כאן כבר לא גרה בכיף משפחת אבו גוש
תשע נפשות חיו בדירה הזו במחנה הפליטים קלנדיה. בשבוע שעבר חיילים הרסו אותה לאחר שבן המשפחה ביצע פיגוע ונהרג. ככה נראה חורבן של חיים
כותבת וצלמת אורחת: תמר פליישמן
לראות בית הרוס זה לראות חורבן של חיים.
במבצע גדול ומשולב לפני כשבוע הרסו כוחות גדולים של צה"ל, המנהל האזרחי ומשמר הגבול את בית משפחתו של חסין מוחמד חסין אבו-גוש שבמחנה הפליטים קלנדיה.
חסין מוחמד חסין אבו גוש בן ה-17, שדקר והרג את שלומית קריגמן בהתנחלות בית-חורון בחודש ינואר, לא נותר בחיים.
בלילה של יום רביעי ה-20 באפריל, נהרס בית המגורים של משפחתו שבקומה השלישית בבית הדירות שבעומק מחנה הפליטים קלנדיה. למעלה משלוש שעות ארכה מלאכת השבירה וההרס שזרעו החיילים בבית.
> החייל היורה מחברון לא לבד: מורשת הקרב של חטיבת כפיר
כל אותן שעות השכנים שלמטה, הם וילדיהם, והשכנים שלמעלה וילדיהם וגם אלו שבבתים הסמוכים וילדיהם שמעו את הלמות הפטישים, את קולות התמוטטות הקירות הפנימיים, את רעשי ניפוץ הכלים הסניטאריים ואת הדי קריאות וצעדי המחריבים ההורסים והמנפצים.
כשעלתה השמש נשאר בית הקומות על עמדו כשבדירה שבקומה השלישית המיותמת הרבה פיות פעורים בצעקה אילמת.
תשע נפשות חיו שם, הורים וארבע בנות ושלושה בנים. לפי צבעי שרידי הקירות הפנימיים אפשר לנחש היכן ישנו הבנות
והיכן ישנו הבנים.
חדרי הבית, שהתרוקנו מחיים, ריקים גם מתכולתם והקירות ריקים מתמונות.
את התמונות החליפו כיתובי טוש שחור וחיצים שנראים כמו כתב סתרים של הוראות המתכננים למבצעים.
בין ההריסות והשברים ובין האין כלום ואין חיים, מבעד לקירות השבורים, המבט שהולך בלי מחיצות בין החדרים והשירותים ננעץ בתנור אפייה שניצב במקום בו היה מטבח הבית.
תנור אפייה שלם ללא פגע, כמו שחקן במחזה אבסורד.
והחיים בשכנות נמשכים, כי החיים – כל עוד חיים – נמשכים, וכביסה חדשה נתלתה על חבלים בקומה שמתחת, וברחוב שממול וברחוב שעל-יד אנשים הולכים, מרימים מבט ומנידים ראש.
הדלת הפתוחה שמזמינה להיכנס ולראות ולחוות תלויה על ציריה. ביציאה סגר אותה צעיר בן משפחה, נעל במפתח שברשותו והטמין את המפתח בכיס, כי מפתח זה חשוב. גם אם ברור שגנבים לא יפקדו את הבית שהתרוקן מנכסיו, מפתח זה חשוב. מפתח זה מיתוס.
ועל צדה האחורי של הדלת מודבקות תמונות של שני שאהידים. של חסין מוחמד חסין אבו-גוש ומעליו תמונה ישנה של אחמד אבו-אעלייש, שמצא את מותו מידי כדורי חיילים לפני שישה חדשים במהלך מחאה נגד הריסת בית אחר באותו מחנה פליטים.
הריסת הבית נעשתה (ככתוב) "בהתאם להוראת הדרג המדיני". אבל למה?
ענישה זו לא. כי זה שבגלל מעשיו הוחלט להרוס את הבית כבר אינו חי, ואת המת הרי אי אפשר להעמיד לדין או להעניש. הייתכן שפוקדים את עוון הבנים על האבות? בטח שיתכן.
גם הרתעה אין בהריסת בתים. הדברים לא רק שנאמרים בדרגים ביטחוניים בכירים, אלא עולים משיחות עם מכרים ומשתמעים ממבטי האנשים בסמטאות מחנה הפליטים.
האמתלה היחידה האפשרית כתשובה לשאלת הלמה, זה הצורך בפעולת ראווה. זה להוכיח שידו של צה"ל חזקה ונקמנית ואכזרית. זו הוכחה שאינה מכוונת כלפי הפלסטינים. הם יודעים שידו של צה"ל חזקה ונקמנית ואכזרית, אלא הוכחה לחברה הישראלית פנימה.
תמר פליישמן היא פעילה נגד הכיבוש. מתעדת בכתיבה ובצילום את המציאות בשטחים.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, "שיחה מקומית" גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים.
התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות "שיחה מקומית", על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
