המלחמה שהכריז "ידיעות אחרונות" על תנועת החרם מפספסת את העיקר
הקמפיין המיוחד בו פצח היום עיתון "ידיעות אחרונות" מתעלם מהעובדה כי לא כל תנועת החרם שוללת את זכות קיומה של ישראל, ומכך שיש איומים בוערים יותר על המדינה. ובעיקר מתעלם מהעובדה כי הבעיה המרכזית היא לא החרם, אלא הכיבוש
כותב אורח: תומר פרסיקו
ידיעות אחרונות ו-ynet פתחו היום ב"פרוייקט מיוחד". תחת הכותרת "נלחמים בחרם" הם יצאו ל"קרב בלימה" כנגד תנועת החרם על ישראל. בן-דרור ימיני כתב מאמר ארוך הטוען שתנועת החרם מונעת מרצון לדה-לגיטימציה למדינת ישראל כולה, ולא רק להתנחלויות ולכיבוש.
הקמפיין של "ידיעות אחרונות" נגד החרם
נלחמים בחרם נגד ישראל, מתגייסים למאבק בתנועת ה-BDS! 1. שתפו עם חברים בחו"ל את המאמר באנגלית של בן דרור ימיני, שמסב…
Posted by ידיעות אחרונות Yedioth Ahronoth on Sunday, May 31, 2015
יש בעיה עם הטענה הזאת, ולא רק בכך שמדובר בהכללה. נכון: חלק מתנועת ה-BDS מערער על עצם זכות הקיום של מדינת ישראל. נכון: בזה שותפים אנשי שמאל רדיקלי בישראל שרואים במלחמת 48' את החטא הקדמון של הציונות ואת גרעין הפרכתה. אבל בהחלט לא כל התנועה סבורה שאין למדינת ישראל זכות קיום. מדובר, הרי, באוסף של ארגונים, הוגים ופעילים שמציגים מגוון עמדות.
מעבר לזה, תנועת ה-BDS אינה האיום הבינלאומי המרכזי על ישראל. קודמים לה המהלכים של האיחוד האירופי, של מדינות אירופה בנפרד, ושל גופי האו"ם. וכל אלה גם כן אינם מערערים על זכות הקיום של ישראל. צריך רק להיזכר במשבר פיפ"א מהשבוע שעבר, שגם בו הבקשה להחרים את ישראל הושענה על הכיבוש ולא על עצם קיומה של ישראל ; אם ישראל היתה הבעיה היא לא היתה מתקבלת לפיפ"א מלכתחילה. ובכלל, הקהילה הבינלאומית לא נוהגת לערער על זכות קיומן של מדינות שהאו"ם הכיר בהן וחזר ואישרר את זכות קיומן.
אלא שמה שקורה בעת הזאת בישראל דומה למה שקרה בדרום אפריקה בשנות השמונים וביוגוסלביה בשנות התשעים: לחץ בינלאומי שנוגע לבעיה מסוימת מתפרש על ידי אזרחי המדינה כאיום על המדינה כולה וכעדות לשנאה או איבה בלתי-רציונלית שיש לכאורה ל"עולם" כנגד אותה המדינה. בהמשך לכך הלאומנות גוברת, ביקורת פנימית מושתקת, ומאפיינים דמוקרטיים שונים נחלשים או מוחלשים.
> מבינים רק כוח: האיום בחרם של פיפ"א השתלם לפלסטינים
כך למשל, בדרום אפריקה פעלה תנועת ה-Black Sash ("הסרט השחור"), שחברותיה היו נשים לבנות שהתנגדו לאפרטהייד. הפעילות ערכו הפגנות וחיברו דוחות שהצביעו על עוולות האפרטהייד, ובעקבות כך סבלו מניכור מסביבתם, האשמתן כבוגדות, ואף מאלימות פיזית. ככל שהאפרטהייד הפך דכאני יותר והלחץ הבינלאומי חריף יותר, כך ההתנגדות לפעולת הארגון גברה: חברותיו נעצרו שוב ושוב, נאסרו עליהן ההפגנות, וגם האלימות כלפיהן גברה.
בסרביה הסיפור היה דומה. הסרבים ראו עצמם כקורבנות של התקשורת הבינלאומית, שלכאורה לא ייצגה את העמדה שלהם כראוי. בשנים בהן סרביה היתה נתונה לביקורת בינלאומית, התמיכה בסלובודן מילוסוביץ' גברה, השנאה כלפי האלבנים התעצמה, הדמוקרטיה נחלשה, ופעילי אופוזיציה נתפסו כבוגדים.
מדובר בדינמיקה צפויה כפי שהיא עגומה, שבה המדינה שסובלת מיחס בינלאומי שלילי מתבצרת בצדקנות עצמית ורואה כל ביקורת עליה כבלתי לגיטימית. מתגבשת אחדות פנימית לאומית אל מול האיומים החיצוניים, אולם מכיוון שאין שום רצון לפתור את הבעיה שבשלה נובע הלחץ החיצוני, מפנים את הזעם והתסכול אל האופוזיציה הפנימית, אל התקשורת, או פשוט מוצאים גורמים שהם באמת בעייתיים אבל גם שוליים, כמו בפרוייקט של ידיעות. כאמור, מהתבוננות במה שעבר על דרום אפריקה ויוגוסלביה באותם זמנים אפשר ללמוד שהתהליכים האלה אינם המצאה של הראש היהודי.
זה לא שאין אנטישמיות או ביקורת לא הוגנת על ישראל. יש ויש. אבל אלה תמיד היו. הבעיה כיום היא שהן נאחזות באמת: הכיבוש, שבקרוב ימלאו לו לא פחות מחמישים שנה, לא באמת מאפשר לישראל להציג את עצמה כנקיית ידיים. עד שלא נגיע להסדר עם העם הפלסטיני, ביקורת על ישראל תיתפס כראויה, וכך גם סנקציות שיוטלו על המדינה.
אנחנו כמובן רחוקים מאוד מסנקציות שהוטלו על דרום אפריקה ובוודאי מהפעולה הצבאית שהופנתה כנגד סרביה, ואני כמובן מקווה מאוד ומאמין שלא נגיע לשם. אולם דווקא היחס הבינלאומי השלילי החריף שספגו מדינות אלה יכול במבט לאחור ללמד אותנו שהקהילה הבינלאומית לא ביקשה למוטט אותן או להביא להיעלמותן. כיום איש אינו מערער על קיומה של דרום אפריקה או המדינות השונות ביוגוסלביה שזכו להכרה מהאו"ם. זאת משום שברגע שהבעיה המרכזית נפתרת, הבעיה כולה מבחינת הקהילה הבינלאומית נפתרת. והבעיה המרכזית של מדינת ישראל היא הכיבוש.
ד"ר תומר פרסיקו הוא עמית במכון אלישר באוניברסיטת בן גוריון ומלמד בתוכנית לדתות זמננו באוניברסיטת תל-אביב
המאמר פורסם גם באנגלית, באתר 972+
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן