כולנו רוזמרי פריצל
אנחנו לא רוצים לדעת מה קורה מעבר לדלת, מעבר לחומה. אילו זוועות נעשות בזמן שאנחנו מפנים מבט ומתעלמים. פוסט חגיגי לרגל חתונת הזהב שלנו עם הכיבוש
אזהרת טריגר: פשעים שנחשפו.
אזהרת טריגר: פשעים שטרם נחשפו.
לו החברה הישראלית היתה אדם, היא היתה רוזמרי פריצל, אשתו של, אמה של, סבתם של; אשה שבמשך עשרות שנים הצליחה להתעלם מהביעותים שהתרחשו במרתף ביתה, ושהיתה ממשיכה להתעלם מהם לעולם אלמלא אילצו אותה לדעת.
בשנת 2008, כשנתפס בעלה ואבי נכדיה של פריצל ונחשפו פשעיו (שאין די אזהרות טריגר בעולם כדי לאזכר אותם כאן) היא טענה שלא ידעה דבר. בית המשפט האמין לה ופטר אותה מלהעיד. גם בתה אליזבת האמינה לה, אבל זעמה עליה. יוזף פריצל הורשע באונס עוד בצעירותם של בני הזוג, אילו זרקה אותו רוזמרי מהבית כשנתפס לראשונה, כבר בשנות השישים, היתה חוסכת לאליזבת הפעוטה את הסיוט המוחלט, האינסופי והבלתי יאומן שייעד לה עתידה.
גם אני מאמין לרוזמרי, אבל באופן מוגבל, כי אני יודע שאילו היה בה שמץ של רצון לדעת, היא היתה יודעת. הרבה יותר נעים להאמין שיוזף יורד למרתף לקרוא ספר בנחת מאשר ש… כאמור – עזבו. אפילו אני מעדיף לא לדעת. בעצם השאלה היא לא האם רוזמרי ידעה אלא כמה היא ידעה, ואיך התמודדה עם ספקותיה.
> לעמוד בצפירת יום השואה עם רועים פלסטינים בארץ המתנחלים בבקעה
לכל סוד יש תאריך פקיעה. ב-24 שנים, רוזמרי בוודאי הבחינה שיש דלת נעולה או פרט מוזר אחר במרתף. יתכן שיוזף העמיד ליד פתח המרתף שלט בזו הלשון: "אזרח ישראלי, דרך זו מובילה לשטח A שבשליטת הרשות הפלסטינית. הכניסה לשטח זה אסורה, מסוכנת לחייכם ומהווה עבירה פלילית". במקרה כזה קל להבין את רוזמרי. חשוב לציית להוראות סמכותיות.
אולי רוזמרי בכל זאת פתחה את הדלת, וגילתה שמאחוריה יש עוד דלת, וכן הלאה וכן הלאה עד דלת שמינית, ודווקא שם, בדלת האחרונה, התעייפה עליסה בארץ הזוועות ונסוגה. אולי היא תהתה על כל הדלתות ההן באוזני בעלה. אולי בתגובה הוא התגאה באוזניה על טכנולוגיות בטחוניות נוספות שפיתח: מזלט״ים, אמצעי חישה, גדרות אינסופיות, חוליות מסתערבים.
אולי רוזמרי אפילו הבחינה שיוזף מביא אוכל למרתף, והבינה שיש בו בני אדם. אולי היא שאלה אותו על זה. אולי הוא הסביר לה שמדובר במחבלים ואז ניחם אותה בסיפור מצחיק על טורטית (או בעצם, מאחר ומדובר באוסטריה: כדורי מוצרט). רוזמרי השתעשעה כל כך שהיא צחקה עד דמעות ומבעד מסך הדמעות התקשתה לראות שהיא נשואה לשטן.
עזבו שטן. היא בטח חשבה שהוא מלאך. הוא הרי אסף לא פחות משלושה אסופים לביתם ותמך בהם. אילו ידעה מי הם ה-"אסופים" האלה באמת, ואיפה חבויים שלושת אחיהם, היתה משתגעת. עדיף להאמין בבלתי אפשרי. אולי עץ הזית בן ה-500 באמת צמח לו ככה בטבעיות באמצע כיכר התנועה בהרצליה. גם אם לא, הוא בטח נרכש בכסף טוב מהאיכר. בכל אופן, צה"ל קדוש.
אני מאמין במין האנושי. אני אוהב את בני האדם. אני מאמין שרוב בני האדם שמעורבים במעשים נוראים או שמגבים אותם יכירו בכך שהם נוראים אם לא תהיה להם ברירה, אבל שהצורך בברירה כזאת, בעיקר כשהמעשה הנורא נמשך כבר שנים, בעיקר כששתקנו יותר מדי, הצורך הזה הוא צורך אדיר.
מנגנונים מטורפים של הכחשה והצדקת המערכת פועלים כדי לספק את הצורך הזה, לחסוך מאיתנו את הכאב, את הבושה, את הויתור על דרך חיינו. מדינת ישראל מקילה על המנגנונים האלה לפעול אצלנו, ממש כמו שיוזף עשה כל שביכולתו כדי להקל על רוזמרי שלו.
המשימה שלנו כבני אנוש היא לזהות את המנגנונים הללו ולנצח אותם, כי אנחנו יותר טובים ויותר חזקים מזה. להחזיק מליוני אנשים תחת שלטון צבאי במשך חצי מאה, זה מעשה טירוף. אפשר לתרץ אותו במליון דרכים, אבל בסופו של יום-הוא פריצלי. המערכת מקפידה להסתיר מאיתנו את המרתף, לרכך, לתרץ, להאשים. היא פונה לרוזמרי הפנימית שלנו. אנחנו חייבים לענות לה בקול אחר, וכדאי שנתחיל מהר, כי הזמן אוזל. אחרי שנחשפו הפשעים של פריצל, קוננה רוזמרי שחייה נהרסו. כך נחוש גם אנחנו כשתוסר המסיכה מן הכיבוש. רוזמרי גרה היום לבדה בדיור ציבורי בעיר לינץ. לנו לא יהיה מזל כזה. אין לנו דיור ציבורי.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן