קונספציית ה"עובדות בשטח" קרסה סופית בהאג
פסיקת בית הדין הבינלאומי לצדק הציבה פרמטרים ברורים, והפכה על ראשה את התפיסה שעל פיה התנהל עד כה הדיון בנוגע לשטחים שישראל כבשה ב-1967: כל שינוי שייעשה בגבולות ה-4 ביוני לא יהיה "ויתור" של ישראל או פרס לפלסטינים, אלא "טובה" שהפלסטינים יעשו לישראל, לפנים משורת הדין הבינלאומי
במשך 57 שנים ישראל האמינה שאם היא תקבע "עובדות בשטח", תבנה התנחלויות ותיישב את אזרחיה בכל רחבי השטחים שכבשה ב-1967, אז העולם ישלים עם ה"מציאות הבלתי ההפיכה" הזו ויכיר בסיפוח החלקי או המלא של השטחים האלה. כעת בא בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג ואמר בבירור: לא רק שכל ההתנחלויות לא חוקיות, וישראל חייבת לפנות אותן ואת יושביהן; לא רק שהיא צריכה לפצות את התושבים הפלסטינים על הנזק שגרמו להם ההתנחלויות, גניבת הקרקעות ושוד אוצרות הטבע – עצם מפעל ההתנחלויות הפך את הנוכחות הישראלית בגדה המערבית, ברצועת עזה ובמזרח ירושלים ללא חוקית, והיא חייבת להסתיים מיד.
למעשה, בית הדין קבע ברוב גדול כי הגדה המערבית, ירושלים המזרחית ורצועת עזה הם שטחים פלסטיניים. הקביעה הזאת הופכת על ראשה את התפיסה שעל פיה התנהל הדיון בנוגע לעתיד השטחים שישראל שכבשה ב-1967. מישיבת הממשלה ב-18 ביוני 1967, שבוע לאחר סיום מלחמת ששת הימים, ולמעשה עד היום, ישראל פעלה על פי ההנחה שהשטחים שכבשה בארץ ישראל המערבית שייכים לה, והשאלה היא על כמה מהם, אם בכלל, תהיה מוכנה "לוותר" במסגרת הסכם, ומה התמורה שתבקש תמורת הוויתור הזה.
על פי הנחה זו, גם השאלה מה יהיה סוג המשטר המדיני בשטחים האלה – אוטונומיה, סיפוח מלא, חלק מירדן או מדינה עצמאית – תלויה ברצון הטוב הישראלי. תחשבו רק כמה פעמים שמעתם את הוויכוח אם "לתת" לפלסטינים מדינה או "לא לתת".
זה נכון, כמובן, גם להתנהלות של ישראל מיד אחרי 1967 – מהסיפוח של מזרח ירושלים ימים בודדים אחרי סיום המלחמה; דרך "אנחנו מחכים לטלפון מהערבים" של משה דיין, שהחל את תהליך מחיקת הקו הירוק; ועד "תוכנית אלון", שהציעה לספח את בקעת הירדן ואת "גב ההר" ולכונן ישות "ערבית" (אז עוד לא דיברו על פלסטינים) שתהיה כלואה בתוך השטח הישראלי. מפעל ההתנחלויות נבנה על יסוד התוכנית הזו, וההשפעה שלה קיימת עד היום. ה"אני מאמין" של "מפקדים לביטחון ישראל", קבוצה המזוהה לכאורה עם המרכז-שמאל, מתבסס על תוכנית הסיפוח החד-צדדי שהציע יגאל אלון.
מאז 1967 ניסתה ישראל להתחמק מהכרעה, ובאופן רשמי התייחסה לגדה המערבית כאל "שטח במחלוקת" (ירושלים סופחה, ועזה היתה מבחינה ישראלית במעמד אחר מאז הנסיגה החד-צדדית ב-2005). אבל הממשלה הנוכחית שינתה את הסטטוס קוו. בקווי היסוד שלה נאמר כי "לעם היהודי זכות בלעדית ובלתי ניתנת לערעור על כל מרחבי ארץ ישראל", כלומר אין כבר "מחלוקת" על עתיד השטחים: הזכות עליהם שייכת אך ורק לעם היהודי.
החלטת הכנסת להצהיר על התנגדות להקמת מדינה פלסטינית, שהתקבלה ברוב של 68 ח"כים לעומת תשעה ח"כים, כולם ממפלגות לא-ציוניות, ימים ספורים לפני פרסום חוות הדעת המייעצת בהאג, רק פיזרה עוד יותר את ענני העמימות, והציגה את ישראל כפי שהיא: מדינה המפרה בריש גלי את החוק הבינלאומי.
מהלכיה של ממשלת הימין הנוכחית – כולל הפיכתו של בצלאל סמוטריץ' ל"צאר" של השטחים, ההכשרה הסיטונית של מאחזים לא מורשים והעלייה באלימות מתנחלים – תרמו בוודאי לתמימות הדעים הכמעט מוחלטת שהושגה בבית הדין בהאג לגבי אי-זמניותו של הכיבוש הישראלי, ולפיכך גם לגבי אי-חוקיותו.
אפשר להתווכח לגבי מידת ההצלחה של מפעל ההתנחלויות. מירון בנבנישתי טען כבר בשנות ה-80 שהן יצרו "מצב בלתי הפיך". שאול אריאלי טוען בתוקף שההתנחלויות הן מפעל כושל. אבל אחרי הפסיקה בהאג, אין מחלוקת שההשפעה של ה"עובדות בשטח" על הלגיטימציה הבינלאומית של ההתנחלויות היא אפסית, אם לא שלילית. כלומר לא רק שההתנחלויות שימרו את הסכסוך והעמיקו אותו, כך ש-57 שנים אחרי הקמת ההתנחלות הראשונה, ישראל נמצאת במלחמה הגרועה ביותר בתולדותיה; הן אף לא העניקו לישראל גרם של לגיטימציה לשנות את גבולותיה – לא בגדה המערבית, ואפילו לא במזרח ירושלים.
הפסיקה מאתגרת לא רק את הימין
הפסיקה בהאג צריכה להעסיק לא רק את הימין הישראלי. לא רק תוכניות הסיפוח למיניהן התבססו על ההנחה שהשטחים הכבושים ממערב לירדן "שייכים" לישראל. גם המו"מ עם הפלסטינים, מהסכם אוסלו והלאה, וגם רוב רובן של היוזמות להסדר שלום עם הפלסטינים, יצאו מתוך ההנחה הזו.
ההצעות ל"חילופי שטחים" התבססו על ההנחה ש"גושי ההתנחלויות", שלא לדבר על השכונות שישראל הקימה בשטחים שסופחו במזרח ירושלים, יצרו מציאות שהפלסטינים חייבים להשלים איתה. במקרה הטוב, כמו ביוזמת ז'נבה, הם יקבלו שטחים בגודל שווה בנגב המערבי או במערב הר חברון בתוך מדינת ישראל. במקרים אחרים, כמו "תוכנית המאה" של טראמפ, הם יקבלו הרבה פחות מזה.
גם הקמת מדינה פלסטינית, לפי תוכניות אלה, תלויה ברצונה הטוב של ישראל, והיא תוכל לקום רק אם תהיה מפורזת מצבא ותוותר על כל התביעות שלה, כולל אלה הכלולות בהחלטה 194 של עצרת האו"ם, הקוראת להחזרת הפליטים הפלסטינים לבתיהם "בהקדם האפשרי".
הפסיקה בהאג מאתגרת את הגישה הזו. לפי הפסיקה, מדינה פלסטינית אינה תלויה ברצונה הטוב של ישראל, אלא מוקנית לפלסטינים מתוקף זכותם הבלתי מעורערת להגדרה עצמית. גבולות המדינה הזו, גם הם אינם תלויים ברצונה הטוב של ישראל, ובוודאי שלא ב"גושי ההתנחלויות" שהקימה בגדה המערבית ואפילו לא בשכונות במזרח ירושלים (מבחינת בית הדין אין הבדל ביניהן). משום האיסור לספח שטחים מכוח מלחמה, גבולות המדינה הזו הם גבולות 4 ביוני 1967. לא פחות, ואולי אפילו יותר, שכן בית הדין מזכיר שוב ושוב את החלטה 181, החלטת החלוקה, שעל פיה שטח המדינה היהודית היה מצומצם יותר ביחס לגבולות 1967.
>>> על סף התהום, ישראל עדיין רואה בשלום "פרס" לפלסטינים
ההשלכה של קביעה זו היא שאם בעתיד יתקיים משא ומתן של ממש בין ישראל לפלסטינים, נקודת המוצא, לפחות מבחינת החוק הבינלאומי, תהיה שהפלסטינים הם בעלי הבית החוקיים של השטחים שישראל כבשה ב-1967. אם ישראל תרצה שאזרחיה החיים מעבר לקו הירוק – 465,000 החיים בגדה המערבית, אבל גם 230,000 החיים מעבר לקו הירוק במזרח ירושלים – יישארו במקומם ו/או יהיו חלק מהשטח הריבוני והמוכר שלה, היא תצטרך לבקש זאת מהנציגים הנבחרים של העם הפלסטיני.
במלים אחרות, כל שינוי של גבולות 4 ביוני, כל הסדר שישאיר אזרחים ישראליים מעבר לקו הירוק, יבוא אך ורק מתוך הסכמה פלסטינית. כל הסדר כזה יהיה בגדר "טובה" שהפלסטינים יעשו לישראל, לפנים משורת הדין הבינלאומי.
כל זה נראה רחוק מאוד עכשיו. הכוחות בישראל, המוכנים להגיע להסדר הוגן עם הפלסטינים, הם חלשים מאוד וחסרי ביטחון. העובדה שאפילו מפלגת העבודה ה"מחודשת", תחת הנהגת יאיר גולן, לא העזה להצביע נגד החלטת הכנסת ששוללת הקמת מדינה פלסטינית, היא ביטוי לחולשה הזו. אין זה אומר שהכוחות האלה לא צריכים להסיק את מסקנותיהם מהפסיקה בהאג.
כמובן, שום כוח פוליטי ישראלי, שמאלי ככל שיהיה, לא יכול להתעלם מכך שבשטחים שישראל כבשה ב-1967 חיים היום קרוב ל-700,000 ישראלים. הוא גם לא יכול להתעלם מכך ש-57 שנים של סיפוח, יצרו בירושלים סבך של מציאות אורבנית ואנושית שלא יהיה קל להתיר. אבל הוא יצטרך להתאים את ההצעות שלו להסדר עם הפלסטינים על יסוד הפרמטרים שנקבעו בהאג.
פירוש הדבר שכל הצעה להסדר חייבת להתבסס על הדדיות. אפשר לדבוק ברעיון של הפרדה בין מדינת ישראל למדינת פלסטין, אבל אז יש לקחת בחשבון שהגבול בין שתי המדינות יהיה הגבול של 4 ביוני 1967, וכל תיקון שלו ידרוש הסכמה פלסטינית מלאה, ולא יוכל להתבסס על "העובדות בשטח" שישראל יצרה עם "גושי ההתנחלויות" שלה.
אפשר לדרוש שכל הסדר ישמור על ביטחונם של ישראל והישראלים, אבל רק בתנאי שיינתנו ערבויות לא פחות משמעותיות לביטחונה של מדינת פלסטין והפלסטינים.
בהחלט ניתן לבקש שירושלים תישאר עיר אחת, אבל רק בתנאי שכל מי שחי בה – ישראלים ופלסטינים – ייהנו מזכויות שוות והעיר תנוהל לטובת כל תושביה, ולא רק לטובת קבוצה אתנית אחת, כלומר היהודים.
בהחלט ניתן לבקש שתינתן לישראלים זכות לחיות באופן חופשי ובטוח בתחומי המדינה הפלסטינית, אבל רק בתנאי שיהיה ברור שהם לא ייהנו משום זכויות יתר, כפי שנהנים מהן המתנחלים החיים היום בגדה המערבית, ועל יסוד הדדיות, כלומר שגם לפלסטינים תינתן זכות לחיות באופן חופשי ובטוח בתחומי ישראל.
אפשר גם לבקש מדינה אחת ודמוקרטית בין הירדן לים, אבל גם במקרה כזה יהיה צריך להביא בחשבון שהפסיקה בהאג אישררה את זכות ההגדרה העצמית, גם של הפלסטינים וגם של הישראלים, ומדינה אחת כזו תצטרך לכבד את הזכויות הלאומיות השוות של שני העמים.
בית הדין בהאג לא יצר מציאות חדשה. המציאות החוקית הזו, כלומר אי-חוקיות ההתנחלויות, היתה מוכרת כבר קודם. אבל בית הדין בהאג הזכיר אותה לכולנו. התזכורת הזו תקפה בוודאי לכל הישראלים שחשבו שישראל נמצאת מעל לחוק הבינלאומי, ויכולה להמשיך בהתנחלויות ובכיבוש כאוות נפשה, אך גם לאלו שרוצים להביא סוף למצב הזה. הפסיקה האג הציבה פרמטרים ברורים, שאי אפשר להתעלם מהם.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן