"רק בהצבעה" – הצגה על אבדן העצמי במערכת החינוך

השבוע השתתפתי בהצגה "רק בהצבעה – מופע בתוך הכיתה", פרפורמנס חינוכי על מערכת החינוך. אני כותב "השתתפתי" משום שכל מאמצי להישאר בעמדת צופה מן הצד נכשלו לנוכח עוצמתן של המורות לשאוב את הקהל לתוך ההתרחשות. מיד אסביר כיצד הן עשו זאת. על כל פנים, מהר מאוד, יחד עם כארבעים הנשים והגברים הנוספים בכיתה, גם אני קמתי כשהמורה אמרה לקום, כתבתי כשהמורה אמרה לכתוב, שתקתי כשהעיפו מהכיתה תלמיד שפטפט, החרשתי כשהמורות התעמרו זו בזו, ונאלמתי כשהמנהלת אסרה לומר דברים שבנט ורגב לא מרשים לומר. יותר מזה?

פרפורמנס (לפי מיה אופיר מגנט) שונה מתיאטרון כמו ההבדל בין צבע אדום לבין דם. בתיאטרון אנו רגילים לצפות במופע עלילתי, המתרחש במקום ובזמן אחרים מאלה שאנחנו נמצאים בהם. על הריחוק מתגברים באמצעות אמצעים אומנותיים מגוונים, שגורמים לנו להזדהות עם המצב המוצג. בפרפורמנס, לעומת זאת, אין ניסיון לייצג משהו שלא קיים. זאת לא הצגה על יום לימודים בכיתה, אלא ממש יום לימודים בכיתה.

גם אני קמתי כשהמורה אמרה לקום, כתבתי כשהמורה אמרה לכתוב, שתקתי כשהעיפו מהכיתה תלמיד שפטפט, החרשתי כשהמורות התעמרו זו בזו, ונאלמתי כשהמנהלת אסרה לומר דברים שבנט ורגב לא מרשים לומר. "רק בהצבעה" (צילום: רונן גולדמן)

גם הטקסטים אינם מדומיינים, אלא נאספו בתצפיות על כיתות אמתיות ברחבי הארץ, במסגרת לימודיה של היוצרת והשחקנית אפרת שטינלאוף במסלול "שחקן חוקר" באוניברסיטת תל אביב. למחקר וליצירה שותפות גם השחקניות: דנה אתגר, נטעלי בראואר, אורית זפרן, סיואר עואד ונתלי פינשטין. הן אינן משחקות מורות, אלא הן בפשטות מורות לנו מה לעשות. הן עושות זאת באומץ רב, צריך לומר, ובלי גינוני משחק או קריצה. זה מהלך אמיץ מצדן, שכן הן מפעילות קהל מגוון ולא מוכר להן, ונדרשות להגיב להתנהגויות שלא ידועות מראש.

ארבעים איש, יושבים בזוגות, מול שולחנות מקושקשים, מסודרים בטורים ובשורות, בחדר מרובע לבן קירות, עם תמונתו של נשיא המדינה ומילות ההמנון הלאומי, תלויים בגאווה מעל הפח שבפינה, לצד הלוח המלוכלך מרוב זוקן. כל אלה אינם תפאורה שהוכנה ביד אמן, אלא כיתה אמתית, בבית ספר אמתי, שהיום בבוקר, וגם מחר, יושבים בה תלמידים אמתיים.

בתחילת יום הלימודים הקריאו לנו את חזון בית הספר. אתם יכולים לנחש שבית ספר מכבד את השונה והאחר, ומבקש למצות את הפוטנציאל הטמון בכל אחת ואחד מאתנו כדי להביא אותנו למצוינות לימודית וחברתית. המציאות היא כמובן הפוכה. כל מה שיקרה מעתה והלאה יבטל את האחר שבכם, ידכא את הפוטנציאל שחשבתם שיש לכם, וירדד את כולנו לקראת חיים של בורות ובינוניות.

דיכוי הרצון – הביטוי הטרגי של השליטה

דיכוי הרצון העצמי אינו תקלה של מערכת החינוך. זאת בדיוק התכנית, כפי שביטא אותה בבהירות פילוסוף החינוך יוהאן פיכטה, שכתב למורים ולמורות במפורש כבר בשנת 1807: "כל חינוך נועד ליצור אישיות יציבה, מיושבת ועמידה, אשר אינה עוד מתפתחת, אלא שהיא, ואינה יכולה להיות, דבר מלבד מה שהיא. אם אתה רוצה להשפיע עליו בכלל, אתה חייב לעשות יותר מאשר רק לדבר איתו. אתה חייב לעצב אותו, ולעצב אותו בדרך כזו שהוא בפשטות לא יוכל לרצות דבר אחר מאשר אתה רוצה שהוא ירצה".

כדי לבטל את הרצון העצמי (של התלמידים ושל המורות כאחד) משתמשת המערכת באלימות פסיכולוגית (או רגשית). הפסיכולוגית מרי מילר פיענחה את התופעה בספרה: No Visible Wounds, (המוצג במאמר מאת אילנה סובול): תחילה מוטלות על הקורבן אין ספור דרישות, עד שאין הוא יכול לעמוד בהן: לשבת, לשתוק, לכתוב, לזכור, להצביע, להשיב, לחזור על מה ששמע, להציע תשובה משלו וכך הלאה. בשלב שני מוצג הכישלון כתוצאה של כישוריו הלוקים של הקורבן, או חוסר נכונותו להתאמץ, ולא כתוצאה של הדרישות הבלתי סבירות. לבסוף, מנופח הכישלון מעבר לכל פרופורציה, כדי להדגיש את אפסותו ואשמתו של הקורבן. המטרה היא אחת: שליטה! לחבל בכבוד העצמי ובערך העצמי של הקרבן על מנת להשיג שליטה מלאה ברגשותיו ובמחשבותיו.

התוצאה של מהלך פשוט ואכזרי זה מוסברת בספרה של הפסיכולוגית אליס מילר, "הדרמה של הילד המחונן" (דביר, 1982). הילד הרגיש והעירני, מה שפעם היינו כולנו, לומד עד מהרה לוותר על רצונו וצרכיו, על מנת לזכות באהבתם של הוריו ומוריו. הוא נותר מרוקן מעצמיותו, ולכן חסר אונים (הנה שוב מטרת השליטה). מכיוון שהעצמי בכל זאת בוער בילד, אבל אסור לו לבטא אותו, מצטברים אצלו כעס וזעם שהם מקור ההרסנות והאלימות שמוטבעים בנו במהלך שנות הלימודים. כך על פי מילר.

את כל שלבי הדיכוי האלה תוכלו לחוות במופע, בגוף ראשון. מהר מאוד יתברר לכם שאתם לא יודעים המון דברים שהייתם אמורים לדעת, ובוודאי שאינכם מתנהגים כנדרש. וזה לא בגלל שאתם לא יכולים, אלא בגלל שאתם לא רוצים מספיק. דקות אחדות הספיקו לי כדי לגלות שגם הכבוד העצמי שלי נותר מחוץ לכיתה. גם את הזעם תוכלו לחוות, במיוחד בשיחה עם השחקניות שנערכת בתום המופע. ההזדמנות "לצאת" ממעמד התלמידים ולהרהר במה שקרה, התפרצה אצל אחדים מקרב הקהל בכעס כלפי השחקניות, על הדיכוי שהופעל על ידן, ושאך לפני כמה דקות, שיתפנו איתו פעולה ללא התנגדות.

לא הצגה על יום לימודים בכיתה, אלא ממש יום לימודים בכיתה. (צילום: רונן גולדמן)

פרטאצ' – הביטוי הקומי של השליטה

המילה פרטאצ' מקורה ביידיש ופירושה עבודה חלקית, רשלנית ומאולתרת. היטיב לתאר אותה אפרים קישון, בעיקר כמאפיין מבדח, בספרו "פרטא'ציה אהובתי" (מעריב, 1974). ואכן, בהצגה "רק בהצבעה" תצחקו לא מעט. הניסיון של המורה לספרות "לקרב אותנו" לשיר "תעודת זהות" מאת מחמוד דרוויש, הוא המערכון הטוב בעיר.

עומס הדרישות המופרזות שהוזכר לעיל אינו מוטל במערכת החינוך רק על התלמידים. הוא קיים גם כמנגנון שליטה של המנהלת על המורות. מכיוון שאיש לא יכול באמת לעמוד בכל הנדרש ממנו, נעשים חלק מהדברים באופן חלקי. אנחנו מספיקים לכתוב רק חלק מהמוכתב, אנחנו מצליחים להבין רק חלק מהמוסבר, והמורות מספיקות ללמד רק חלק "מהחומר לבחינה".

מהר מאוד מקבל הפרטאצ' ביטוי פיזי. ניירות העבודה, שאריות המזון, העפרונות השבורים, השולחנות שהוזזו תחילה לכאן ואחר כך לשם, ותיקי התלמידים, מתפזרים באי סדר בחדר הצפוף ככל שיום הלימודים נמשך. הכיתה, שמלכתחילה הייתה חלל מכוער ודוחה, הופכת מהר מאוד לפח אשפה אחד גדול. הלוח, ההולך ומתמלא בכתב בלתי קריא בשלל צבעים וצורות, הוא הביטוי הגס ביותר לתופעה.

משהו שגורם לחשוב ולהרגיש

אם ילדכם חוזר מבית הספר כשזעם צבור בתוכו, או אם המחברות שלו הן פרטאצ' אחד גדול, דעו שאלה ביטויים אותנטיים לכך שהרצון החופשי שלו מדוכא בבית הספר. אם היו מכבדים שם בני אדם, כפי שהובטח בחזון, בית הספר ודרישותיו היו כמידת האדם. היו מטילים על התלמידים והמורות משימות שבכוחם להצליח בהן, והם לא היו צריכים להיכשל ולאלתר לשם הישרדות.

"רק בהצבעה" אינה חוויה קלה, אבל בהחלט חשובה. גם אם תגיעו למסקנה שבבית הספר המוכר לכם זה ממש לא ככה, הרי שהרווחתם את הערב. בהגדרת ה'זאנר פרפורמנס שהזכרתי לעיל היה משפט אחד שתפס אותי: בסיום המופע "אנחנו לא בטוחים בדיוק מה זה, אבל זה היה ממש מעניין וגרם לנו לחשוב ולהרגיש". וזאת סיבה מספיק טובה כדי להשתתף בהצגה.

—
המופע "רק בהצבעה" הופק במסגרת איב – ארגון יוצרים עצמאים בתיאטרון.
ניתן להזמין את המופע לכל מקום ברחבי הארץ, בטלפון 054-2567148
כאן תמצאו מועדי הצגות קרובות (נובמבר דצמבר בבית הספר הדמוקרטי ביפו).