרת המשטר והממשל, בלי מינויים פוליטיים והעדפת מקורבים ומיוחסים לתפקידי מפתח ובלי חסינות לאיש, כולל נשיא המדינה שצריך לתת דין וחשבון על כל גרוש שהוא אוגר בבנק. כבר לפני 30 שנה התריעה סעדאווי מפני סכנת החורבן וההרס שמשטר רודני יכול להמיט על המדינה. סוף עידן מובארק היה הוכחה לצדקת דרכה של האשה נמוכת הקומה הזו, ההגדולה מהחיים.

סעדאווי טענה שהעולם הערבי לא רואה במאבקן של נשים למען שחרור נושא בעל חשיבות. לדברי דבריה, התנועה הפמיניסטית המצרית היתה משותקת בגלל נשים כמו סוזן מובארק וג'יהאן סאדאת, ששירתו את בעליהן בעיקר נגד בנות מינן.

לעומת זאת, סעדאווי ראתה בתנועה הפמיניסטית של נשות תוניסיה תנועה רדיקלית ומהפכנית יחסית לעולם הערבי, שכן נשים שם הצליחו להשיג ייצוג הולם בחיים הפוליטיים, ביטול פוליגמיה וירושה שווה, נישואים אזרחיים למי שרוצה ומתן זכות הגירושין לנשים כמו לגברים.

סעדאווי השאירה מורשת פמיניסטית ענפה לנו, לכל הנשים בעולם ולא רק לנשים בעולם הערבי. היא היתה אחת הנשים הראשונות שניתחו את הניצול והשעבוד הכלכלי של נשים בתוך משק הבית לטובת הפטריארכיה, וקשרה בפילוסופיה שלה בין דיכוי נשים בתוך המשפחה לדיכוי עמים שלמים בידי קולוניאליזם ומשטרים מושחתים ודיקטטורות.

עבור גברים ונשים רבות, שעדיין חיים וחיות במרתפי התודעה החשוכים, הקול של נוואל סעדאווי נדם היום, אבל המורשת המהפכנית הנאורה שהשאירה לנו תשמש אותנו לדורי דורות של מסעים מפרכים של שחרור עצמי ועוצמתי.

יהיה זכרה ברוך, מרדני ופראי כמו שהיתה בחייה.

לסיום בחרתי לכם לקט ציטוטים של מורתי, אמי הפמיניסטית והמנטורית האמיצה שלי, שהמילים שלה ליוו אותי שנים ארוכות במסע השחרור העצמי שלי.

قضية تحرير المرأة قضية سياسية بالدرجة الأولى لأنها لا تمس حياة نصف المجتمع فحسب ولكنها تمس حياة المجتمع كله.. إن تخلف المرأة وتكبيلها لا يؤخر النساء فحسب ولكنه ينعكس على الرجال وعلى الأطفال، وبالتالي يقود إلى التخلف المجتمع كله.

עניין שחרור האישה הוא עניין פוליטי ממעלה ראשונה, משום שהוא לא נוגע רק למחצית החברה, אלא לחברה כולה. פיגורה של האשה וכבילתה לא מסיגים לאחור רק את הנשים, אלא הם משפיעים על הגברים והילדים ולפיכך מובילים לפיגורה של החברה כולה.

هل من الممكن أن يكون الشرف صفة تشريحية يولد بها الإنسان أو لا يولد؟ وإذا كان غشاء البكارة هو دليل شرف البنت فما هو الدليل على شرف الرجل؟».

איך ייתכן שהכבוד יהיה תכונה אנטומית שהאדם נולד איתה או לא? אם קרום הבתולין הוא סימן לכבוד האישה, מהו הסימן לכבודו של הגבר?

يربون البنت الصغيرة منذ طفولتها على أنها جسد فقط , فتنشغل به طوال حياتها ولا تعرف أن لها عقلاً يجب أن تنميه.

כאשר מחנכים בת קטנה מאז ילדותה שהיא אך ורק גוף, היא תעסוק בו כל חייה ולא תדע שיש לה שכל שהיא צריכה לטפחו.

من السَّهل أن نتعلم كيف نُطلق النَّار ونقتل، لكن من الصعب أن نتعلم كيف نحترم المرأة

קל לנו מאוד ללמוד איך לירות ואיך לרצוח, אבל קשה לנו ללמוד איך לכבד אישה.

الثورة لسه ما بدأت , الثورة هي ثورة العقول.

המהפכה עדיין לא החלה, המהפכה היא מהפכת התודעה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
ההיסטוריה היהודית תהיה מוכתמת במה שישראל עשתה בעזה. פלסטינים אחרי הפצצה ברפיח, אפריל 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש 90)

ההיסטוריה היהודית תהיה מוכתמת במה שישראל עשתה בעזה. פלסטינים אחרי הפצצה ברפיח, אפריל 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש 90)

כן, זה רצח עם

ברוב המקרים של רצח עם, מבוסניה עד נמיביה, מרוואנדה עד ארמניה, מחוללי הרצח אמרו שהם פועלים מהגנה עצמית. העובדה שמה שקורה בעזה לא דומה לשואה, כותב חוקר השואה עמוס גולדברג, לא אומרת שזה לא ג'נוסייד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf