צמר גפן מתוק בלב גיא ההריגה

המציאות שיצרנו בעזה היא בלתי ניתנת לתפיסה. ילד באל-מוואסי, דרום רצועת עזה, ב-22 בדצמבר 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

"הדבר היחיד שעדיין אסור פה ללוחמים זה להיכנס למים של חוף עזה ולשכשך את הרגליים". כך מסביר יואב זיתון, כתב ynet, בכתבה על כפר הנופש שהוקם עבור החיילים בעזה. חוץ משכשוך בים, מציעים להם הכל: פיזיותרפיסט שמעסה להם את הרגליים ואת הגב; מכונות פופקורן וצמר גפן מתוק "כמו בקולנוע ובירידים"; חדר לאונג' לפינוקים קבועים, בהם וופל בלגי ופרעצלס טריים; פינה להתחזקות הרוח, עם ספרי דת וערכות תפילין וציצית, "ברוח טובה ובלי כפייה"; ארוחות בוקר מפנקות ועשירות "כמו במלון", וארוחות צהריים וערב על טהרת המנגל "שפועל בלי הפסקה".

השמדה, מסתבר, היא עסק מעייף. אחרי יותר מ-14 חודשים של מלחמת שמד שסופה לא נראה באופק, תחושות השנאה והנקם כנראה כבר לא מספקות את האדרנלין הנחוץ כדי להתגבר על התשישות והקושי בפרידה הארוכה מהבית וכל הכרוך בה – המחיר הכלכלי הכבד, המרחק מהמשפחה. על כן הצבא הגה את הרעיון הגאוני, להפוך את השירות בעזה למעין חופשה מפנקת ברמה של מלון עילית. תמריץ לא רע עבור חיילים שספק רב אם יכלו להרשות לעצמם חופשה ברמה כזו בחיים האזרחיים.

מה רואות ורואים החיילות והחיילים ממתחם הספא המפואר בלב גיא ההריגה? במקום שבו ילדים צמאים לטיפת מים מחפשים אחר שאר בשר ששרד את ההפצצה האחרונה? במקום שבו הורים מרוסקים מחפשים אחר ילדיהם מתחת להריסות? במקום שבו אימהות מלקטות עשבים ואוכל לבהמות כדי להשביע את רעב ילדיהן? במקום שבו כלבים עזובים אוכלים חלקי גופות אדם המפוזרים במרחב? מה רואים החיילים בזמן שצמר הגפן המתוק נמס להם על השפתיים?

מה רואים החיילים בזמן שצמר הגפן המתוק נמס להם על השפתיים? (צילום מסך מתוך כתבתו של יואב זיתון ב-ynet)

אני לא יודעת מה העיניים הקונקרטיות שלהם רואות, אבל אני יודעת שלציונות היה תמיד כישרון בלתי רגיל לאלף את מאמיניה לראות רק את מה שמשרת אותה, ולמחוק את כל היתר משדה הראייה. רק ככה יכול "עם ללא ארץ" להתיישב ב"ארץ ללא עם". אלא שבעזה כבר מזמן לא ניתן להסתפק רק במחיקת הפלסטינים משדה הראייה; בעזה, ישראל צריכה להמציא מציאות חלופית שלמה.

כל כך הרבה שנים שישראל מוציאה את עזה בהתמדה אל מחוץ לקיום האנושי במובן שאנחנו מבינים אותו, עד שעוד הרבה לפני 7 באוקטובר היא הפכה למעין רוח הרפאים של הפינות החשוכות ביותר בנפש הקולקטיבית הישראלית. המקום שעצם קיומו מעיד עלינו משהו כל כך נורא, עד שאנחנו מוכרחים להסוות את הדבר הזה בכל דרך, רק שלא נצטרך להישיר אליו מבט. ההתמודדות איתה תמיד חייבת להיות עוקפת מציאות, כי המציאות שיצרנו שם היא בלתי ניתנת לתפיסה בכלל.

אז אנחנו מתקינים משקפות על הגבעות שמשקיפות על עזה, כדי שילדים יוכלו לשים מטבע של חמישה שקלים, כמו במכונות משחק, ולצפות בעמודי העשן המיתמרים מעל הרצועה; אנחנו צופים בסדרות כמו פאודה, שמתווכות לנו את עזה כמעין לונה פארק של מתח ופעולה (ובאותו הזמן ממשיכים לפתוח עליה את שערי הגיהנום כמעט פעם בשנה); וכשהמציאות הופכת להשמדה מוחלטת של הציוויליזציה שהיתה שם פעם, אנחנו כבר מוכרחים להקים ציוויליזציית-דמה חדשה, עם מכונת פופקורן וצמר גפן מתוק ומסאז'ים. וככל שהמציאות עצמה הופכת אפלה יותר, ככה המציאות האלטרנטיבית צריכה להיות יותר צבעונית, קרקסית, פנטזיונרית.

ככה יושבים חיילים בתוך גיא ההריגה, צולים ואוכלים בשר בעמדות שלא מפסיקות לעבוד אף פעם, ולא יודעים לזהות מהו ריח הבשר החרוך שממלא את נחיריהם – אם של גופות בעלי החיים שהובלו לשם לכבודם, או של האנשים שבחוף הים שלהם אסור לחיילים להשתכשך.