מבינים רק כוח: האיום בחרם של פיפ"א השתלם לפלסטינים

בשעה זו עדיין לא ברור מה יקרה בפיפ"א היום. האם תתקיים הצבעה על חרם על ישראל, לא תתקיים, אם כן מה יהיו תוצאותיה, ואם לא – למה ובאיזה תנאים תבוטל.

מה שברור הוא שהיוזמה הפלסטינית למחאה לא אלימה בדמות האיום בחרם ספורטאי על ישראל כבר השתלמה. בעוד שראש הממשלה ונשיא המדינה נזעקים מול ה"איום האסטרטגי", כלשונו של ריבלין, המשלחת הישראלית לציריך עסוקה בניסיונות למצוא דרכים להכשיר את ישראל בעיני פיפ"א, בדגש על הפגיעות הישראליות בעולם הכדורגל הפלסטיני – שבגינן ישראל עומדת בפני הרחקה אפשרית.

[עדכון: קונגרס פיפ"א החליט ברוב גדול להקים ועדה של פיפ"א שתבדוק את הדרישות הפלסטיניות מישראל. כל האמור להלן עדיין בתוקף]

לפי ברק רביד ומשה בוקר ב"הארץ" היום, המשלחת הציעה הנפקת תעודות מעבר מיוחדות שיאפשרו לכדורגלנים לעבור בחופשיות יותר בין עזה לגדה המערבית ומשם לחו"ל, הקלות לבניית תשתיות כדורגל בגדה המערבית, השתתפות בעלויות ציוד ספורט שהפלסטינים מייבאים דרך נמל אשדוד והקמת ועדה משותפת עם פיפ"א והפלסטינים שתפטור בעיות שוטפות.

לפי הדיווח, ג'יבריל רג'וב מתעקש גם על חקירת הגזענות בכדורגל הישראלי, וגם על הרחקת קבוצות הכדורגל של ההתנחלויות מתוך הליגה הישראלית, שכן אלה לא נמצאות בתוך שטחי ישראל – שתיהן דרישות סבירות ביותר, שיש סיכוי לא רע שיתקבלו על ידי פיפ"א (ויהיה מאוד מעניין איך ישראל תצליח לבלוע את השנייה שבהן). [עדכון: אלה הסוגיות שהוועדה שהוקמה תבדוק]

כאמור, עוד לא ברור איך הסיפור הזה ייגמר. אבל עצם העובדה שישראל פתאום מוכנה לאפשר לכדורגלנים מעזה להגיע לגדה, למשל, כבר מספרת את כל הסיפור. למה מה קרה? אותם כדורגלנים היו איום ביטחוני נוראי אתמול, והיום הם כבר לא? או אולי ישראל מוכנה פתאום להעמיד את אזרחיה בסכנת אימת הכדורגלנים העזתים, רק כדי לא להיות מורחקת מפיפ"א?

ברור שהתשובה לשתי השאלות היא לא. כל מה שהשתנה זה שפתאום המדיניות הישראלית, שפוגעת באופן שרירותי ויום-יומי, בלי עילות בטחוניות אמיתיות, במליוני הפלסטינים שחיים בשטחים תחת שליטה (ישירה יותר או פחות) של ישראל, נהייתה שקופה, ומסוכנת. פתאום למישהו בישראל אכפת מה קורה לשחקני כדורגל פלסטינים, מה שלא קרה פה מעולם לפני כן. וכנ"ל לגבי מתן היתרים לבניית אצטדיונים בגדה המערבית.

> מה אומרת עיתונות הספורט על האיום בחרם בפיפ"א?

אותו הדבר בגרסה קצת שונה קרה לפני כחצי שנה, עת לראשונה מאז 2007 התירה ישראל לייצא מלפפונים (או סחורה חקלאית כלשהי) מרצועת עזה לגדה המערבית. למה זה לא קרה קודם? ככה. כי מצור. כי ענישה קולקטיבית על כל אוכלוסיית עזה. למה זה קרה עכשיו? בגלל המלחמה האחרונה וההכרה בצורך לשנות משהו.

היחס ליוזמות החרם הפלסטיניות בחברה הישראלית הוא, כמעט באופן אחיד לגמרי, יחס שלילי מאוד-מאוד. אנחנו לא מקיימים דיון רציני על החרם ככלי לא אלים שמקדם זכויות אדם בסיסיות, שמאפשר מאבק פוליטי בלי מחבלים מתאבדים ובלי ירי על אזרחים, ואנחנו לא מדברים על הדרישות של מנהיגי יוזמות החרם הפלסטינים. בעקבות חוק החרם, שאושרר על ידי בג"ץ, כבר אי אפשר ממש לקיים דיון כזה. או אפשר, אבל רק במעמד צד אחד.

אירועים כמו האיום בחרם של פיפ"א מזכירים לנו לא רק שיוזמות החרם מתקדמות למרות (ויש שיאמרו: אפילו בזכות) החוק, אלא שהן גם מגיעות להישגים. ולא סתם הישגים, אלא כאלה שהיו צריכים להיות מובנים מאליהם. מעכשיו ישראל כנראה תאפר תנועה חופשית יותר לספורטאים תחת שטחה.

סטודנטים ומרצים, לעומת זאת, ימשיכו לסבול מהגבלות חמורות על החופש האקדמי שלהם תחת הכיבוש והמצור של ישראל. וכך גם חברי פרלמנט פלסטינים, או סוחרים, או כל תושבי השטחים. מי יודע מה יהיה החרם הבא שיוביל משלחת ישראלית איפשהו להקל גם עליהם.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> בישראל מותר להחרים הכל, חוץ מאשר את הכיבוש