"רק רוצים שזה ייפסק": תושבי עזה התעוררו לבוקר של טבח

"אנחנו לא יודעים למה המלחמה חזרה שוב". פלסטיניות מתאבלות על הרוגים בהפצצה ישראלית מחוץ לבית החולים נאסר בח'אן יונס, ב-18 במרץ 2025 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

שמעתי את הטיל לפני שהתפוצץ. זה קרה ב-2 לפנות בוקר, ובדיוק התעוררתי כדי להתפלל ולקרוא בקוראן. הלכתי לשירותים, ואז הדלת נפתחה פתאום לרווחה, והבית הזדעזע מההדף של הפצצה. בהמשך גילינו שבתי השכנים שלנו, בשכונת אל-פוח'ארי בח'אן יונס, ספגו פגיעה ישירה.

בכל רחבי רצועת עזה, פלסטינים התעוררו לחידוש המלחמה הרצחנית של ישראל. הצבא טוען כי הוא מכוון ל"תאי טרור, אתרי שיגור, כלי נשק ותשתיות צבאיות נוספות", אבל ההפגזות הפתאומיות מהאוויר על הרצועה פגעו במשפחות בבתים ובאוהלים שלהן, בזמן שישנו, שעה לפני ארוחת הרמדאן של לפני הזריחה. השכנים שלנו שרדו את ההתקפה, אבל משרד הבריאות בעזה מדווח שנהרגו 408 בני אדם, בהם 174 ילדים, ונפצעו 562 איש. רבים נוספים לכודים מתחת להריסות הבניינים שקרסו.

ניסרין אבו ג'מעה, אם לארבעה בת 40 משכונת ח'וזאעה, מזרחית לח'אן יונס, סיפרה למגזין 972+ על ההפצצות: "התעוררנו מהפגזות כבדות במיוחד על אזורי הגבול. רובנו גרים כאן באוהלים, וכשהתחילו ההפצצות רצנו החוצה. כולם צרחו ובדקו מה שלומם של האחרים; האוהלים מתלקחים בקלות מרסיסים שמתפזרים, ולכן נשארנו בחוץ. הילדים שלנו לא ישנו כל הלילה בגלל ההפצצות".

אחרי שעה של הפגזות בלתי פוסקות, הצבא הורה לתושבי ח'וזאעה להתפנות מהאזור – מה שלא הותיר לאבו ג'מעה ולמשפחתה הרבה אפשרויות. "אנחנו לא יודעים לאן ללכת. האם לחזור לאל-מוואסי, ולשחזר שוב את חוויית העקירה שלנו?" היא גם לא יודעת אם מעבר כזה יספק להם יותר ביטחון. "אנחנו חוששים לזוז, מכיוון שהצבא מכוון על מכוניות של אזרחים. ובגלל המחסור בדלק יש מעט אמצעי תחבורה. אז אנחנו מחפשים עגלה עם חמור שתיקח אותנו".

כשהפסקת האש נכנסה לתוקף בינואר, אבו ג'מעה היססה לעזוב את אל-מוואסי, שם מצאה מקלט יחד עם משפחתה מאז אוקטובר 2023. אבל כשבוע לפני תחילת הרמדאן, הם החליטו לחזור לח'וזאעה. "רצינו לבלות את החג בשכונה שלנו", היא מסבירה. "בזמן הפסקת האש יכולנו לשמוע אש של טנקים, והאזורים המזרחיים [של ח'אן יונס] היו מאוד לא בטוחים, אבל סבלנו את זה כדי להישאר בשכונה שלנו".

כעת, כמו עזתים רבים, אבו ג'מעה נמצאת במצב של הלם מוחלט. אחרי שחזרו לבתיהם ולשכונות שלהם, והצליחו להחזיר לעצמם תחושה מסוימת של ביטחון בחודשיים האחרונים, הם לא יודעים כיצד יצליחו להתמודד עם חידוש מלא של המלחמה – או אפילו אם יצליחו לשרוד.

"אנחנו לא יודעים למה המלחמה חזרה שוב", היא אומרת למגזין 972+. "בזמן הפסקת האש ניסינו לחזור לחיים הרגילים שלנו, למרות כל הקשיים שעימם התמודדנו. זה אפשר לנו לחוות רגעים של ביטחון יחסי, רק כדי לעמוד שוב מול הפצצות אלימות".

לא יודעים אם להישאר או להתפנות

סאלם ברכה וארבעת ילדיו ישנו בעבסאן אל-כבירה – עיירה קטנה ליד ח'וזאעה, מזרחית לח'אן יונס – כשהתחילו ההפצצות. "משתיים לפנות בוקר הם רועדים מפחד, ומבקשים מאיתנו לעזוב וללכת לאל-מוואסי", הוא מספר למגזין 972+. "העיירה שלנו מופגזת ללא הפסקה, והצבא הורה לנו להתפנות בגלל חידוש הלחימה".

כמו תושבים רבים באזור, גם ברכה מהסס לעזוב את עבסאן ולחזור על החוויה הקשה של עקירה לאל-מוואסי, שם הוא ומשפחתו גרו ב-14 החודשים הראשונים של המלחמה. "אנחנו לא יודעים אם המצב הזה זמני, או שזה יימשך יותר מכמה ימים", הוא מסביר. "אנחנו חשים אבודים ולא יודעים מה קורה. בחודש הרמדאן, כשאנחנו כבר סובלים מהמצור, עכשיו התחדשה המלחמה נגד הילדים שלנו.

"אני עדיין שוקל אם להתפנות או להישאר", מוסיף ברכה, "אבל בסופו של דבר אבחר במה שיהיה יותר בטוח לילדים שלי. אם ההפגזות יימשכו בצורה הזאת, אתפנה לאחד מבתי הספר במרכז או מערבית לח'אן יונס. אחרי שאגיע לשם, אני לא יודע מה אעשה".

מחמוד לטיפה, בן 29, היה גם הוא בעבסאן כשהתחדשו ההתקפות. הוא חזר לעיירה בתחילת פברואר, אחרי תקופת עקירה ממושכת באל-מוואסי. "הרגשנו מושפלים באוהלים האלה, ולכן בזמן הפסקת האש חזרנו הביתה", הוא מספר למגזין 972+. "הבתים שלנו נפגעו קשות, אבל בחרנו להישאר במה שנותר מהם".

למרות הסכם הפסקת האש, לטיפה מעיד שהמתקפות הישראליות על העיירה נמשכו כל פברואר, עם כטב"מים שאוכפים עוצר לילי ויורים בתושבים שיצאו לרחוב. "אני לא יכול לומר שהרגשנו בטוחים בזמן הפסקת האש. ימים שלמים לא יכולנו לעזוב את הבתים שלנו ולקנות מצרכים חיוניים. אבל העדפנו את זה על פני השהייה באוהלים".

"הילדים סובלים מהפרעות פסיכולוגיות בגלל הפחד הבלתי פוסק". זירת הפצצה ישראלית בעיר עזה, ב-18 במרץ 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)

ועדיין, חידוש המתקפה הישראלית בצורה כזאת היתה הפתעה מוחלטת ומפחידה. "הטנקים ירו פגזים באופן אקראי לכיוון הבתים, בלי להתחשב בחיי האזרחים", אומר לטיפה. "לא ישנו דקה מהרגע שבו התחדשו ההפגזות ועד שעות הבוקר, אז הצבא הישראלי אמר לנו להתפנות".

לטיפה ומשפחתו אוספים עכשיו שוב את מטלטליהם, ומתכננים להקים אוהל באל-מוואסי. אבל כפי שהוא יודע היטב, גם שם אין ודאות שהם יהיו בטוחים. אם ההפצצות אתמול מסמנות את חידוש המתקפה הישראלית על עזה, שום מקום ברצועה לא יהיה בטוח.

"המצב כאן יכול להשתנות ברגע. כל האזורים בחלק המזרחי של ח'אן יונס מאוימים בפינוי", הוא מסביר. "בעוד חלק מהאנשים עזבו למערב העיר, אחרים מסרבים להיעקר שוב מביתם. אנחנו עייפים מכל המלחמות, המתקפות, ההפצצות וההרג החוזרים ונשנים האלה. אנחנו רק רוצים שזה ייפסק".

הפצצות מצפון לדרום

אף שח'אן יונס והאזורים הסמוכים חוו אתמול את ההתקפות העזות ביותר, חידוש המתקפה הישראלית לא פסח על כל שאר חלקי הרצועה. בעיר הדרומית רפיח, נהרגו 17 בני משפחת אבו ריאש כשביתם הופצץ בשעות הבוקר המוקדמות – בהם חאלד אבו ריאש, אשתו מג'דה אבו עאקר, הילדים הנשואים שלהם, המחותנים והנכדים, כשרובם עדיין קבורים תחת ההריסות.

בבית חאנון, הפינה הצפון מזרחית של עזה שגובלת במעבר ארז, תייסיר אל-כפרנה, בן 43, ומשפחתו המונה שבע נפשות, ברחו מביתם אחרי שהתעוררו לרעש ההפצצות ברחבי השכונה שלהם עם שחר. לאחר שהצבא הוציא התראות פינוי והכריז על המקום כאזור פעילות צבאית, אל-כפרנה התחיל לארוז. "השארתי מאחור את רוב מה שיש לי. לא היה לנו זמן או יכולת לסחוב את הכול", הוא מספר למגזין 972+.

זו הפעם השלישית שאל-כפרנה ומשפחתו נעקרו מביתם מאז תחילת המתקפה הישראלית על עזה באוקטובר 2023. בכל פעם, הוא צריך לסחוב את אביו בן ה-70 על גבו. "משפחתי ואני חיים במצב קבוע של בלבול", הוא אומר. "הילדים סובלים מהפרעות פסיכולוגיות בגלל הפחד הבלתי פוסק".

אל-כפרנה מתכוון ללכת מערבה, אך לא יודע מה יעשה מעבר לכך. "אנחנו לא יודעים לאן ללכת. כל בתי הספר והמרפאות מלאים בעקורים. ננסה להסתדר, אפילו אם זה אומר שנצטרך לישון ברחוב".

בין ההרוגים במתקפה האווירית אתמול היתה מרים אל-ח'ירי, בת 10, שמתה בביתה במרכז העיר עזה. "ישנו כשהבניין מולנו הותקף", מספר אסלאם אל-ח'ירי, אביה של מרים, למגזין 972+. "רסיסים הגיעו לחדר של הילדים; מרים נפצעה קשה בראשה, ומתה לפני שהצלחנו להגיע לבית החולים הבפטיסטי".

אחותה בת ה-15 של מרים, סלאם, נפצעה גם היא במתקפה, אבל מצבה יציב. "היא לא יודעת שמרים נהרגה", אומר אל-ח'ירי. "היא שואלת עליה, אחרי שראתה אותה מדממת מראשה. אנחנו אומרים לה שהיא בסדר, אבל אף אחד מאיתנו לא בסדר".

כעת, אל-ח'ירי מתמודד עם הגורל האכזר של אובדן ביתו בסוף הפסקת האש – התקופה היחידה מאז 7 באוקטובר שבה לא חשש כל הזמן לביטחונה. "טיפלתי בילדים שלי במהלך המלחמה, העברתי אותם ממקום למקום, עד שחזרנו הביתה", הוא מספר. "לא ידעתי שאאבד את בתי בבית שלנו, שכל כך רצינו לחזור אליו".

נרמין אל-חילו, תושבת שכונת א-תופאח בעיר עזה, כבר איבדה את בעלה ושניים מבניה בשנה שעברה. אחרי המתקפה אתמול, היא החליטה שלא להסתכן וברחה מהאזור הקרוב לגבול עם ישראל. "אני לא רוצה לאבד את ילדיי שנותרו בחיים, ששרדו באורח פלא את ההפצצות של אתמול", היא אומרת. "אני מפחדת שההסלמה הזו עלולה להיות התחלה של מלחמה גדולה ואלימה יותר מהקודמת".

קצת דרומה משם, בשכונת שג'אעייה בעיר עזה, אחמד סוכר, בן 39, ומשפחתו היו ערים כל הלילה ומשותקים מפחד כתוצאה מהמתקפות העזות ברחבי השכונה. הם החליטו לפנות מערבה, למכינת עזה החדשה במרכז שכונת רימאל. "אני חושב רק על הישרדות ועל המשפחה שלי", הוא אומר. "אני לא רוצה להישאר בשג'אעייה, מחשש מהפגזות נוספות וממתקפת פתע קרקעית של הצבא".

כמו אל-כפרנה, גם סוכר נעקר מביתו שלוש פעמים. "בכל פעם משפחתי ואני נאבקנו כדי להסתגל למצב, אבל חיים של עקירה מתמשכת לא מאפשרים לחשוב על העתיד", הוא אומר למגזין 972+. "העולם צריך לראות את מה שקורה כאן ולעמוד לצידנו, להפסיק את ההרג וההרס. אנחנו רוצים רק צדק וחירות, כמו כל שאר העמים בעולם".

רווידה כמאל עאמר היא עיתונאית עצמאית מח'אן יונס. בהכנת הכתבה השתתפו איברהים מוחמד ואיבתיסאם מהדי. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס