שותפתי למאבק הדליקה משואה. אז למה זה גרם לי לבכות, ולא משמחה
פמינסטיות יהודיות חגגו את העובדה שיעל שרר, פעילה אמיצה נגד אלימות כלפי נשים, הדליקה משואה ביום העצמאות. אבל כפלסטינית ופמיניסטית, שבשבילה היום הזה הוא זיכרון לנכבה, האירוע הזה קרע את לבי
עבור כל הפלסטינים, חגיגות יום העצמאות של מדינת ישראל הן טקס מתמשך של פיזור מלח על פצעי הנכבה.
ביום הזה אנחנו נזכרים בכפרים עקורים, בקורבנות המלחמה, בקרובי המשפחה שהפכו לפליטים בשנת 1948 ולא זכו לחזור לבתים שלהם. דגל שני פסי התכלת מזכיר לנו שוב ושוב, שבין הנהר לים היתה מולדת, העם שלי חי בה, וכאשר כל השכנים השתחררו מעול המנדט הבריטי והצרפתי, בפלסטין צמח פרויקט קולוניאליסטי ציוני בצל המנדט הבריטי, שבחסות רגשות האשם על זוועת השואה, עזר למיליציות היהודיות לכבוש את אדמת פלסטין.
הבוסטר הקולוניאליסטי, שקיבלה התנועה הציונית לאחר מלחמת העולם השנייה, הביא על העם הפלסטיני אסון לאומי, טיהור אתני, גירוש המוני ונישול, במטרה לרוקן את אדמת פלסטין מתושביה הערבים ולהחליפם ביהודים מכל העולם. התהליך הזה מתמשך עד עצם היום הזה.
הסבים שלי, משני הצדדים, היו עקורים, הפכו לפליטים בארצם, שוטטו בשדות ובהרים וביקשו מקלט בכפרים הסמוכים בגליל, בין טבריה לנצרת, חיפשו קורת גג, בורחים מסג׳רה (אילניה) ומכפר סבת (שדה אילן). רוב בני המשפחה נדחפו אל מעבר לגבול, אל סוריה ולבנון. עשרות שנים אחרי הנכבה, נהדפו מחדש למחנות פליטים בשוודיה, בהולנד ובגרמניה, אותה גרמניה שסללה את הדרך להקמת מדינת הלאום של העם היהודי על אדמת פלסטין.
אני נולדתי כאן, הוריי לימדו אותי ללמוד, לעבוד, ולהתאמץ כדי לשרוד במדינת היהודים, שלא ידעה מה לעשות עם בת דור שלישי לעקורים ולפליטים. בחרתי להיות עובדת סוציאלית, לרפא את פצעי הגוף ונפש של נשים ערביות נפגעות אלימות. בחרתי להיות פמיניסטית פלסטינית, ובחרתי לגור בכפר מיוחד, ואחת אל סלאם/ נווה שלום, שבו פלסטינים ויהודים חיים יחד מבחירה, אולי כדי לשרטט עתיד אחר למקום הזה.
אני חופרת ביד אחת בנבכי ההיסטוריה הלאומית, וביד השנייה חותרת נגד הפטריארכיה יום וליל. עשיתי לי תרגילים בדמיון: לאן התנועה הפמיניסטית בחברה הפלסטינית היתה מגיעה אלמלא הכיבוש והנכבה, אלמלא המשיכה ישראל בדיכוי הפלסטינים בשטחי 67. בחלומותי ראיתי כנס גדול של נשות פלסטין למאבק באלימות מגדרית, מעזה עד טנטורה, מראמללה עד חיפה, מירושלים עד נצרת.
בין מיליטריזם לשוביניזם
בצל מדינת היהודים קשה לארגן כנס כזה. קשה, אבל לא בלתי אפשרי, כי אני פמיניסטית ואופטימיסטית חסרת תקנה. במאמץ להשתחרר גם מהדיכוי הגברי בחברה שאני חיה בה, וגם מיד הברזל של הצבא שעדיין רובצת על מיליוני פלסטינים, בחיבור בין המאבק הלאומי למאבק המגדרי, התחלתי להבין לפני שנים את הקשר בין מיליטריזם לשוביניזם, בין חיילי צה״ל החמושים מכף רגל עד ראש, ובין גברים אלימים ואגרסיביים, עם נשק, המדברים רק בשפת הזרוע.
יצאתי למאבק למען שלומן של נשים ערביות ויהודיות, עם שותפות לדרך, פמיניסטיות פלסטיניות ויהודיות. דרכנו הצטלבה, ופעמים רבות השתלבה במאבק נגד רצח נשים, נגד אוזלת ידה של המשטרה מול אלימות מגדרית, נגד אפליית נשים בשוק העבודה, ונגד פגיעות מיניות בנשים נערות וילדות.
מצאתי לי שותפות לדרך, אבל לא פעם נאלצתי להסביר, שלפמיניסטית פלסטינית כמוני אין מקום במאבק באפליית נשים בצה"ל, שכן הצבא הוא בעיני מפעל ייצור של חיילים וחיילות המשרתים במלאכת הדיכוי של עם אחר. גם נשים ונערות פלסטיניות, הנמצאות במצוקה נפשית ופיזית, "ינוטרלו" בידי חיילות במחסום.
בהרצאות רבות אמרתי שהנשק שרוצח שמונים אחוז מהנשים הערביות מקורו בצבא, ולכן חימושם של אזרחים יהודים יפגע בביטחונן של נשים יהודיות ופלסטיניות. לפעמים הייתי יותר פמיניסטית, ולפעמים הייתי יותר פלסטינית. הטלטלה הזו ממשיכה ואני חיה איתה.
לפני כמה זמן הודיעו החברות היהודיות בהתרגשות רבה, שחברה שלנו, יעל שרר, נבחרה להדליק משואה ביום העצמאות ה-74 של מדינת ישראל. עקבתי אחרי הברכות של חברותיי היהודיות על ההכרה החשובה הזו בנפגעי ונפגעות אלימות מינית.
גם אני התרגשתי מאוד, אבל לא משום שהיתה בי שמחה וגאווה לאומית, שאין לי כלפי המדינה הזו. הבטן שלי התהפכה והלב נקרע, משום שחברה שלי, חברה אמיצה עם תחושת שליחות בלתי נלאית, נבחרה להדליק משואה לתפארת מדינת ישראל בטקס לאומי שפותח את חגיגות העצמאות של ישראל. אין בפי מילים שיכולות לתאר את הכאב שלי.
לא ניצחון פמיניסטי
הלב נמחץ בין התמיכה בחברה, שהגיעה למעמד הזה, שעבורה חשוב מאוד, לבין הסלידה והכאב שלי כפלסטינית, עם כל מה שהטקס הזה מסמל עבורי. מצד אחד, ראוי שהמאבק הזה למען קורבנות האלימות המינית יקבל נראוּת וחשיפה, וברור לי שרגעים קטנים של טקס ממלכתי יקדמו ולו במעט את המאבק הצודק והחשוב הזה. אבל מצד שני, בערה בי האש על כך שהמדינה שיעל הדליקה משואה לתפארתה, לא רואה נשים ערביות בכלל, וקורבנות אלימות ערביות בפרט, כשוות ליהודיות.
רוב הנשים, שחגגו את "הניצחון" הפמיניסטי הזה, לא מצליחות לחבר בין דיכוי של לאום שלם בידי מדינת הלאום היהודית ובין דיכוי מגדרי. קשה למוח היהודי, גם אם הוא פמיניסטי, להתמודד עם המורכבות הזו ולהבין שכיבוש הוא לא מעשה פמיניסטי.
נזכרתי בביקורת הקטלנית, שספגתי מצד אקטיביסטים פלסטינים כאשר בחרתי להיות שותפה ביום שביתת הנשים וההפגנות נגד האלימות שאורגנו בלב תל אביב. אחת הפמיניסטיות הערביות כתבה לי: "לפני שאת משתפת פעולה עם הציוניות האלו, תראי מה חיילות עושות לבנות עמך הפלסטיניות, יהיו שם מתנחלות שכובשות את אדמת פלסטין. איך אפשר לעמוד בכיכר רבין ולנאום על נשים ערביות, כאשר ידיו של רבין מוכתמות בדמם של פלסטינים".
עניתי שמאבק באלימות נגד נשים יש מקום לכולן. עניתי שאני יודעת איפה הקווים האדומים שלי, לא יהיו מתנחלות שותפות במאבק שלנו ולא יהיה שום תפקיד לחיילות במאמצים המשותפים שלנו, אבל "איפה שצריך לעמוד כדי לעזור לאישה במצוקה, אני אעמוד".
חתכו את הפמיניזם שלי לגזרים
והנה הגיע היום בו חברה שלי לדרך, יעל שרר היקרה והאהובה, עלתה על הבמה בהר הרצל, נאמה ובכתה בשם הקורבנות שלא צריכות להתבייש. אבל במקום להתרגש ולהזדהות, כמו פמיניסטית אמיתית, תומכת ומפרגנת, הרגשתי כאילו נגסו לי בפמיניזם שלי וחתכו אותו לגזרים, בתור פלסטינית ששומעת את המילים "לתפארת מדינת ישראל" ביום הנכבה שלה מפי אישה שעושה עבודה מופלאה למען נשים אחרות.
אני גאה ביעל, אבל אני בזה למשואה ההיא, וקשה לי לראות פמיניסטית כמוה שותפה למלאכת ההלבנה ומתיחת הפנים של מדינת ישראל. לא ברור לי למה כל הפמיניסטיות היהודיות, שמדברות נגד הדיכוי הצבאי והמיליטריזציה של החברה הישראלית, שתקו ערב הטקס הזה ולא ראו את הסתירה שאני רואה.
זו משימה קשה להיות אישה מודעת וגאה בזהות הפלסטינית שלה במדינת ישראל, שמבהירה השכם והערב, בדיבורים ובמעשים, שהיא אינה חפצה בי כאן. זו משימה קשה עוד יותר למצוא באותו הזמן שותפות לדרך במאבק למען זכויות שוות לנשים.
בעת שאני כותבת את הדברים האלה, בעוד בקבוצות הנשים נשפכות ללא הרף דמעות של התרגשות למען חברתינו יעל, ובעוד מטוסי קרב וזיקוקי צהלה והניצחון מהדהדים בשמיים, אני מאחלת לעצמי שלא אמשוך ידיי מהשותפות הפמיניסטית הזו, בעודי צועדת בתהלוכת השיבה בכפר העקור מיעאר בצפון. אני מאחלת לעצמי לשמור את המשואה של המאבק בכיבוש והדיכוי בוערת, בעוד משואת הצדק והשחרור תמשיך להאיר את דרכנו כנשים פלסטיניות ויהודיות, שימשיכו לחיות כאן גם אחרי הטקס בהר הרצל.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן