פרס ישראל לנישול
באמצעות חוות דעת שהגישה לבתי המשפט, לפרופ' רות קרק היה חלק מרכזי בפיתוח "הלכת הנגב המת", ששוללת מהבדואים זכויות קניין באדמות שהם חיים עליהן. ההחלטה להעניק לה פרס ישראל לגיאוגרפיה היא ביטוי נוסף לנחישות למחוק את זכויותיהם
בספר שלה כתבה דברים אחרים ממה שאמרה בבתי המשפט. פרופ' רות קרק מקבלת את פרס ישראל לגיאוגרפיה מידי שר החינוך יואב קיש, מאי 2025 (צילום: אריה לייב אברמס / פלאש90)
בתחילת אפריל השנה הרסו השלטונות את ביתה של חִ'תאם אבו עסא, אם חד הורית ששלושה מילדיה חרשים. למשפחה לא ניתן פתרון חלופי, והם נותרו בין הריסותיו של הכפר הלא מוכר ואדי אל-ח'ליל ליד צומת שוקת. ח'תאם לא לבד, בשנה האחרונה נהרסו יותר מ-4,000 מבנים של בדואים – כולל 70 מבנים רק השבוע בכפר א-סיר ליד באר שבע, כולל ביתו של חבר כנסת לשעבר סעיד ח'רומי. מספר ההריסות בנגב גבוה פי עשר לערך ממספר ההריסות בשאר הארץ. זהו גם זינוק לעומת שנים קודמות, תוצאה של מדיניותו הגזענית של השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר.
>> גירוש אום אל חיראן: התושבים עוזבים בשקט, ללא פתרונות
הריסות אלה קשורות בקשר כמעט ישיר לאירוע שהתרחש ביום העצמאות, הענקת פרס ישראל לגיאוגרפיה לפרופ' רות קרק. עשרות חוות הדעות שהגישה קרק במהלך השנים לבתי המשפט תרמו תרומה משמעותית לכך שבעיני המדינה לבדואים בנגב, כמו משפחתה של אבו עסא, אין בדל של זכות באדמות שהם יושבים עליהם. הם מוגדרים "פולשים" על אדמות אבותיהם ובתיהם מוגדרים בלתי חוקיים ומועדים להריסה.
אנו מכירים בכך שלפרופ' קרק הישגים משמעותיים במחקר על נושאים היסטוריים גיאוגרפיים מגוונים מחוץ לנגב, ומכבדים אותה על כך. אולם הענקת פרס ישראל למי שיש לה חלק מרכזי בגיבוש נרטיב המסייע למדינה לנשל אוכלוסייה בדואית, ואשר רוב המומחים בתחום מסכימים שהוא מעוות, מטיל עליו צל כבד ומכתים אותו.
לדוקטרינה המשפטית שקרק עזרה לבסס ניתן לקרוא "הלכת הנגב המת". "הלכת הנגב המת" היא אנטי דמוקרטית ופוגענית. היא שוללת מהבדואים כל אפשרות ריאלית להוכיח בעלות על הקרקע. אופייה הדכאני צועק מהעובדה שהמדינה זכתה בכל תביעות הקרקע שנדונו בבתי המשפט בעניין אדמות הבדואים, קרוב ל-250 תיקים. (גילוי נאות לגבי חלקנו בתביעות האלה בתחתית הכתבה, א"י ותא"ר).
כל אותם תיקים נוגעים לבדואים המחזיקים בקרקע וגרים עליה דורות. בעקבותיה חשופים הבדואים תמידית להריסות בתיהם ועקירת כפריהם. כפעילי זכויות אדם, אנו חרדים מהענישה הקולקטיבית, והפגיעה העצומה באוכלוסייה החלשה והענייה ביותר במדינה.
הריסת ביתה של ח'תאם אבו עסא בכפר אל-ח'ליל, מאי 2025 (צילום: המועצה לכפרים הבלתי מוכרים)
מעבר לכך, כחוקרים, ברצוננו לחשוף עיוותים עמוקים בנרטיב המחקרי שפיתחה קרק, שאומץ באופן גורף על ידי הפרקליטות ובתי המשפט בישראל. פירוט מלא של מחקרים אמינים על היסטוריית הבדואים בנגב פרוש בספרים, כמו הספר "אדמה מרוקנת" (שחיברו כותב מאמר זה, אורן יפתחאל, יחד עם אחמד עמארה ואלכסנדר קדר) שהופיע כבר באנגלית ובערבית ובקרוב גם בעברית.
"הלכת הנגב המת" שפיתחה המדינה מזכירה את הלכת "טרה נוליוס" (Terra Nulius, מילולית "אדמה של אף אחד"), שבאמצעותה רוקנו כוחות קולוניאליים ברחבי העולם את קרקעות הילידים מריבונות ומזכויות קניין והעבירו אותן למדינה ולקבוצת המתיישבים הדומיננטית.
לפי הנרטיב שפיתחה המדינה בסיועה של קרק, הבדואים נדדו באזור הנגב עד כינון המנדט הבריטי, והתפרנסו בעיקר מפשיטות על יישובים קיימים ומגזל. נדידתם מוצגת ככזו שהתקיימה על קרקעות "מתות", כלומר כאלה שלפי החוק העות'מאני הן שוממות, לא מעובדות, לא מיושבות, רחוקות מכל יישוב, ולכן שייכות למדינה.
לפי דוקטרינה זו, הבדואים החמיצו את ההזדמנות לרשום את קרקעותיהם בין השנים 1858 ל-1921, כלומר מכניסתה לתוקף של רפורמת הקרקעות העות'מאנית, עד לחקיקה מכל בעלי הקרקעות ה"מתות" לרשום אותן בידי המנדט הבריטי. מאז 1921, לפי טענת המדינה, אין לבדואים שום זכות בקרקעות אלה משום שאבותיהם לא רשמו אותה.
אולם טענה זו היא מניפולטיבית, מעוותת ונגועה בחוסר תום לב, שהרי רוב הבדואים לא רשמו את הקרקע כיוון שמבחינתם הקרקעות לא היו "מתות". במשך עשרות ואולי מאות שנים היתה עליהן בעלות, התיישבו בהן ועיבדו אותן.
חשוב גם לציין: כמעט אף אחד מתושבי הארץ לא רשם את הקרקע בכל פלסטין המנדטורית במועד שקבעו הבריטים ב-1921. ועדת קרקעות מיוחדת בראשות אלברט אברמסון – ועדה רשמית שבה היו חברים יהודי, ערבי ובריטי – דיווחה לשלטונות המנדט בסוף 1921, שפחות מ-5% מקרקעות ארץ ישראל רשומות. אך מאה שנה מאוחר יותר, רק את הבדואים מאשימים באי רישום, ורק הם סובלים מנישול ועקירה.
העובדה שהבדואים היו בעלי אדמות בנגב היתה ידועה לכול, גם לפי ספריה של קרק עצמה, כמו הספר "תולדות ההתיישבות היהודית החלוצית בנגב" (2002). בספר נכתב כי הבדואים מכרו יותר מ-100 אלף דונם להתיישבות היהודית בנגב לפני קום המדינה. אם כן, מתקיים כאן מצב אבסורדי שבו היהודים שקנו קרקע מהבדואים לצורך הקמת ישובים בנגב רשמו אותה בלי בעיות על שמם, בעוד הבדואים שמכרו להם את אותה קרקע מוגדרים כפולשים.
בדיקת מציאות: נגב חי או מת?
בניגוד ל"הלכת הנגב המת", מחקרים רבים מראים שצפון הנגב היה דווקא אזור מיושב ומעובד כבר בתקופה העות'מאנית. לצד שטחי מרעה נרחבים, שעל רובם אין היום תביעות בעלות, בצפון הנגב עשרות אלפי בדואים עיבדו באופן קבוע כ-2 עד 3 מיליון דונם. המחקר מראה גם שהבדואים פיתחו מערכת קרקעית מסודרת ומתועדת על ידי השבטים עצמם. בארכיון העות'מאני באנקרה מצאנו גם החלטות של ממשלת הסולטן לרשום על שם הבדואים 5 מיליון דונם אדמות מירי (חקלאיות) סביב באר שבע.
להלן כמה ראיות מתוך הספר "אדמה מרוקנת", המפריכות לדעתנו את "הלכת הנגב המת":
בידינו תיעוד של עסקה שבמסגרתה האימפריה העות'מאנית רכשה ב-1900 קרקע משבט העזאזמה שעליה קמה באר שבע המודרנית. שנים רבות תעודת הרכישה הזו היתה תלויה בבניין עיריית באר שבע. אם כל הנגב היה קרקע מדינה, מדוע האימפריה הגדולה נאלצה לרכוש בכסף מלא את הקרקע מהבדואים?
תעודת קושאן רכישת קרקעות באר שבע מידי שבט העזאזמה
בעדויות שהציגה המדינה בבתי המשפט מצוטטים בעיקר שני נוסעים מהמאה ה-19 – אדוארד פאלמר וויקטור גרין – שסיירו בחלקים מהנגב ולא ראו חקלאות בדואית. על בסיס זה טוענת המדינה באופן גורף, שכל השטח מאופקים ועד נתיבות של היום היה שממה לא מעובדת. אך נוסעים וחוקרים ידועים רבים אחרים, כולל פאלמר עצמו בהמשך ספרו, מתעדים עיבוד נרחב במאה ה-19. בין הנוסעים נכללים טריסטראם, רובינסון, וולטון, שניקין או חוקרים כמו אבצ'י, ביילי ומאיר. החוקר הבריטי המפורסם אדוארד האל מתאר ב-1883 את הנוף ליד באר שבע:
"… האזור המשתרע הוא בעל טבע פורה ביותר… המחוז מעובד באקסטנסיביות על ידי שבט התראבין… כאן משתמשים בגמלים בעיקר לחריש, כאשר גמל אחד שווה לשני שוורים… היקף הקרקע המעובדת כאן, כמו גם כול הדרך לעזה, הוא עצום, וכולל תבואות כגון חיטה, שעורה ותירס, עולים בהרבה על צורכי התושבים…", כלומר ייתכן שהם סחרו בעודפי היבולים שלהם.
צילום אוויר של עראקיב 1945, עם פיענוח מקצועי. האמנם "קרקע מתה"?
דוח של ועדת אברמסון, שהוזכרה קודם לכן, הצביע על כך ש-2.8 מיליון דונם בנגב מעובדים על ידי בדואים ושייכים להם עקב עיבוד והתיישבות לפי החוק העות'מאני.
ב-1919 ערך ד"ר יעקוב נהון, מבכירי החברה להכשרת היישוב, סיור מקיף בנגב. בדוח שפרסם ב-1920 (עוד לפני כניסתו הרשמית של המנדט הבריטי לתוקף) הוא כתב שבדואים מעבדים כ-1.6 מיליון דונם. הוא מיפה את גבולותיו של כל שבט ופירט מהו היקף העיבוד החקלאי שלו. ברשותו של שבט אל-עוקבי, שקרק נתנה חוות דעת לבית המשפט בעניינו, היו – לפי הדוח של נהון – 1,500 כאבלים עות'מאניים, שהם כ-26 אלף דונם, 80 סוסים וגמלים ו-100 אוהלים ובתים ביישוב עראקיב. הוא אף מסמן גבולות ברורים של אדמות השבט. קרק הזכירה את הדוח הזה במחקרים שלה, אולם לא ציינה אותו כאשר טענה בעדותה בבית המשפט כי לשבט אל-עוקבי אין בעלות, לא היה לו יישוב ואין לו זכות בקרקע.
דף מתוך סקר "חברה להכשרת היישוב" (1920), המציג את שבט אל-עוקבי (עקבאנה) וקרקעותיו
בספרה של קרק שיצא ב-2002 היא מציגה מפה משנות ה-30 של המאה ה-20 של אזור א-סיר מזרחית לבאר שבע – אותו אזור שבו נערכו ההריסות המסיביות בשבוע האחרון – ולפיה רוב הקרקע היא בבעלות "ערבית", תוך ציון שמותיהם של מי שרכשו קרקעות מהשבטים הבדואים. גם מידע זה נעלם מהנרטיב של המדינה ומהספר האחרון של קרק, שיצא ב-2023, "הנגב, שטחי נוודות ובעיית הקרקעות", שם היא טוענת באופן גורף שכל הנגב הוא "אדמה מתה", ואין בו לבדואים אפילו בדל של זכות.
הבעלות בקרקעות א-סיר מזרחית לבאר שבע, מתוך ספרה של קרק (2002)
בספרה של קרק מ-2002 היא גם מציינת בעצמה שקרוב ל-3 מיליון דונם בצפון הנגב היו מעובדים בשנות המנדט. עובדה זו נעלמה מהעדויות שנתנה בבתי המשפט, אולי משום שעיבוד רצוף עשוי להקנות זכות לבעלות.
עיבוד זה נעשה ברשות השלטונות. תעודה של המנדט הבריטי מלמדת על תשלום מס על יבול של שבט אל-עוקבי ב-1927 (בעמודת הבעלים כתוב אל-עוקבי). מכאן עולה שהעיבוד נעשה בידיעת השלטונות ובאישורם, שאחרת לא היו משלמים עליו מס. גם תעודה זאת נעלמה מטיעוני המדינה שלפיהם עיבוד של מיליוני דונם בנגב הצפוני בשנות העשרים היה כבר אז למעשה "פלישה לא חוקית" לקרקעות המדינה.
קבלה על תשלום מיסים לגידולי תבואות בעראקיב 1927–1928, שבט אל-עוקבי
תקדימים וכשלים
לאור הראיות האלה, נשאלת השאלה מדוע קיבלו בית המשפט את חוות הדעת של קרק ואת עמדת המדינה, ומדוע לא פסקו לטובת הבעלים המסורתיים? התשובה נעוצה כנראה ביחסי הכוחות שבין המדינה לבדואים. כבר ב-1984, בפסק דין תקדימי, פסק שופט בית המשפט העליון אליהו חלימה בעניין אל-הוואשלה, שאין לבדואים זכויות קניין בנגב. הבדואים ייצגו את עצמם במשפט ללא עורך דין, בפסיקה שהפכה לתקדים מחייב, בהיעדר חוקה או הגנות בחוק הישראלי על המיעוט.
נראה שבשנים האחרונות בתי המשפט מאמצים באופן גורף, אפילו יותר מקודם, את הדוקטרינה המשפטית של "הנגב המת", המתעלמת מזכויותיהם הקנייניות וההיסטוריות של הבדואים, אף שהמחקר העדכני חושף ראיות המאתגרות אותה. מתוך מה שנראה כעיוורון משפטי, בתי המשפט מעדיפים את חוות הדעת הנוחות של קרק ללא כל הסבר מניח את הדעת, גם כאשר העדויות שלה סותרות את מה שכתבה בעצמה בספריה.
כך, לדוגמה, בספרה מ-2002 מצטטת קרק מציינת תשובה שנתנה ממשלת המנדט הבריטי לבקשה שהפנתה אליה הסוכנות היהודית ב-1935. "התברר כי כל אדמת הנגב שייכת לשבטי בדואים", מצוטטת בספר תשובת ממשלת המנדט, "ובלי תקנות חוקיות חדשות אין הממשלה רשאית להעביר את הקרקעות לרשותה, שכן כאן לא באו מעולם לידי שימוש חוק הקרקעות המתות ותקנת המחלול".
אולם על דוכן העדים, אמרה קרק דברים אחרים. הנה קטע מתוך פרוטוקול בית המשפט מ-23 ביוני 2010.
השופטת דוברת: "השאלה אם את חוזרת בך ממה שכתוב [בספרך] או שאת מאשרת?"
קרק: "אני די חוזרת בי. אני חושבת שהיו סאנדים (מסמך מסורתי המציין בעלות; א"י ותא"ר), הסכמים פנימיים, אבל לא היו פנקסים רשמיים חוקיים…"
השופטת דוברת: "…אז השאלה אם את מסכימה עם מה שכתוב שם [בספרך] או שאת מסכימה עם מה שכתוב בחוות הדעת, לכל הנושא של הטאבו?"
קרק: "מבחינת בעלות רשמית, אני לא מסכימה…"
השופטת דוברת: "אז את מסכימה עם מה שכתוב בספר?"
נציג התובעים: "את כותבת שבתקופה הטורקית לא היה רישום והבעלות נסמכה על מסורת שנרשמה בדפתראות. את זה את כותבת. ואם את לא מסכימה עם זה, אז תגידי שאת היום חושבת אחרת".
קרק: "אני חושבת אחרת".
מאוחר יותר, באותה ישיבה, עו"ד מיכאל ספרד הפנה לקרק שאלה: "אני מפנה לעמוד 59 בספרך, את מתארת שיחה בין הרברט סמואל, ד"ר סימון וד"ר רופין, עם נשיא ועדת הקרקע של הממשלה. כדי לבדוק אם אפשר להקל על רכישת קרקעות בנגב… 'מתוך השיחה מתברר כי כל אדמת הנגב שייכת לשבטי בדואים, ובלי תקנות חוקיות חדשות אין הממשלה רשאית להעביר את הקרקעות לרשותה, שכן כאן לא באו מעולם לידי שימוש חוק הקרקעות [המתות] ותקנת המחלול'. זה דבר שאת לא עומדת מאחוריו היום?"
קרק: "לא".
ל"הלכת הנגב המת" יש משמעות עכשווית, במיוחד בחודש שבו ציינו את הנכבה. השבוע החליטה ועדת שרים לחברה הבדואית להשיק תוכנית חדשה בהובלת השר הממונה עמיחי שיקלי לשם הסדרת תביעות הקרקעות. התוכנית מבקשת להעביר עשרות אלפי בדואים מכפריהם ההיסטוריים למספר קטן של מוקדי פיתוח. משפט מפתח בתוכנית הוא "המדיניות החדשה אינה מכירה בזכות קניינית בתביעות הבדואים".
כלומר גם היום ממשיכה המדינה להסתמך על "הלכת הנגב המת", שקיבלה תוקף בחוות הדעת של קרק. כמובן, האחריות המרכזית לעוול העמוק של המדינה מול הבדואים מוטלת על ממשלת ישראל ולא על חוקרים באקדמיה. אולם אין להתעלם מתפקיד האקדמיה בסיוע לעוול. אקדמאים ישראלים מתחומים שונים – משפטים, גיאוגרפיה, תכנון, היסטוריה, ולימודי המזרח תיכון – מקבלים בשתיקה את נישול הבדואי. קרק אמנם עלתה על דוכן העדים, אבל איתה עלתה גם השתיקה הרועמת של מאות פרופסורים היודעים שנעשה כאן עוול, אך מעדיפים להחריש.
לאור כל הדברים האלה, אנחנו תוהים האם פרס ישראל לגיאוגרפיה הוענק השנה מסיבות מדעיות או כפרס על ייהוד הנגב? האם ראוי לקרוא לו השנה "פרס ישראל לנישול"?
גילוי נאות: פרופ' אורן יפתחאל היה עד מומחה מטעם הבדואים במספר תיקי תביעות. בתי המשפט העדיפו אל חוות הדעת של פרופ' קרק בתיקים אלה. ד"ר ת'אבת אבו ראס היה יו"ר סניף עדאלה בנגב, ושותף למאבק לזכויות הבדואים
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
