newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

רונית אלקבץ היתה האישה הגדולה מן החלומות

רונית אלקבץ הביאה אל המסך דמויות של נשים שלא היו לגיטימיות. את אלו שרצו להסתיר. הנכיחה אותן בגופה ונתנה להן משמעות. ופתאום כבר לא היה צורך להתבייש

מאת:

כותבת אורחת: אסנת טרבלסי

ויויאן אמסלם הופיעה בחיינו בשנת 2005 ומאז פניו של הקולנוע הישראלי לא נראו אותו דבר. הקלוז אפ הממושך על פניה, שפותח את הסרט "ולקחת לך אישה", יכול היה להמשך עוד ועוד, כי מי עוד חוץ ממנה, מרונית אלקבץ, יכולה היתה להחזיק ככה את המסך?!

את עצמת פניה ומבטה החודר פגשנו כבר בסרט "המיועד". את החשמל שעבר בינה לבין שולי רנד הרגיש כל מי שישב באולם וצפה בסרט. אבל אז עוד לא היה ברור אם מדובר בעוצמות של אישה חזקה או בשחקנית עוצמתית.

התפקיד הבא היה בחירה אמיצה ולא ברורה מאליה. הילדה המשוגעת מסרטם של חנה שמואל הספרי "שחור". עם השיער הפרוע והגוף שהלך לכל כיוון, כאילו חיפש את עצמו. ואני התאהבתי בה כשרצה ככה בכביש. הילדה המשוגעת מהמשפחה המרוקאית שהרגישה כמו המשפחה של רבים מאיתנו. המשפחה שלא ממש ראינו לפני כן על המסכים ולא את הילדה המשוגעת שתמיד רצו להסתיר, כי מה, גם מרוקאית וגם משוגעת?! ומשוגעות כאלו לא חסרו לנו.

וכך המשיכה רונית וגילמה דמויות של נשים שלא נראו עד אז על המסך. נשים לא לגיטימיות. נשים שלא היו חלק. נשים שהפחידו. נשים שקולן לא נשמע.

בגופה היא הנכיחה אותן. נתנה להן מקום ומשמעות.

> טרילוגיית האחים אלקבץ: מערכת של תשוקה וכבוד שנרמס


הטריילר לסרט "ולקחת לך אשה"

הדיוק של הגוף

גופה היה כחומר בידיה היוצרות. חלק בלתי נפרד מכל דמות אותה שיחקה. וכך גם מה שבחרה ללבוש. כי ברור הרי שהיא בחרה ואף אחד לא יכול היה לדייק יותר ממנה. כך בסרט עדות, הסרט היחיד שיצר אחיה, שלומי, בלעדיה, אותו היא פותחת עם עדותה של אשה פלסטינית, שעוברת התעללות קשה במעבר אותו היא מנסה לחצות בדרכה להביא פרנסה לביתה.

רונית בחרה בבגד שנדמה ברגע הראשון לא שייך, זה לא מה שתלבש פועלת פלסטינית בדרכה לעבודת כפיים. אך הלבוש יחד עם עמידתה המתריסה, עיניה השחורות שמסתכלות אלינו כמעט בלי למצמץ, יוצרים הזרה אל הסיפור וגורמים לנו להקשיב לו אף יותר. כאילו אומרת, אני יודעת שאני אינה אותה פועלת, אבל אני המזרחית שמכירה אותה. את הסיפור שלה בחרתי להביא אל המסך. סיפור שאולי היה עובר כמו עוד אלפי סיפורים שאין לנו כבר כוח לשמוע.

את גופה של האישה המזרחית היא הביאה אל המסך במלוא הדרה, ובכל תפקיד שגילמה הוא קיבל את הדקויות המדויקות לו. כאילו גופן של אלפי נשים ודורות היה גלום בתוכה וחיכה לרגע שלו לבוא לידי ביטוי.

ופתאום כבר לא היה צורך להתבייש.

טרילוגיית הסרטים שיצרה רונית יחד עם אחיה שלומי הביאה אלינו את המשפחה המזרחית על כל מנהגיה ומערכות היחסים המורכבות שלה שהתקיימו על המסך בטבעיות. הם לא היו עניים ולא גרו בשכונת מצוקה. היו להם מערכות יחסים שלא היו קשורות לחברה שבחוץ. ופתאום הם לא היו נחמדים ולא מצחיקים. הם לא פחדו לריב ולכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ. החוץ שלא תמיד ידע איך לקבל אותם ובאמת לא קיבל בקלות. כי הרי לא למזרחים האלה הוא התכוונן.

הדיוק אפיין את בחירותיה של רונית כשחקנית ואפיין כל פריים בסרטים שעשתה יחד עם אחיה שלומי. הדיוק בהן גילמה את הדמויות. הדיוק של שתיקותיה. של דיבורה. של המראה שלה. הדיוק של הגוף.

הגוף שהיה נוכח על המסך ובעוצמתו הרגיש הרבה יותר גדול מגופה במציאות.
הגוף אותו לא היססה להראות על המסך אם המסר שהעביר היה מדויק.
הגוף הזה בגד בה.

אסנת טרבלסי היא מפיקה יוצרת של  סרטים דוקומנטריים.

> מזרחיות אוניברסלית ומחויבות חברתית אדירה: פרידה מרונית אלקבץ

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

המהפכה החינוכית שהקדימה את זמנה

כבר ב-1774 הבינו בחבר העמים של פולין וליטא ש"אין לכפות משמעת באמצעות פחד, אלא באמצעות מנהיגות והבנה", שהכיתות צריכות להיות מעוצבות "כך שהילד לא יראה את בית הספר כבית סוהר", ושרק הממסד האזרחי יכול להניב חינוך אוניברסלי שוויוני וחופשי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf