צפון עזה: "גופות זרוקות ברחובות. אם הייתי עוצרת הייתי מתה"

תושבים נמלטים מצפון הרצועה, 4 בדצמבר 2024 (צילום: עומר אל קטא)

בשעות הבוקר של 27 בדצמבר, כוחות הצבא הישראלי הסתערו על בית החולים כמאל עדואן בבית לאהיא, אחרי מצור של כמעט שבוע על המוסד הרפואי המתפקד האחרון בצפון רצועת עזה. חיילים הוציאו את החולים בכוח מבית החולים והעבירו אותם לבית החולים האינדונזי בדרום העיר, שבעצמו קיבל צו פינוי מהצבא כמה ימים קודם לכן.

"חדרי ניתוח, מעבדות, תחזוקה ויחידות טיפול נמרץ נשרפו לחלוטין, והאש מתפשטת", נכתב בהודעה שפרסם צוות בית החולים, שהזהיר כי החולים "נמצאים בסיכון למות כל רגע". מנהל בית החולים, ד"ר חוסאם אבו ספיה, אמר לתקשורת הפלסטינית שקיבל "אזהרה ברורה וישירה" מהצבא כי עומדים לעצור אותו. בהמשך הוא אכן נעצר, ועקבותיו נעלמו. לפי דיווחים, הוא נמצא בבית המעצר הידוע לשמצה שדה תימן.

הצבא הישראלי טען בהצהרה כי פעל בתוך בית החולים "בעקבות מידע מודיעיני לגבי נוכחות של לוחמים, תשתיות טרור ופעילות טרור באתר", וכי הוא "מאפשר לחולים ולצוות בבית החולים לפנות את האזור בצורה מסודרת".

ביום חמישי שעבר, הפצצה ישראלית על מבנה בקרבת בית החולים כמאל עדואן הרגה, לפי דיווחים, 50 איש. לדברי ד"ר אבו ספיה, שדיבר עם מגזין 972+ פעמיים בשבוע שעבר, חמישה מההרוגים היו עובדי בית החולים.

"אנחנו צריכים שהעולם יבין שמדובר בהתקפה מכוונת על בית החולים. האנשים כאן אינם רק חולים – הם קורבנות של ניסיון שיטתי להרוס את היכולת שלנו להציל חיים", אמר אבו ספיה למגזין 972+ ב-23 בדצמבר. "אנחנו קוראים לקהילה הבינלאומית להתערב במהירות ולפתוח מסדרונות הומניטריים כדי להכניס סיוע ולהגן על מערכת הבריאות, על העובדים שלה ועל החולים".

ההתקפה על המתקנים הרפואיים בבית לאהיא היא ההסלמה העדכנית בטיהור האתני האכזרי שישראל מבצעת בצפון עזה, שגרם לעקירה כפויה של רוב הפלסטינים המתגוררים באזור בשלושת החודשים האחרונים.

ד"ר חוסאם אבו ספיה, מנהל בית החולים כמאל עדואן בבית לאהיא, צפון רצועת עזה. מאז שנעצר, נעלמו עקבותיו (צילום: באדיבות המצולם)

אחת העקורות, בדר אל-חות, בת 68, ראתה את הרס השכונה שלה בבית לאהיא במו עיניה. עד סוף אוקטובר, היא ומשפחתה נותרו בביתם ליד בית החולים כמאל עדואן. לאחר שביתם נפגע בהפצצה ישראלית, הם עברו לגור עם קרובי משפחה בחלק אחר בעיר.

"חיינו על קופסאות שימורים וקמח שאחסנו. הנכדים שלי בכו מרעב, אבל לא היה לנו מה לתת להם", מספרת אל-חות למגזין 972+. "רבים מהשכנים שלנו נהרגו כשניסו להביא מים נקיים מבתים ריקים או מבית החולים. לא היתה לנו ברירה אלא לשתות מים מלוחים".

בשלבים המוקדמים של המצור באוקטובר השנה, הכוחות הישראליים תקפו את מחנה הפליטים ג'באליה, והפכו את האזור הצפוף ביותר בעזה ל"עיר רפאים". לאחר מכן, כפי שדווח במגזין 972+ בסוף נובמבר, הצבא עבר להתמקד בבית לאהיא – בהתקפות מהאוויר על בנייני מגורים גדולים ובירי מכטב"מים ומטנקים, וכן נמנעה כמעט לגמרי כניסה של סיוע הומניטרי לאזור. מאות תושבים נהרגו בהתקפות, ואלפים נעקרו מביתם

>> "גופות בכל מקום": עדויות ממחנה הפליטים ג'באליה

לפני תחילת המתקפה הישראלית על צפון הרצועה בתחילת אוקטובר, נלכדו באזור 400 אלף פלסטינים. כיום, לפי מחמוד בסל, דובר ההגנה האזרחית הפלסטינית בעזה, בשטח שמצפון לעיר עזה – ג'באליה, בית חאנון, בית לאהיא – נותרו שם רק כ-20 אלף איש. לפי הנתונים העדכניים של אונר"א המספר אף קטן יותר, ועומד על בין 10,000 ל-15 אלף איש.

בתחילת המבצע הישראלי, הותקפו בתי השכנים של אל-חות – משפחות אמין ואל-אמרי. ב-29 באוקטובר, מספרת אל-חות, "האב של משפחת אמין, אישתו ההריונית וביתם בת השנתיים נהרגו. בבית משפחת אל-אמרי היו 27 אנשים בזמן הפגיעה; רובם נהרגו, והאחרים נפצעו קשה. הרסיסים וההריסות מההפצצות פגעו בבניין שלנו והרסו את הדירה של בני. הוא עבד 12 שנה כדי לבנות אותה".

אחרי שעברו לבית קרובי  משפחתם, אל-חות ומשפחתה סירבו במשך כמה שבועות להתפנות לעיר עזה. היא שמעה מקרובי משפחה שהתפנו לשם שהכוחות הישראליים עוצרים גברים צעירים, גם כאלה שאין להם שום קשר לאף סיעה פוליטית פלסטינית, וחששה שגורל דומה מצפה לבעלה ולבניה. אך כשהבית שבו מצאו מקלט הופצץ גם הוא בלילה של 21 בדצמבר, אל-חות הבינה שמסוכן מדי להישאר. "קולות הרובוטים המתפוצצים (הכוונה כנראה לנגמ"שים ישנים ממולאים בחומר נפץ שישראל מפוצצת בשלט רחוק) והתקיפות האוויריות היו מחרישי אוזניים, לא דומים לשום דבר ששמענו קודם לכן. החלונות והדלתות התנפצו מהפיצוצים הקרובים. חשבנו שזה יהיה הלילה האחרון שלנו בחיים", היא מספרת. "נכדתי בת החמש לינה בכתה ושאלה אותי, 'למה הם מפציצים והורגים אותנו ככה?'"

למחרת בבוקר, אל-חות ו-17 מבני משפחתה עזבו את בית לאהיא והלכו דרומה לעיר עזה, בלי לדעת איפה יבלו את הלילה הראשון. כשיצאו לדרך, הם שמעו שאחד מהשכנים שלהם נהרג בבוקר בזמן שניסה לברוח. "גופות היו זרוקות ברחובות בית לאהיא", מתארת אל-חות את תחילת המסע שלהם. "אני לא יכולה ללכת למרחקים ארוכים, אבל אם הייתי עוצרת, הייתי מתה".

במחסום צבאי בדרך, חיילים ישראלים עצרו את המשפחה. "הם לקחו את ארבעת בני ואת בעלי החולה", אומרת אל-חות. בתקווה שישוחררו במקום, היא רצתה לחכות להם, אבל החיילים הורו לה לעזוב עם הנשים האחרות. בסופו של דבר בעלה ובנה הבכור שוחררו. בזמן פרסום שורות אלה, גורלם של בניה הצעירים יותר עדיין לא ידוע.

בניינים הרוסים בבית להיא, צפון רצועת עזה, 28 בנובמבר 2024 (צילום: אורן כהן / פלאש90)

כשהגיעו למרכז העיר עזה, אל-חות ומשפחתה מצאו את עצמם באצטדיון אל-ירמוכ, שם גרות מאות של משפחות עקורים מצפון עזה באוהלים מאולתרים בצפיפות חמורה. המשפחה לא הצליחה למצוא שם אוהל או מקום להקים בו אוהל.

בזמן שהמתינה לחדשות מבעלה ובניה, אל-חות דיברה על מה שהוביל את משפחתה לרגע הזה. "ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, טוען שהוא נמצא כאן למטרה מסוימת, אבל הוא כאן רק כדי להרוס. אבל אי אפשר להאשים רק אותו, גם ארה"ב אחראית, מכיוון שנתנה לו את האור הירוק. אני אישה מבוגרת, בבקשה תסביר לי: מה עשינו לארה"ב שמצדיק את הרס המדינה שלנו, האדמות שלנו, והבתים שלנו?"

"יום הדין"

כמו אל-חות, גם נאדה חמאם, אם לשבעה בת 47, ברחה מביתה בבית לאהיא לכיוון העיר עזה ב-22 בדצמבר. "יום הדין" – כך היא מתארת את החוויה. במשך חודשיים, היא סבלה את הזוועות שמתרחשות בצפון עזה, וקיוותה נואשות להפסקת אש ולנסיגת הכוחות הישראליים. אבל המצב רק הורע בכל יום שעבר. בריאותו של אביה בן ה-71, שסובל מלחץ דם גבוה וסוכרת, הידרדרה במהירות לאחר שאזלו התרופות שלו. גם התרופה שהיא לוקחת לטיפול בבעיות הגב שלה נגמרה.

ב-8 בדצמבר התרחשה הטרגדיה. חמאם לשה בצק בביתה כששכן רץ פנימה והודיע לה שאחיה חוסיין נפגע בתקיפה ישראלית כשניסה למצוא מזון. "התמוטטנו", היא משחזרת. חמאם, הבת הבכורה, לא הזמינה אמבולנס. היא שמעה שבכל מקרה אין אמבולנסים בבית החולים כמאל עדואן. "ביקשתי מאחיי להישאר עם אבינו, והלכתי דרך ארוכה, תחת אש, כדי להחזיר את אחי הפצוע הביתה", היא מספרת למגזין 972+. "גררתי אותו בכיסא גלגלים כשסביבנו יורים רחפנים".

כשהגיעו לבית, חוסיין מת מפצעיו. המשפחה קברה אותו בקומת הקרקע של הבניין.

למרות האובדן הנורא וההפצצות הישראליות המתמשכות, חמאם ומשפחתה רצו להישאר בביתם בבית לאהיא. אבל כמו אל-חות ורבים אחרים, היא הבינה במהרה שזה מסוכן מדי.

"ב-21 בדצמבר בשעות הבוקר ההפצצות הגיעו לשכונה שלנו", מספרת חמאם למגזין 972+. בגלל ענן האבק והרסיסים, הם לא יכלו לראות מה קורה מחוץ לחלונם, ורק שמעו את הפיצוצים הולכים ומתקרבים אליהם ואת צרחות השכנים, שהתחננו לעזרה. "ארבע אחיות צעירות מבניין סמוך נהרגו בהפצצה ישראלית, בזמן שניסו להביא מים מהגג", היא משחזרת.

לדבריה, ההפצצות התגברו בלילה. "נשארנו ערים מ-10 בלילה עד 6 בבוקר, קפואים מאימה, לא מסוגלים אפילו ללכת לשירותים. חיכינו לרגע שבו האש תיפסק". למחרת, המשפחה החליטה להתפנות לעיר עזה. כשפתחו את הדלת כדי לעזוב, הם מצאו שלוש גופות שוכבות ברחוב. "לא יכולנו אפילו לקבור אותם".

כשהלכו דרומה דרך בית לאהיא ההרוסה, בעלה של חמאם, ארבעת בניה ואביה עוכבו במחסום צבאי. החיילים הישראלים הכריחו אותה להמשיך ללכת עם הנשים האחרות. כמו במקרה של אל-חות, גורלם עדיין לא ידוע.

אחרי מסע מפרך של חמש שעות, חמאם ובני משפחתה הגיעו לבסוף לעיר עזה, ומצאו מקלט באוהל מאולתר על המדרכה ברחוב אל-ויחדה במרכז העיר. "אני מותשת", היא אומרת למגזין 972+. "אני מנסה להסתיר את הדמעות, כי אם אשבר, גם המשפחה שלי תישבר".

"מתקפה חסרת תקדים"

ב-24 בדצמבר, הכוחות הישראליים הקיפו את בית החולים האינדונזי בבית לאהיא, אז אחד משלושת המוסדות הרפואיים המתפקדים האחרונים בצפון עזה. לפי משרד הבריאות העזתי, החיילים פינו בכוח 65 אנשי צוות רפואי וחולים – כשרבים מהמפונים נאלצו ללכת ברגל קילומטרים עד לבית חולים בעיר עזה.

בימים האחרונים, טנקים ובולדוזרים ישראליים, בליווי אש כבדה, צרו על בית החולים כמאל עדואן, במה שגורמי בריאות פלסטינים תיארו כמתקפה "חסרת תקדים". היו גם דיווחים על כוחות ישראליים שמפוצצים רובוטים ממולכדים מחוץ לבית החולים, לפני שהצבא התחיל לפנות בכוח את הבניין בשעות הבוקר המוקדמות ביום שישי.

לפי ד"ר חוסאם אבו ספיה, בין ההרוגים במתקפה ליד בית החולים ביום חמישי היו ד"ר אחמד סאמור, רופא ילדים; איסראא אבו זאיידה, טכנאית מעבדה; עבדול מאג'ד אבו אל-עיש ומאהר אל-עג'רמי, פרמדיקים; ופארס אל-הודלי, טכנאי תחזוקה.

ב-23 בדצמבר, ד"ר אבו ספיה אמר למגזין 972+ שבית החולים נמצא תחת אש ישירה. "הכדורים חדרו לאזורים קריטיים, כולל מחלקת טיפול נמרץ שלנו, מחלקת יולדות והמחלקה הכירורגית. רחפנים הפילו פצצות על הגג והחצר, וכמעט איבדנו את אספקת החמצן שלנו בגלל מחסור בדלק ושריפות". האש הגיעה גם לאחד הגנרטורים העיקריים של בית החולים, מה שפגע עוד ביכולתו להמשיך לפעול.

בניינים הרוסים בבית להיא, צפון רצועת עזה, 28 בנובמבר 2024 (צילום: אורן כהן / פלאש90)

ב-26 בדצמבר המצב הורע משמעותית, לדברי אבו ספיה. "לרוע המזל, אתמול בלילה המצב היה גרוע יותר מאשר בלילה שלפניו. טבעם של מטעני הנפץ היה מדאיג; היה ברור שנעשה שימוש בכמות גדולה הרבה יותר של חומרי נפץ. הרסיסים מהפיצוצים חדרו למבנים ופגעו אחד מחדרי החולים, והאח חסן אל-דבוס נפצע. הוא סובל מפגיעת ראש קשה, גולגלתו מנופצת ויש לו שברים בפנים ובלסת. הוא נמצא כרגע בטיפול נמרץ, ומצבו קשה מאוד. בכמאל עדואן אין מספיק משאבים כדי לטפל בצורה הולמת במקרים קשים כאלה. אנחנו מנסים להעביר את החולים לבתי חולים אחרים".

לדברי אבו ספיה, הפיצוץ האחרון התרחש בסביבות השעה 4:30 לפנות בוקר. "הוא היה כל כך חזק עד שהרס כמעט הכל בתוך בית החולים – דלתות, חלונות, קירות פנימיים וזכוכיות. מחלקת טיפול נמרץ כמעט הפסיקה לגמרי לתפקד", הוא אמר למגזין 972+.

לפני צו הפינוי ביום שישי היו בבית החולים "75 פצועים ובני הלוויה שלהם, ו-180 אנשי צוות רפואי, ובסך הכל שהו בבית החולים כ-350 איש", אמר ד"ר אבו ספיה. "הקהילה הבינלאומית חייבת לפעול עכשיו כדי לעצור את המתקפה הזאת. האנשים שנמצאים תחת חסותינו נמצאים בסכנת גירוש או גרוע מזה, והיכולת שלנו לטפל בהם מידרדרת כל שעה".

בתגובה לפניות מגזין 972+, טענו בדובר צה"ל כי פעילות הצבא בצפון עזה מכוונת ל"מטרות טרור, בעקבות מאמצי חמאס לשקם את יכולותיו המבצעיות באזור", והכחישו כי הם תוקפים אזרחים או אתרים אזרחיים. בדובר צה"ל דחו את הטענות כי הניחו מטענים ליד בית החולים כמאל עדואן וטענו שמדובר ב"תעמולה של חמאס", הצדיקו את מעצרם של "אנשים שחשודים במעורבות בפעילות טרור" באזורי קרב, ואמרו כי מי שיימצא שאינו מעורב – ישוחרר. עוד הצהירו בדובר צה"ל כי כל טענה להתנהלות בלתי הולמת תיבדק על ידי מנגנון החקירה הפנימי של הצבא.

אחמד אחמד הוא שם בדוי של עיתונאי מהעיר עזה, שמבקש להישאר בעילום שם מחשש להתנכלות. הכתבה פורסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס