newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

טרילוגיית האחים אלקבץ: מערכת של תשוקה וכבוד שנרמס

על תרבות, על עיוורונו של הממסד ועל כבודה של בת מלך. כשויויאן אמסלם פוגשת את ז'אן דארק

מאת:

כותב אורח: עמרי בן-יהודה

אחת ממחוות הגוף הזכורות בהיסטוריה הישראלית היא של ראש הממשלה אהוד ברק הנאבק ביאסר ערפאת מי יכנס אחרון לחדר הישיבות של קלינטון בקמפ דיוויד. שני המנהיגים הוכיחו קבל עם ועדה כמה אמון וכבוד הדדי הם רוכשים אחד לשני, כשנתנו לעצמם להתגושש דקות ארוכות למול מצלמות העיתונאים: המאבק המוזר על ג׳נטלמניות דווקא, על גבריות של עדינות (gentle), של מי שרוצה לכבד את רעו ולתת לו להיכנס ראשון, הפכה למלחמת כבוד עיקשת שתכליתה הפוכה לגמרי.

לא כבודו של מייסד המדינה הפלסטינית או גילו המתקדם היו לנגד ברק, וכך גם לא כבודו של ראש הממשלה הישראלי היה לנגד ערפאת, כי אם החשדנות וחוסר היכולת להתמסר לצד השני (מחווה נשית בעצם של ויתור) הם שהיו לנגד עיניהם. כזכור, מי שניצח במאבק, כמעט באלימות, היה ברק, שהצליח לדחוף את ערפאת פנימה בכוח הזרוע. מדובר באותו ברק שכמה שנים לאחר מכן סיפק לישראל עוד מחווה בלתי נשכחת שבה חטף באלימות את המיקרופון מידיו של משה שחל, פוליטיקאי מזרחי ועדין הליכות.

אהוד ברק ויאסר עראפת בוועידת קמפ דיוויד

אהוד ברק ויאסר עראפת נאבקים מי יכנס אחרון בקמפ דיוויד

לרגע הזה היה רקע מאוד ברור, גם אם לא לגמרי מודע. כמה שנים לפני כן עלו שמעון פרס וערפאת את מדרגות אולם הכנסים לחתימה על אחד הסעיפים להסכם אוסלו, כשערפאת מוליך בראש ומחזיק את היד באדיבות לפרס העולה בעקבותיו ושניהם מפזרים חיוכים לבביים. ייתכן ומחווה זו, שעמדה אחר כך בלב התעמולה נגד פרס, היא שמנעה ממנו בסופו של דבר את השלטון. פרס לא הבין עד כמה החיבור עם ערפאת איננו טבעי ואף מבהיל עבור הציבור הישראלי שתפס את אש"ף אך לפני רגע כארגון טרור. ראש הממשלה הישראלי נתפס כמי שמובל על ידי ערפאת בעיוורון גמור, ועל כן הרגע הזה, נדיר בחמימות הלב שבו (והרי אין סיבה שיהודי וערבי לא ייצגו משהו חף מרשמיות), שבו מצד אחד ערפאת מוביל, ומצד שני פרס במאסף (אותו תפקיד שברק רצה לעצמו), נתפס כמנותק לגמרי מגודל האירוע, שלא היה בו כלל משהו מבדח. פרס היה מרוצה מדי, וכמו פעמים רבות בקריירה שלו נתן להיבריס (שכרון החושים של אותה סיטואציה) להכריע את גורלו הטרגי ולעצב את אישיותו הציבורית כאוטיסט חולמני.

למי יש יותר כבוד?

המקרים האלה מהווים שתי דוגמאות חזקות לכל המערכת האידאולוגית והערכית של הישראלים בעומדם מול הערבים: עבור הישראלים, התרבות הערבית, כמו המזרחית, היא תרבות של כבוד, מושג שהיווה את המוקד לייצוגו הנלעג של דוד לוי למשל. הישראלים אינם שמים לבם כמה תרבותם שלהם היא תרבות של חשד, שעל כן לא מאפשרת אמון, ג'נטלמניות ובוודאי לא כבוד.

המבט הזה שלנו על המזרח מתחבר כאן למבטו ההיסטורי של המערב עליו כתרבות המבוססת בעיקרה על כבוד, כבוד המשפחה, פטריארכליות וכדומה. בעיוורונו הנורא של המערב, גם הממסד הישראלי לא שאל את עצמו מעולם מדוע הוא מאשים בנהייה אחר כבוד, תרבות שרמס את כבודה בעקביות. מדוע הכבוד חשוב בעבור מי שכבודו נלקח? המקרה של ישראל, הפלסטינים והיהודים המזרחים מהווה דוגמא בולטת במיוחד. היום, אחרי עבודתם של אלה הקרויים "היסטוריונים חדשים" אנו יודעים שהיהודים נצחו בארץ ישראל בשל כוחם הצבאי העדיף ולא בשל סגולה פנימית אחרת.

ואכן, הכוח הפיזי הזה הוא הנקודה שמחברת את הדיון בין המערב למזרח לדיון על גברים ונשים. המחקר הפוסט-קולוניאלי הצביע לא אחת על כך שהילידים במושבות נתפסו על ידי האירופים כנחותים כמו נשים וילדים, אלה שנמנע מהם להיות חלק ממקבלי ההחלטות של המדינה. המיניות הנשית נתפסה בלתי נשלטת, לא מרוסנת, ילדית, ונבעה כבר מן המקרא בפסוק המפורסם המכוון לחווה ("אימנו" יש לומר): "ואל אשך תשוקתך". התשוקה היא האתר של האישה, בעוד שהגבר נתפס כמי שמסוגל לחשיבה, ובכך גם לריסון התשוקה.

אל נתפלא אפוא שהמשוואה תופסת גם הלאה: כל העליונות של גברים על נשים נובעת מכוח פיזי עדיף. גברים, מה לעשות, קצת יותר מאסיבים מנשים. הגופים האדירים שיצרו סטרואידים ואכילת חלבונים אובססיבית, או הגופים האווריריים שיצרו הניתוחים הפלסטיים ונעלי העקב למשל, באו רק אחר-כך כדי להעמיק את ההבדל הזניח הזה. משום מה, הבכורה הפיזית והטכנולוגית, מה שהיינו אומרים עליו בוודאי שהוא ברברי, נתפס על ידי המערב כבכורה מהותית וחובקת כל.

> ערסים ופרחות: הילדים החורגים של הישראליות

רונית אלקבץ (צילום מסך מתוך הטריילר לסרט "גט")

רונית אלקבץ (צילום מסך מתוך הטריילר לסרט "גט")

אלימות המשפחה

כל המערכת הזאת של תשוקה וכבוד שנרמס, מגולמת כהוגן בטרילוגיית הסרטים של האחים אלקבץ, שהחלק האחרון שלה, "גט", יצא ב"פסטיבל קולנוע דרום" האחרון. גדולתה נובעת קודם כל מדמותה של רונית אלקבץ, המגלמת את גיבורת סידרת הסרטים, היא הספרית ויויאן אמסלם.

המראה החיצוני של אלקבץ אינו קל לעיכול: היא אמנם יפה אך אינה בובתית. איבריה הנאים גדולים- יש לה פה ענקי, עם שפתיים ושיניים עבות, עיניים גדולות, לחיים בולטות ובעיקר שיער שחור מאד, ארוך ועבות. לא במקרה גילמה השחקנית הזאת, שהפכה כבר לאושיה של ממש בציבוריות הישראלית (והיא נשיאת ארגון ״אחותי״ בישראל, המקדיש עצמו לנשים ממעמד סוציו אקונומי נמוך), נשים בולעניות ומאיימות במיניותן כשהבולטת מכולן הייתה מאהבתו המבוגרת של ליאור אשכנזי בסרט ״חתונה מאוחרת״. טוב יעשו חוקרי הקולנוע אם יעמידו כבר עכשיו מונוגרפיות על שחקנית-אושיה זו ועל הגלגולים של תפישת הנשיות שייצגה בתפקידיה השונים.

ויויאן אמסלם איננה פאם פטאל: החלק הראשון בטרילוגיה "ולקחת לך אישה" פותח בבוקרו של יום בו בעלה של המהגרת המרוקאית הצעירה קם והולך לעבודתו ומנסה להעיר אותה. אנו רואים את האמזונה הזאת מנסה לינוק עוד מעט מן הלילה, אולי באמצע חלום, ואז מתעוררת באחת להמולה בלתי נסבלת של גידול ארבעה ילדים, תוך כדי עבודה במספרה הביתית שלה. היא אולי לא האישה המושלמת, אך היא בוודאי מעוררת כבוד גדול והשתאות לנוכח חריצותה ומחויבותה למען משפחתה ולקוחותיה. החיתוך הנורא הזה בין הלילה ליום, בין העצמי לבין ביטולו, נוכח במלוא האלימות שבו: אלימות שהמשפחה, אותו תא גרעיני, מציבה לא אחת לפתחן של אלו שמגלמות בו את תפקיד האם.

כמו ההתעוררות ליום שבאה באחת, כך גם התפרצותה האלימה על בעלה באה כמונולוג אדיר ממדים והיסטרי. המעבר שלה מתוכחה לבכי, לרחמים עצמיים ועצב ובעיקר לזעקה מזעזעת נגלה במלוא האינטנסיביות התיאטרלית המיוחסת בין השאר למרוקאים, שנתפשו לרוב, כמו הנשים עצמן, כיצורים נוירוטיים במיוחד.

משחקה של אלקבץ, החוזר במונולוג דומה גם בסרט "גט", עשוי פואטיקת מחוות-גוף ממין זה, שבו הכול בעצם נאמר עם הידיים ועם מימיקת הפנים. את הסצנות הייחודיות האלו יש למעשה לראות ללא ווליום, ממש בדומה למסורת הקולנוע האילם עז המבע.

בסרט "גט" המונולוג הזה מתכתב ישירות עם אחד המופתים של הקולנוע האילם האירופי, הוא "ז׳אן ד׳ארק" של הבמאי הדני קרל תיאודור דרייר. ב"גט" כמו בסרטו של דרייר, מוצבת דמות האישה למול שלל דמויות גברים העושים את מעשה ההתבוננות בה לאמצעי למשול בה. העדות בבית המשפט ב״גט״ מתפקדת בדומה לחקירת הפושעת-הלוחמת הצרפתית המיתולוגית, ובשני המקרים מתמקדת המצלמה בתמונות תקריב הדוקות (אקסטרים קולז אפ) בדמויות הגברים ובעיקר בהבעותיה האילמות של האישה השתוקה. בהתייחסו לסרט הזה ממשיך "גט" מסורת של עשייה קולנועית המתמקדת בשאלת הנשיות, או תפקיד האישה, ובתוכה סרטו של ז׳ן לוק גודאר ״לחיות את חייה״, העוסק בנקודות הפולאריות של הקדושה שהיא גם קדשה ובעצמו מתייחס באריכות לדרייר.

> אז מה אני? משתכנז, ערס, או סתם מזרחי?

צילום מסך מתוך הסרט ז'אן דארק (1928)

צילום מסך מתוך הסרט ז'אן דארק (1928)

מיניות נשית מודרנית ומזרחית

באותו מונולוג ראשוני, חושפת ויויאן בפנינו את הבעיה בנישואיה שהובילה אותה עד ל"גט": לבן הזוג שלה, איש ללא רבב, עדין נפש ומסור, אין תשוקה. יותר נכון לומר, הוא מפחד מן התשוקה. בפנייתה הזועקת אליו ב״ולקחת לך אישה״ היא מבקשת ממנו שיכה אותה ובלבד שיאפשר לתשוקה האצורה לצאת החוצה מתוך היום-יום התובעני. כמו מכבש התשוקה המופעל על ידי משפחתה וילדיה, כך גם בן זוגה הולך ומתחבא בצל הדת היהודית, מפני שאינו יכול לעמוד מול אשתו, היא האישה החושקת.

זהו השג נדיר: ההכרה באישה כמקור התשוקה, כמוליך הראשי של המיניות, כבעלת הבכורה שלה, היא הכרה מפחידה באמת. ומכאן נובע ההלם הנוצר בחייו של בן זוגה של ויויאן אמסלם. חוקרת המגדר קציעה עלון מראה באחד מחיבוריה שהמיניות המזרחית בישראל נתפשה כשני קצוות של המיניות הנורמטיבית: מיניות חביונית, א-מינית, מצד אחד או מיניות חייתית ופולשנית מצד שני. להיות סובייקט מיני "מודרני" המכיר בערך המין והמבין את ערכו גם בחיי זוגיות ואהבה, היו נחלתן של נשים אשכנזיות אם בכלל (דמותה של המשוררת יונה וולך היא דוגמא מאלפת לכך). טרילוגיית ויויאן אמסלם, של רונית אלקבץ המביימת את עצמה, אפשרה לראשונה לאתר התשוקה האדיר הזה של האישה המזרחית גדולת האיברים, להיות מיני ובו בזמן לא גרוטסקי ועל-כן מעורר כבוד.

זהו הכבוד שמהווה את ההישג הגדול של הטרילוגיה: האחים אלקבץ יצרו סרט המבוסס על טהרת מזרחים ממעמד סוציו אקונומי נמוך, וכמו במקרה של מיניות האישה, גם כאן חתרו תחת הנחה מקובלת באתוס הישראלי. כל האנשים האלה, אף לא אחד מהם עובד בהייטק או בעבודה המבוססת על המצאות והברקות, כולם מדברים עברית לא עדכנית של מהגרים או שומרי מסורת, ואף על פי כן – מעוררים כבוד.

ויויאן, ספרית בעלת מבטא צרפתי (או שמא צרפוקאי?) יושבת באולם בית הדין הרבני, מוקפת בקהילתה הדואגת, המורכבת מבני משפחה וחברים, ומעוררת בצופה כבוד על שהיא כזאת. אפילו בעלה העיקש, כמו גם חבר הדיינים, כולם מתוארים ברב-קוליות מורכבת שלא מאפשרת למזרחי ייצוג חד ממדי. ההיבט הלשוני ביצירה מטופל ברוב קשב על ידי היוצרים, וניכר מגישתם שהם מעריכים ומעוניינים בדמויותיהם. השילוב בין צרפתית, לערבית-יהודית, למרוקאית ולעברית פורס מניפה רב-לשונית התואמת באופן מיוחד את הרב-תרבותיות הישראלית. גם העברית המזרחית, המסורתית והאברכית נוכחת, ובייחוד זכורה העברית של מנשה נוי, שחקן ישראלי-עיראקי (עד היום לא ידענו זאת בעצם), בגילומו של בא-כוחה של ויויאן בבית המשפט, המגלה לנו שהוא יודע לדבר במבטא העברי-עיראקי האסלי תוך הקפדה מרהיבה על האותיות העמוקות חי"ת, עי"ן וצדי"ק.

משפטה של ויויאן אמסלם אינו מתלהם בשום צורה, ואפילו הסוף שלו אינו טראגי או צורם באופן מיוחד. זהו משפט מעורר כבוד משום שכל הנוגעים בו נוהגים בו כובד ראש: ערכי המסורת, ההלכה, האהבה והמשפחה מקבלים בו טיפול יוצא דופן, ובעיקר כל כבודה של בת המלך, האישה, יוצא בו מבית הדין הרבני דווקא החוצה.

עמרי בן-יהודה הוא הוא דוקטורנט לספרות עברית וגרמנית באוניברסיטה העברית. הטקסט הוא חלק ממסה רחבה העוסקת בייצוג המזרחי במדיה הפופולרית בישראל שעתידה לצאת השנה לאור באסופה "׳לשכון בתוך מילה׳: על זהות מזרחית" בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מנורת רמדאן בעיר העתיקה בירושלים, ב-15 באפריל 2021 (צילום: ג'מאל עוואד / פלאש90)

מנורת רמדאן בעיר העתיקה בירושלים, ב-15 באפריל 2021 (צילום: ג'מאל עוואד / פלאש90)

רמדאן 2021: הערבים נוהרים לחנויות, אבל קונים פחות

האווירה בחודש הרמדאן הנוכחי טובה יותר מאשר בשנה שעברה, שבו היה סגר כמעט מוחלט. אבל מצבה של החברה הערבית הורע משמעותית, ומשפחות רבות מוצאות את עצמן קרועות בין רצון למלא את השולחן לבין חשש מפני המשך השקיעה הכלכלית

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf