newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כך איבדתי את דגל פלסטין בצעדת השיבה

הפלסטינים מהצפון באו באלפים, הארגון היה למופת, ולמעט העובדה ששורת הנואמים המכובדת שוב לא כללה נשים ולא רקדו דבקה בשל "רגישות חברתית", אפילו הטקס ב"צעדת השיבה" היה מרגש. ורק דגל פלסטין הגדול שהגיע במשלוח מיוחד מבלעין נעלם כאיננו

מאת:

"בשום פנים ואופן אני לא נוסע אתכם לתהלוכה!", הצהיר הבן המתבגר שלי בנחרצות. "אני אשב בבית ואשמור על הבית. נכון שלקחו לך את הבית בנכבה? אז אני פה, לכי ואת והבן הקטן שלכם שעוד לא מבין, עזבו אותי בשקט".

"אתה לא מאמין בזכות השיבה שלנו?", רדפתי אחריו לחדר. "אני רוצה לדעת את האמת, תענה לי!", התפרצה האמא הפולנייה שבי. הוא הספיק להתעטף בשמיכה ולשכב במיטה. "אני מאמין, וואלה מאמין. אני לא מאמין שבזבוז יום חופש מבית הספר בנסיעות ועמידה בשמש עם מקל של מטאטא ודגן פלסטין באמצע המדבר יחזירו אותך לסג׳רה, זה ההבדל. ודי כבר עם הסחיטות הרגשיות האלו, תני לי לישון".

נותרתי מהרהרת, מגמגמת ומתאבלת. הסמכות ההורית שלי נפחה את נשמתה בבוקר הכאוב הזה. גררתי את רגלי מהחדר שלו כאילו אני יוצאת מהכפר שלי בתבוסה וכניעה מוחלטת. אחרי 68 שנים, אולי יש משהו נכון בדבריו של המתבגר שצמח לנו פתאום בבית. עוד תהלוכה ועוד הפגנה, מופע דגלים והפגנת נוכחות לעצמינו בעיקר – למה זה חשוב? ובצל המצב המטורלל של ישראל-היום הזו, האם יש תקווה בכלל?

אדם הקטן יצא מהמקלחת וניסה למרוד אף הוא במשימה המשפחתית, ללא הצלחה. נתתי לו רשות לקחת כל מה שמתחשק לו מהממתקים בבית וגם את הכדור על מנת לשחק עם ילדים שם, וכך בזמן שגברים חכמים וחשובים יישאו את דבריהם הוא יוכל לחדש את הקשרים שלו עם החברה ויחזק את השרירים, אמרתי לעצמי. מצוידת בדגל הכי גדול של פלסטין שהגיע במשולח מיוחד מבלעין, העמסתי את הרכב בדברי רקמה פלסטינית של עמותת נע"ם, לבשתי אדום ולבן עם צעיף רקום – רק כובע היה חסר לי להשלמת הדגל – ויצאתי לדרכי דרומה.

> משבר השמאל הערבי בישראל

אחווה בין הצפון לדרום. צעדת השיבה 12.5.2016 (דוברות הרשימה המשותפת)

אחווה בין הצפון לדרום. צעדת השיבה 12.5.2016 (דוברות הרשימה המשותפת)

סליחה, איך מגיעים לואדי זובאלה?

כאות הזדהות עם הדרום, העמותה להגנה על זכויות הפליטים קבעה שהשנה תהיה תהלוכה בנגב (וואדי זובאלה), כדי לחבר את המאבקים על האדמה ונגד הריסת בתים ועקירת כפרים. בקרב המארגנים שררה דאגה של ממש שהפעם הצפונים הפטריוטים יאכזבו את הבדואים המיואשים ולא יגיעו בהמוניהם לנגב. המון אנרגיה הושקעה בארגון האוטובוסים מכל כפר ועיר כדי להבטיח נוכחות מכובדת ולא דלה בדומה לכל ההפגנות והעצרות שהיו בעבר באום אל חיראן, אל עראקיב, וואדי אל נעם ועוד. תמיד, כל פעילות מהמשולש דרומה מלווה בדרמה גדולה – האם יגיעו הערבים מהצפון או לא יגיעו?

הפעם הצליחו המארגנים יחסית לגייס את המשתתפים. הנוכחות הייתה יפה מאד, אפילו מפתיעה: יש האומרים כמה אלפים ויש האומרים יותר מעשרת אלפים מפגינים. ים של דגלי פלסטין כבש את המדבר הפתוח, חם, עפר, ואין עץ אחד בסביבה אבל שדה החיטה החרוש הזה כנראה שייך עכשיו לקיבוץ שובל ממול לרהט. חיפשתי בסביבה שרידים של כפר ערבי (וואדי זובאלה) – שם קשה ולא אטרקטיבי במיוחד בערבית, "עמק המזבלה". זה השם שהוזן לאפליקציה iNakba כדי לקבל מידע על הכפר ומיקומו. "לא מצאתי דבר", הסברתי בצחוק לפעיל בל״ד שגם הוא תהה איפה הכפר ההרוס. "לפני 68 שנים היו פה בדואים אסליים, סביר להניח שהם גרו במאהלים ולא במבני קבע, לכן הכי קל להרוס להם. לא שזה משנה לציונים איפה גרנו קודם", העמדתי פנים של מומחית לעניין, וההסבר התקבל בהערכה.

ברית הדם, ברית האדמה

התהלוכה התחילה. למודי לקחים מהעבר, הפעם המסלול היה סביר מאד ולא מסובך ולא מתיש, ואפילו התחיל בזמן. אלפי מפגינים הגיעו למתחם העצרת המסודר, מערכת ההגברה פעלה בלי בעיות ונגנה שירי מולדת, שירים מפורסמים על התנגדות העמים ועל פלסטין הבלתי נשכחת, על הפליטים, וגם ראפ ושירת נשים מסורתית מחתונות השתלבו ממש יפה במיקס תרבותי מדהים. הלחץ עלה עם התחלת קריאת השמות של נציגי מפלגות, עמותות, ועדת המעקב, ראשי רשויות , מארחים, והרשימה התארכה. אם כל אחד מאלו יגיד רק משפט נצטרך אוהלים ושקי שינה פה!

לתדהמתי, שורת הגברים המכובדת הזו נעמדה, וביקשו מהם למהול את אדמתם באדמת הנגב כאות הזדהות עם המדבר שנלקח ועדיין נאבקים עליו. פעם אצל הערבים זה היה ברית דמים, עכשיו ברית אדמות. אהבתי את הרעיון, ומלבד הבעיה המגדרית בשורה של גדולי "המגזר" נטולת הנשים, לא הפריע לי דבר. איך אפשר לראות במה כזאת יחד עם הגברה כזאת וקהל שבוי ומסור ולחמוק ממופע הנאומים? אי אפשר. מוחמד ברכה כמובן בראש הרשימה. הוא נאם ונאם, דיבר ודיבר. הוא התחיל דווקא טוב בסיפור על עדותה של אמו מכפר ספוריה, שבקשו ממנה להשתיק את בנה התינוק במחבוא שלהם ולא היה לה חלב להניק אותו. לצערינו, סוף טוב לא היה לסיפור הזה, שהפריך את הטענות כאילו הפלסטינים ברחו  מרצונם החופשי.

ואז איכשהו ברכה דיבר על כל דבר אפשרי שקשור לחברה הערבית. סוג של סיכום מושב בכנסת, אפשר להגיד: הרדיפות הפוליטיות, התנועה האיסלאמית, המשוררת דארין טאטור, רדיפת הפעילים בפייסבוק, החינוך, האלימות והנשק הבלתי חוקי, כל ענייני האומה היו על הבמה. ברכה סיים אחרי שאיבד כמעט את הקול, ואחריו עלו אחד אחרי השני נואמים קצרים יותר, שהבינו את הלך הרוח וחוסר הסבלנות בקרב הפעילים שרוצים לזוז. לדעתי, הנאום המרגש ביותר היה זה של גדי אלגזי, חזק וישר עם פעימות של אופטימיות ואמונה בצדקת הדרך. "הנכבה נמשכת בנגב, ואנשי הנגב לימדו את כולנו איך נאבקים ביחד נגד תכנית פראוור. מאבק עממי צודק אכן אפשרי. מי שטומן את ראשו בחול יפגוש את ההיסטוריה מולו", הוא אמר. ״צריך להכיר בעוול ולתקן אותו".

ברית אדמה במקום ברית דם: פלסטינים מכל הארץ מוהלים את אדמתם באדמת הנגב לאות הזדהות. (צילום: דוברות הרשימה המשותפת)

ברית אדמה במקום ברית דם: פלסטינים מכל הארץ מוהלים את אדמתם באדמת הנגב לאות הזדהות. (צילום: דוברות הרשימה המשותפת)

היה עוד חוקר אחד שמשך את אוזניי בנאום רגוע ומושך על העם שהפך לפליט, על אסון הפליטים הגדול בהיסטוריה, ועל כך שלמרות שהמצב של הסורים נראה גרוע יותר היום, מסתבר שבעיית הפליטים הפלסטינים נמשכת הזמן הארוך ביותר. בזמן שפגשתי סופסוף חברים וחברות ווירטואליים שלי במאהל הדוכנים והעמדתי פנים שאני זוכרת את כל השמות, דגמנתי עם אמל מורקוס ריקמה פלסטינית בדוכן שלנו וניסיתי לתמרץ גברים ונשים לקנות רקמה לטובת הנשים של העמותה.

איפה הדגל?

בין לבין נשמעו קטעי שירה, מופע ראפ בדואי, להקת זמר מסורתית-בדואית שהרקידה קצת את הצעירים והצעירות שלא בדיוק ידעו איך לזוז לפי קצב הריקוד המיוחד. נשים בטח לא עומדות ליד גברים בריקוד שלהם, אבל בתהלוכות השיבה הכל מתאפשר למען מטרה נעלה כנראה. הפרדה בין גברים ונשים לא עוברת כאן. השבאב ביקשו וחזרו ודרשו דבקה קצבית ומוכרת לאוזניהם, והמארגנים הרגיעו ודחפו נאומים צנומים פה ושם והבטיחו שהמוסיקה תוחלף.

דבקה לא היתה בסוף. החשש מדבקה מעורבת בחצר האחורית של החברה הבדואית ניכר בקולו של המנחה, וואקים וואקים, שהפגין "רגישות תרבותית". נראה היה שאין לו עניין לחטוף ביקורת יום למחרת ולקלקל את שמחת האחדות והאחווה בין הצפון לדרום. האוטובוסים התחילו לזוז, ומי שהתעקש וחיכה לדבקה נדרש לעזור במשימה היותר חשובה והיא הניקיון. הרחפן שצילם נחת, ואין לי מושג אם מדובר בעליית מדרגה במאמצי התיעוד של הערבים או של כוחות השב״כ. דפי הפייסבוק התמלאו להן תמונות שמחה וגאווה פלסטינית בלתי מוסברת. ואילו אני חיפשתי את הדגל של בלעין ולא מצאתי אותו. הדגל נעלם עם ההמון, ומאמצי השיבה שלו עודם נמשכים עד הרגע הזה.

> לא רק נישול: גירוש הבדואים תורם למדבור הנגב

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

יכולות דיבור והבנת הנשמע, כמו גם שאר היכולות הבין-אישיות, כלל לא נבדקות במבחנים החיצוניים. הורים ותלמידה בדרך לבית הספר (צילום: יוסי זמיר / פלאש90)

המיומנויות החשובות ביותר הן בדיוק אלה שלא לומדים בבית ספר

מחקר חדש מצא כי המיומנויות הנחוצות ביותר בשוק העבודה הישראלי הן תקשורת בין אישית וחשיבה ביקורתית. גם משרד החינוך עצמו הגיע למסקנה דומה בעבר, אלא שעומס ההוראה והדרישה לעמוד במבחנים חיצוניים לא מאפשרים את יישומה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf