newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

רבים הרוויחו, כולנו הפסדנו

אלמלא חלקים נרחבים בחברה הישראלית היו נהנים מהכיבוש, הוא לא היה נמשך 56 שנה. אבל להצלחה הזו היו מחירים. התפוררות החברה הישראלית בימים אלה היא אחד מהם

מאת:
העליונות היהודית נדדה מהשטחים לתוך ישראל. חייל במחסום קלנדיה (צילום: אורן זיו)

העליונות היהודית נדדה מהשטחים לתוך ישראל. חייל ופלסטיניות בדרכן לתפילה, במחסום קלנדיה, רמדאן 2022 (צילום: אורן זיו)

ביוני 1967 הייתי בן עשר ופחדתי מאוד מהמלחמה המתקרבת. בתל אביב נפוצה שמועה שחברה קדישא הכשירו את גינת דובנוב לקבורה המונית, ואני ישבתי על המרפסת וחשבתי>  לעצמי שיש סיכוי גדול שהבית שלנו ייפגע בהפצצה המצרית הצפויה, כיוון שהוא נמצא מאה מטר מעיריית תל אביב, אחד הבניינים הגדולים אז בעיר, ולכן מטרה ודאית בעיני.

בבוקר החמישה ביוני הושמעה אזעקה, אבל ההפצצה המצרית לא באה. כמה שעות מאוחר יותר, אבי ואני נשענו על הגדר מחוץ לבית, ואחד השכנים – שפרסומו בא לו דווקא כאמן ולא כאיש צבא – עבר והמתיק לנו סוד: חיל האוויר "שלנו" חיסל עם שחר את חילות האוויר של מדינות ערב, הניצחון אדיר. הפחד התפוגג.

>> את ההתנגדות לכיבוש צריך לבסס על מוסר, לא על הפחדות

המשפחה שלי היתה חילונית לחלוטין, אבל את הידיעות על "שחרור" ירושלים, חברון ושכם קיבלנו בהתרגשות עצומה. אחרי סיום הקרבות, נדחקנו כולנו למכונית של אבי ונסענו לראות את יריחו, רמאללה, בית לחם, וכמובן את העיר העתיקה בירושלים. הוריי לא הפכו לאנשי ארץ ישראל השלמה, אבל התחושה העמוקה ש"הארץ הזו שלנו" היתה חלק מהמורשת הציונית, המפא"ניקית במקרה של הוריי, שהם וסביבתם היו ספוגים בה. כדאי לזכור את זה היום, כשהכיבוש נתפס כפרויקט של הימין הדתי.

הכיבוש הוא פרויקט כלל-ישראלי. ירושלים המזרחית סופחה לישראל ימים ספורים אחרי שנכבשה, תחת ראש הממשלה ה"פייסן" לוי אשכול; המערך אימץ בפועל, זמן קצר אחרי המלחמה, את תוכנית אלון לסיפוח החלק המזרחי של הגדה המערבית, עד קרית ארבע. גם ההתנחלויות הראשונות, כולל אותה קרית ארבע, קמו תחת ממשלות בשליטת מפלגת העבודה. מאז 1977 ממשלות הימין הרחיבו את ההתנחלויות, שכללו והעמיקו את השליטה בחיי הפלסטינים בשטחים הכבושים, ובעיקר שינו את משטר ההצדקות לכיבוש מנימוקים ביטחוניים, רציונליים לכאורה, לנימוקים דתיים. אבל הן גם צעדו בנתיב שנסלל להן קודם.

ראש הממשלה לוי אשכול בעת ביקור אצל מתנחלים במזרח ירושלים בשנת 1968 (צילום: לשכת העיתונות הממשלתית)

המתון שסיפח את מזרח ירושלים. ראש הממשלה לוי אשכול מבקר אצל מתנחלים במזרח העיר בשנת 1968 (צילום: לשכת העיתונות הממשלתית)

יותר מכך. בשמאל נהוג לומר שהכיבוש הוא נטל על ישראל, שהוא גובה ממנה מחיר כבד, שהכסף הולך להתנחלויות במקום לשכונות, שישראל הופכת בגללו למנודה בעולם. יש בסיס לטענות האלה, אבל דווקא מי שמתנגד לכיבוש צריך להודות שהוא גם תרם תרומה עצומה לישראל. תעשיית ההייטק לא היתה באה לעולם אלמלא ההשקעה האדירה ביכולות הטכנולוגיות בתחום המודיעין. תעשיית הנשק לא היתה מגיעה לשיאי מכירות אלמלא הגדה המערבית ועזה היו משמשים כשדה לניסוי אמצעי לחימה חדשים. בלי ניצול של כוח האדם הפלסטיני, הכלכלה הישראלית לא היתה עושה את הזינוק שעשתה אחרי 1967.

הכיבוש של 1967 הפך את ישראל למעצמה אזורית ואפילו עולמית. בלעדיו קשה לראות את מצרים חותמת הסכם שלום עם ישראל, וגם הסכם אוסלו לא היה בא לעולם, שלא לדבר על הסכמי אברהם. בלי הכיבוש, ספק אם בימין העולמי, ולא רק בו, היו יכולים לצייר את ישראל כחזית הקדמית במאבק בין העולם הראשון, המערבי, ובין המזרח, בין התרבות "היודו-נוצרית" ובין האסלאם. בלי הכיבוש, ישראל לא היתה רוכשת את המעמד שרכשה בפוליטיקה האמריקאית, שחיזק את מעמדה המדיני בעולם כולו, שכן בעיני מדינות רבות הדרך לליבו של הממשל האמריקאי בוושינגטון עוברת דרך ירושלים.

באופן הפשוט ביותר אפשר לומר, שהכיבוש לא היה נמשך 56 שנה, אלמלא חלקים ניכרים בחברה הישראלית היו מרוויחים ממנו. דווקא כל מי שרוצים להביא לסיומו, חייבים להיות מודעים לכך.

אבל באותה נשימה, אפשר גם לומר שהכיבוש מחריב את עצמו ואת ישראל. הכיבוש של הגדה המערבית ורצועת עזה הוליד מחדש את "העניין הפלסטיני", שמלחמת 1948 והנכבה כאילו הורידו מסדר היום הישראלי. במקום להיעלם, הכיבוש חיבר מחדש את הפלסטינים בגדה, בעזה ובתוך ישראל. הפלסטינים העמידו מול הכיבוש התנגדות מאורגנת, גם מזוינת וגם פוליטית, מה שגבה מישראל מחיר לא קטן, גם בדמים וגם בכושר העמידות שלה.

ההתנגדות הפלסטינית אתגרה את ישראל. מפגינים בצעדת השיבה מול הגדר ברצועת עזה (צילום: עבד רחמן ח'טיב / פלאש 90)

ההתנגדות הפלסטינית דחפה את ישראל למצוא פתרון לסכסוך, אולם היא לא הצליחה לבחור בין שתי הברירות שעמדו על השולחן – "לבלוע" את הפלסטינים (ואז אולי גם להיבלע על ידם) או להיפרד מהם. השאלה "מה לעשות עם השטחים" (או בעצם מה לעשות עם הפלסטינים החיים בהם) הפכה לקו שבר בחברה הישראלית-יהודית ופרמה את הלכידות שהפרויקט הציוני הצליח ליצור, לפחות למראית עין. רצח ראש ממשלה רבין ב-1995, אירוע קצה לכל הדעות, היה ביטוי דרמטי לפיצול הזה.

היום, 2023, החברה הישראלית, מפוצלת אולי יותר מכל חברה אחרת במערב. הביטוי "ארבעת השבטים" קצת מחניף למצב הישראלי: לחרדים ולחילונים אין כמעט נקודות השקה במרחב האזרחי, כמעט שאין להם דבר במשותף. מתנחלים לא באמת פוגשים חילונים ולהפך, וההפרדה בתוך ישראל בין יהודים וערבים, במוסדות החינוך או בנישואים, היא כמעט מוחלטת. לא כל הפיצולים האלה הם תוצאה ישירה של הכיבוש, אבל הוא העצים אותם.

יוזמי ההפיכה המשטרית סבורים שכדי לממש את העליונות היהודית בשטחים, יש צורך להעתיקה גם לתוך ישראל. להפוך אותה למדינה שהמשטר בה הוא של עליונות יהודית

כדי לקיים את מצב הביניים – כיבוש והתנחלות יהודית מצד אחד, וסירוב להעניק זכויות שוות לפלסטינים תחת הכיבוש מצד שני – ישראל פיתחה מערכת חוקים כפולה בשטחי הכיבוש. חוקים "נורמליים" ליהודים, וחוקי חירום צבאיים לאוכלוסייה הכבושה. אבל המשטר הכפול הזה, האפרטהיידיסטי במהותו, לא היה יכול להישאר רק מעבר לקו הירוק. הוא העצים מאוד את רעיון העליונות היהודית, שאמנם ליווה את ישראל מראשיתה ואולי עוד לפני הקמתה, אבל עם השנים הפך לדבר המרכזי, אם לא היחיד, של מחנה הימין. חוק הלאום הוא ביטוי מוחשי לקונצנזוס הימני הזה.

איפה היו האזרחים הפלסטינים? המחאה נגד ההפיכה המשטרית ברחוב קפלן בתל אביב, מרץ 2023 (צילום: גילי יערי / פלאש 90)

מוחים נגד הלגיטימיות של המשטר. מפגינים ברחוב קפלן בתל אביב, 2023 (צילום: גילי יערי / פלאש 90)

המתח הזה בין מדינת חוק (לכאורה) בתחומי ישראל הריבונית, המקיימת משטר בלתי חוקי וגזעני בשטחים שהיא שולטת בהם מעבר לקו הירוק, הוא שעומד למעשה בבסיס המהפכה המשטרית והמשבר העמוק שישראל נקלעה אליו בחודשים האחרונים. בצלאל סמוטריץ', שמחה רוטמן, יריב לוין, איתמר בן גביר ומנהיגים אחרים בימין הגיעו למסקנה שכדי להמשיך לקיים את משטר העליונות היהודית בשטחים הכבושים, יש צורך לרסק, או לכל הפחות להחליש מאוד, את מוסדות מדינת החוק בתוך ישראל.

יותר מכך: יוזמי ההפיכה המשטרית סבורים שכדי לממש את העליונות היהודית בשטחים, יש צורך להעתיקה גם לתוך ישראל. להפוך את ישראל כולה, זו שבתוך הקו הירוק וזו שמעבר לו, למדינה שהמשטר בה הוא משטר של עליונות יהודית. זה הרקע לחוקים שהוצעו לאחרונה, כמו הפיכת הציונות (כלומר מה שטוב ליהודים) ל"ערך מנחה" לפעולות הממשלה, לחוק לאיסור הנפת דגלי פלסטין במוסדות אקדמיים בתוך ישראל או לחוק המאפשר לקיים ועדות קבלה בישובים של אלף משפחות, מה שיאפשר להשאיר אזרחים פלסטינים בחוץ.

אבל ריסוק המחיצה הזו בין מדינת החוק בישראל למשטר אפרטהייד הנוהג בשטחים – מחיצה שהיתה אולי וירטואלית אבל בכל זאת היתה לה משמעות – הוא בדיוק מה שעורר את המחאה העצומה של מאות אלפי ישראלים, שהרגישו שמדינת החוק מגנה עליהם וריסוקה מאיים עליהם. המחאה הזו לא רק מקשה על הממשלה לקדם מהלכים, והופכת את נציגיה לנרדפים במרחב הציבורי בישראל וגם בחו"ל, אלא גם מאיימת על היכולת של ישראל להתנהל כחברה, משום שחלקיה השונים חדלו לדבר אלה עם אלה ולא מסוגלים להגיע להסכמה על ערכי יסוד.

הכיבוש אולי לא כבש את ישראל. זו סיסמה יפה מדי. אבל הוא מקדם אותה למבוי סתום חברתי ופוליטי מוחלט, שאין לה דרך לצאת ממנה בלי לפתור את התסבוכת שהוא יצר.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

"המקצועות ההומניים מפגישים את התלמידים עם עולם הרוח האנושית". ספריית האוניברסיטה העברית (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש90)

מי חוסם את לימודי ההומניסטיקה במערכת החינוך בישראל?

רמת העניין של התלמידים הישראליים במדעי הרוח עומד ביחס הפוך למספר שעות הלימוד המוקדשות להם בבתי הספר, ולחשיבותם. המכשול המרכזי הוא התמקדות מוגזמת בידע הדיסציפלינרי, במקום בחוויית הלימודים עצמה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf