פרידה מבהראם ביזאיי, ממייסדי הקולנוע האיראני החדש 

היה פעיל פוליטית לפני מהפכת 1979 וגם לאחריה, פעילות שהובילה אותו לא אחת להתנגשויות עם המשטר. הבמאי האיראני בהראם ביזאיי

ב-26 בדצמבר, ביום הולדתו ה-87, הלך לעולמו בהראם ביזאיי, מאבות הקולנוע האיראני. ביזאיי נולד בטהראן ב-1938 למשפחה בהאית שנמנתה על מעגלי האינטליגנציה העירונית של התקופה, ונמשך לאומנויות הבמה מגיל צעיר. בטרם מלאו לו עשרים כתב מחזה ראשון, וכבר נחשב לבעל ידע עמוק בתרבות ובהיסטוריה של מחזות התַעְזיֶה, תיאטרון עממי שמשחזר את קרב כרבלא (קרב שנערך בין נכדו של הנביא מוחמד, חוסיין בן עלי, ומלוויו לבין כוחות הח'ליף האומיי יזיד הראשון בשנת 680 ונחשב לתאריך מכונן בלוח השנה השיעי), כמו גם בתרבות הפרסית הקלאסית והקדם-אסלאמית. לאורך השנים ביזאיי פרסם שורת מאמרים וספרים על ההיסטוריה של התיאטרון האיראני והאסייאתי.

לצד פועלו האומנותי, בשנת 1968 ביזאיי חבר לכמה מהאינטלקטואלים הבולטים של התקופה, רובם יוצאי מפלגת תּודֶה הקומוניסטית, כמו ג'לאל אל-י אחמד, סימין דאנשוור, דאריוש אשורי ואחרים, וביחד הקימו את אגודת הסופרים של איראן, שהפכה לאחד מארגוני האופוזיציה המשפיעים ביותר בתקופת השאה. באותה שנה, ביזאיי החל ללמד במחלקה לאומנויות הבמה באוניברסיטת טהראן, ומ-1972 עד 1979 אף עמד בראשה.

זאת היתה תקופה סוערת בזירה האומנותית באיראן, עם ראשיתו של "הגל החדש" בקולנוע האיראני. נהוג לסמן את ראשית "הגל" באמצע שנות ה-60 של המאה ה-20, עם המפנה החד שחל באסתטיקה של הקולנוע המקומי. אם עד לאותה תקופה הקולנוע האיראני נשען על ה"פילם פארסי", שנתפס כחיקוי של דרמות רומנטיות הוליוודיות – שנחשבו בעיניי מבקרי הקולנוע לנחותות – או לפחות כסגנון שהושפע מהן עמוקות, "הגל החדש", שקיבל השראה מהתפתחויות אינטלקטואליות ואידיאולוגיות, כמו הביקורת של אל-י אחמד על "מכת המערב", הציע ציר תרבותי שונה לגמרי לקולנוע האיראני. הזרם החדש ביקש לחבר את הסיפורים על המסך לחוויה האיראנית, לשכבות הנמוכות, לדמויות ולתמות מהשירה הפרסית הקלאסית והמודרנית. בהראם ביזאיי היה לאחד מחלוצי הז'אנר, לצד ענקים אחרים כמו דאריוש מהרג'ואיי, מסעוד כימיאיי, ומאוחר יותר עבאס קיארוסטמי.

סרטו המעוטר ביותר היה "באשו, הזר הקטן" (1989), שמגולל את סיפורו של באשו, ילד אפרו-איראני דובר ערבית ממחוז ח'וזסטאן בדרום-מערב המדינה, שמשפחתו נהרגה בהפצצה במהלך מלחמת איראן-עיראק. הוא בורח למחוז גילאן בצפון איראן ומוצא שם מחסה אצל משפחה דוברת גילאקית, שבה האב הוא קטוע יד כתוצאה מהמלחמה שנודד בחיפוש אחר פרנסה.

מדובר ביצירת מופת שמעמידה במרכזה את הפריפריה האיראנית המודרת ביותר, ובכך חושפת את קשייה וחוזקותיה של החברה האיראנית מוכת הטראומה בעשור הראשון לאחר המהפכה. הסרט, שבשנת 1999 נבחר על ידי מגזין הקולנוע האיראני לסרט האיראני הטוב ביותר בכל הזמנים, זכה לשבחים מקיר לקיר, וככל הנראה הפך לסרט האיראני המוכר והאהוב ביותר בעולם. אבל בעיניי, סרטו הטוב ביותר הוא "מוסאפראן" (נוסעים) משנת 1992. סרט זה אומנם זכה להרבה פחות חשיפה והצלחה מחוץ לאיראן, אך הוא מצליח יותר מקודמו בהדגשת האיכויות הייחודיות של ביזאיי כבמאי. החל מהסצינה הראשונה, ביזאיי שתל רמזים, סמלים והפניות לתרבות העממית האיראנית ולתפקיד "המספר" בתיאטרון.

בהראם ביזאיי היה הנועז והמקורי ביותר מבין יוצרי "הגל החדש" בקולנוע האיראני. בכל אחד מסרטיו הוא לקח את תמות הזרם החדש עד קצה היכולת, אתגר את כל התפיסות שבלב התרבות והחברה האיראנית, כמו גם את האסתטיקה הקולנועית. הבסיס שלו כבמאי ומחזאי בתיאטרון העניק ממד אחר לסרטיו, כאילו יצר בסרטיו – והדבר בא לביטוי מיוחד בסרט "נוסעים" – שילוב של תיאטרון וקולנוע.

ביזאיי היה פעיל פוליטית לפני מהפכת 1979 וגם לאחריה, פעילות שהובילה אותו לא אחת להתנגשויות עם המשטר. בשנת 2010 עזב את איראן לטובת אוניברסיטת סטנפורד בארה"ב, שם חקר והרצה על תרבות, תיאטרון, ספרות וקולנוע איראניים. הוא היה נשוי פעמיים ואב לארבעה ילדים. הוא השאיר אחריו מורשת מפוארת השואבת מהפואמות והאפוסים האיראניים הגדולים, כמו גם מהתרבות הדתית העממית, ומאתגרת את ייצוג החברה האיראנית בקולנוע המודרני. מותו מותיר חלל גדול בלב שוחרי תרבות איראן ברחבי העולם.

פרופ' ליאור שטרנפלד מלמד היסטוריה של איראן המודרנית במחלקה להיסטוריה ובתוכנית ללימודים יהודיים באוניברסיטת פן סטייט. מחבר הספר "איראן: החיים עצמם"