לציונות אין יותר מה להציע לאנשים הגונים
הריסת הכפר אום אל-חיראן, שהיתה מתוכננת להיום, נדחתה. אבל זה רק עניין של זמן, כי ההריסה נובעת מההיגיון הפנימי של הציונות, שיכולה להתממש רק דרך מחיקת הקיום הפלסטיני. זה הזמן לחשוב על האלטרנטיבות
למרות הודעת רשות מקרקעי ישראל אתמול (שני) כי הריסת הכפר הבדואי הלא מוכר אום אל-חיראן לטובת בניית היישוב היהודי חירן תתחיל הבוקר, הדחפורים לא הגיעו היום אל הכפר. עשרות הפעילים ואחדים מחברי הכנסת של הרשימה המשותפת שהגיעו למקום לא נאלצו לעמוד, בסופו של דבר, מול הדחפורים. הם רק צפו בעיניים כלות בתושבי הכפר מפנים את מעט הרכוש שיש להם בעולם הזה מתוך הפחונים המשמשים להם לבית, בהמתנה לנורא מכל.
תושבי אום אל-חיראן אולי נשמו לרווחה הבוקר, אבל גם הם יודעים שחרב הגירוש לא הוסרה מעל ראשם; ככל הנראה, מדובר בעיכוב זמני. אולי היתה זו הנוכחות הגדולה של פעילים, תקשורת ופוליטיקאים שגרמה לרשויות לשנות תכניות, אבל ניסיון העבר מלמד שאין הרבה מקום לאופטימיות: מרגע שהמדינה לוטשת עיניה לשטח עליו מתגוררים פלסטינים – בין אם בגדה המערבית או בשטחי 48' – הגירוש הוא רק עניין של זמן. את החורף הזה, אפשר להניח, תושבי אום אל-חיראן לא יעבירו בבתיהם.
> כשבג"ץ מאשר להרוס כפר בדואי כדי להקים במקומו ישוב ליהודים
התכולה של בית בכפר אום אל-חיראן, לאחר שתושבים נערכו להריסות שלא קרו (קרן מנור / אקטיבסטילס)
הסיפור של הכפר הזה מהמם במידת העוול שהוא מגלם. את הסיפור המלא אפשר לקרוא בסקירה המצוינת של מיכל רותם, כאן. בקליפת אגוז, הסיפור של תושבי אום אל-חיראן הוא סיפור של קהילה שנעקרה מאדמתה על ידי המדינה בראשית שנותיה, הושמה על ידה במיקומה הנוכחי, וכעת, אותה המדינה שהעבירה אותה לשם עומדת לעקור אותה כדי להקים במקום ישוב ליהודים בלבד. ובג"צ מאשר. כי אלה אדמות המדינה ומותר לה לעשות בהן מה שהיא רוצה, ולעזאזל עם האנשים.
חשוב להדגיש: למרות שהאסוציאציה היהודית בישראל כאשר שומעים על הריסת בתים של בדואים בנגב היא בניה בלתי חוקית, זה לא הסיפור פה. המסגור של הבדואים כ"פולשים" הוא בעייתי בפני עצמו ונגוע בגזענות עמוקה, אבל זה לא המקרה כאן: תושבי אום אל-חיראן הועתקו מאדמותיהם המקוריות למיקומם הנוכחי על ידי המדינה עצמה, ושם, כפי שכותבת מיכל רותם, הם אף סייעו במאמצי ההגנה על הגבול עם ירדן.
ולמרות זאת, במשך קרוב לשישים שנה המדינה לא רק שלא טרחה להסדיר את רישומם שם, אלא אף לא הכשירה למענם כל תשתית בסיסית של מים, חשמל, כבישים, ביוב. כלום. בטובה היא פשוט הואילה לאפשר להם להתקיים שם בתוך פחונים דלים, משוללים תנאי המחייה הבסיסיים ביותר. וכעת גם את כבשת הרש הזו רוצים לגזול כדי להקים במקום ישוב יהודי תורני בשם חירן.
לברוח מבית בוער עם מבער ביד
הנה תמציתה של הציונות הישראלית בצורתה המזוקקת ביותר: מפרוייקט של בניית בית שיהווה מקלט ליהודים שנרדפים בשל יהדותם, הפכה הציונות למפעל של גזל ונישול שכל תכליתו מחיקה עקבית של העם הילידי שחי על האדמה הזו לטובת יהוד אדמתם. מתכנית הטרנספר של רחבעם זאבי, דרך תכנית חילופי השטחים של ליברמן ועבור בתכנית יהוד הגליל של חתן פרס נובל לשלום שמעון פרס וכלה בחוק ההסדרה וברשימה האינסופית של חקיקה גזענית ומפלה בכנסת, הפרוייקט הציוני בישראל מנסח את עצמו בראש ובראשונה באמצעות המחיקה האלימה של הקיום הפלסטיני על האדמה הזו: פיזית, תרבותית, לאומית. במובן הזה אין כל הבדל בין ימין ושמאל; כיום, לאחר כשבעים שנה של נישול שיטתי, אין לציונות כל אפשרות להגדיר את עצמה אחרת. אינסטינקט המחיקה והגזל טבוע ב-DNA גם של האגפים הכביכול ליברליים ביותר שלה, הוא זה שמגדיר את משטר הפריבילגיות ליהודים שעליו מושתת ההיגיון הציוני כולו.
> החלו העבודות להקמת ישוב יהודי במקום הכפר הבדואי אום אל חיראן
ילדים בכפר אום אל-חיראן חוגגים לאחר שהריסת הכפר נדחתה (קרן מנור / אקטיבסטילס)
דווקא עכשיו, על רקע הרדיפה המחמירה והולכת של כל קול שלא מוכן להישבע בשמו של הדגל העוטף את הדחפורים שיבואו להרוס את אום אל-חיראן, של כל מי שלא מוכן לשיר את ההמנון שישירו בוודאי חברי הגרעין התורני כשיחנכו את ישובם חירן על חורבות הכפר הבדואי, חשוב לומר את הדברים בקול ברור וצלול: לציונות אין יותר מה להציע לאנשים הגונים.
שמעתי פעם מישהו שהגדיר את הציונות כאדם שקופץ מתוך בניין בוער כדי להציל את נפשו ונוחת על ראשו של מישהו אחר. ייתכן שאפשר היה לנסח אותה כך בראשית דרכה, אבל מאז הקמתה של ישראל, מסתבר שאותו אדם קפץ מהבניין עם גרזן ועם מבער ומאז הוא עסוק בגדיעת ראשו והצתת אדמותיו של זה שעל ראשו נחת.
אני לא חושבת שכל מי שמגדיר את עצמו כיום כציוני הוא אדם לא הגון. יש לי הרבה חברים ציוניים שאני מחשיבה כאנשים הגונים מאוד. אבל הגיע הזמן שגם הם יכירו בעובדה שמה שאנחנו עדים לו כעת איננו סטיה של הציונות ממסלולה, אלא הדרך היחידה שבה היא יכולה להתממש מתוקף ההיגיון הפנימי ביותר שלה. משטר המעגן בהגדרה פריבילגיות של קבוצת לאום אחת על חשבון האחרת, הילידית, מוכרח להרוס את אום אל-חיראן ודומיה לטובת חירן ונגזרותיו. כמו במשל על הצפרדע והעקרב, זה פשוט בטבע שלו.
שבעים שנה הן די והותר כדי לעמוד על האמת הפשוטה הזו. זה הזמן לומר בקול ברור: הציונות איננה כוח טבע, והיא גם לא גזירת גורל. היא צורת משטר פגומה מאוד, לא מוסרית בעליל, שמימושה כרוך בהכרח בחורבנו של עם אחר. במובן הזה, האתגר הגדול שעומד בפני האזרחים שעדיין לא רואים במילה מוסר מילת גנאי איננו רק סיום הכיבוש, אלא להציע אלטרנטיבה לציונות שתכיר באופן מלא בזכותם של כל אזרחיה של המדינה לחיות בה את חייהם בכבוד ובשוויון. גם פה לא צריך להמציא את הגלגל מחדש; הצעות מסוג זה, כמו מדינת כל אזרחיה של בל"ד או רעיון המדינה הדו-לאומית, כבר נמצאות על השולחן מזה שנים. רגע לפני שבאמת נשקע בתהום שאין ממנה דרך חזרה, צריך להעלות אותן בחזרה על סדר היום הציבורי ולעורר שיח רציני אודותן.
תסתכלו על התמונות האלה מאום אל-חיראן ותחשבו שוב על התעתוע הזה, של "יהודית ודמוקרטית". ה"דמוקרטיה" במשוואה הזו התאבדה מזמן, ה"יהודית" שבה מתכווצת בכל יום מבושה. הגיע הזמן להיפרד מהציונות, אם יש בינינו עוד שרוצים להיות לא רק דמוקרטיים או יהודים, אלא פשוט בני אדם.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
