newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

איך רון חולדאי נלחם על הזכות של תל אביב לקחת כסף מילדים עניים

תקציבי חינוך בישראל כיום מבוססים על חיזוק העשירים והחלשת העניים. אם העיר שלכם עשירה, היא תקבל יותר כסף מהמדינה לחינוך. אם היא ענייה, תקבל פחות. אנשים כמו רון חולדאי מתנגדים לניסיון להפוך את זה

מאת:

כותב אורח: שלום בוגוסלבסקי

הדברים האלה לא הופכים לשיחת היום, אבל אם אתם רוצים להבין את מערכת ההפעלה של המדינה שלנו, שווה לשים לב למאבק שמתנהל פה בימים האחרונים בתוך הנהגת השלטון המקומי.

בצד אחד ניצבים היישובים היותר עשירים בארץ, בהובלת ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי. בצד השני: היישובים היותר עניים, בהובלת ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת. בואו נקרא למחנות האלה "ישראל הראשונה" ו"ישראל השנייה". ומה הופך אותן לראשונה ושנייה? המדינה.

בפשטות, ישראל הראשונה מקבלת מהמדינה חכות, והשנייה מקבלת דגים. מקורות הכנסה מול נדבות בצורת מענקים ממשלתיים שונים.

והנה כמה דוגמאות: אם אתם בישראל הראשונה המדינה תמקם בשטח השיפוט של העיר או המועצה האזורית שלכם בסיס צבאי, קריה למחקר גרעיני, תחנת רכבת, משרד ממשלתי, אזור תעשייה, מנחת חייזרים ודברים אחרים שמכניסים המון, המון ארנונה לקופה שלכם. השכנים מישראל השנייה – אולי בצד השני של אותו מנחת חייזרים – יצטרכו למלא את הקופה מהארנונה הביתית של סבטלנה, ז'וז'ו ופאטימה.

> כך נאלצתי להביא את בני לכנסת להצבעה על מתווה הגז

רון חולדאי (אקטיבסטילס)

מדבר "חברתית". ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי (אקטיבסטילס)

או למשל: אם אתם בישראל הראשונה, המדינה יכולה לתת לכם תנאים מיוחדים ששווים מיליונים על תקן "יישוב עולים", למרות שהעולה האחרון שהגיע אליכם ירד מספינת מעפילים בתקופת הספר הלבן. בישראל השנייה לא תיחשבו כך גם אם אתם מפוצצים בעולים אמיתיים.

או למשל: ישראל הראשונה תשב על נדל"ן טוב ונרחב שבו אפשר יהיה לפזר יישובי "איכות חיים" ו"התיישבות עובדת" והשכנים מישראל השנייה יצטופפו ב"עיירת פיתוח" על שטח קטן ומעפן.

עכשיו, כל הדברים האלה מכניסים המון כסף לקופה. הכסף הזה קונה שירותים ותשתיות טובות. מי שאיכשהו יכול להרשות לעצמו עובר מישראל השנייה לראשונה, משלם שם ארנונה ומעשיר את הקופה עוד. עם הכסף הזה השירותים משתפרים, אנשים בעלי הכנסה נמשכים לשם ומביאים איתם עוד הכנסה וחוזר חלילה.

לא ימין ושמאל

ועכשיו הגענו לנושא שעליו רבים כרגע: מנגנון נוסף שיש למדינה שמעשיר עשירים הוא שיטה שנקראת "מאצ'ינג". זה אומר שאם לעיר שלכם יש כסף לחינוך – המדינה תיתן לה עוד כסף לחינוך. אם אין לה, אז היא לא תיתן.

כלומר, אם העיר שלכם תשים 100 שקל על כל ילד, המדינה תשים עליו עוד 300. אם יש לה רק 10 שקלים לשים על הילד שלכם, המדינה תיתן רק 30. אם אין לה בכלל, אז המדינה תשים עליו זין. ולא רק זה, אלא שכל הכסף של המאצ'ינג שלא נוצל על היישובים העניים שאין להם במה לשלם ילך ליישובים העשירים. כי חבל שיתבזבז סתם.

להבדיל ממה שכמה אנשים חושבים, הפערים האדירים בין מרכז לפריפריה הם בעיקר תולדה של מדיניות ממשלתית, ולא של זה שאנחנו ארץ רחבת ידיים שבה פזורים כפרי פלאחים נידחים שאליהם צריך לרכב שבוע על אלפקה מהעיר הגדולה, שהיא מנהטן של המזרח התיכון.

אז מה רוצות ירושלים ושאר הערים העניות? שה"מאצ'ינג" הזה יהיה דיפרנציאלי. שבמקום שהמדינה תזרוק יותר כסף על ילד שכבר מקבל יותר כסף, היא תפנה חלק מהכסף הזה לילדים שלא מקבלים כסף לחינוך.

זאת בקושי מכה קלה בכנף של המערכת שדואגת להעשיר יישובים עשירים ולייצר תלות של העניים בכל מיני נדבות ומענקים. אבל גם על זה ישראל הראשונה ונציגיה נעמדו על הרגליים האחוריות ופתחו במלחמה בסטייל מפיוזי לגמרי.

ושלא תחשבו, חלקם אנשים "חברתיים". רבים מהם תומכי מפלגות מרכז ושמאל "חברתיות". אבל מה, הם ידברו אתכם כמובן על לקחת מהטייקונים ולחלק לעניים כל מיני קיצבאות ומענקים – אבל שהפריפריה תוכל לעמוד על הרגליים? למה מי מת?

ומי שאפילו לא "חברתיים"? הם בכלל יתבכיינו על הפרזיטים האלה שלא משלמים ארנונה ומקבלים מענקים מכספי המיסים שלהם.

זה סיפור שחוצה ענייני שמאל-ימין. זאת ישראל הראשונה, שמיוצגת בפוליטיקה ומוכנה לריב על הכל חוץ מזה, וישראל השנייה שכמעט ולא מיוצגת ואף אחד לא שם עליה.

שלום בוגוסלבסקי הוא מנחה קבוצות ומדריך סנדאות וסיורים, ירושלמי. הרשימה התפרסמה במקור בעמוד הפייסבוק שהוא מפעילתניח את המספריים ובוא נדבר על זה.

> בריתות חדשות: איימן עודה סייר עם פעילים מזרחים בדרום תל אביב

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf