newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

פסטיבל יאפא לאופטימיות: "אנשים חזרו לחיות ביחד, וחוזרים גם לתיאטרון"

הערב ייפתח בתיאטרון יפו הפסטיבל השביעי לתרבות ערבית. התוכנית המגוונת כוללת, בין השאר, הפקה גרנדיוזית בשיתוף פעולה עם תיאטרון אלמהבאש מרהט. מנהל התיאטרון, יגאל עזרתי, סבור שהעננה שהטילו אירועי אשתקד התפוגגה, ולא תעיב על הפסטיבל

מאת:
הופעה של זיו יחזקאל, פסטיבל יאפא (צילום: באדיבות תיאטרון יפו)

"צוהר אל העולם המופלא של התרבות הערבית". זיו יחזקאל במופע הסיום של פסטיבל יאפא ב-2018 (צילום: יח"צ)

הערב (שלישי) ייפתח בתיאטרון יפו פסטיבל יאפא השביעי לתרבות הערבית, בניהולם האמנותי של יגאל עזרתי, מייסד ומנהל התיאטרון, ושל השחקנית ראודה סלימאן, מנהלת "הבמה הערבית" בתיאטרון, האחראית על הפקת הצגות בערבית.

הפסטיבל, בן שלושת הימים, מבקש "לפתוח צוהר בפני הקהל הישראלי אל העולם המופלא של התרבות הערבית, במטרה להיחשף למציאות של האנשים בעולם הערבי, להתוודע לכאביהם, לחלומותיהם, להומור שלהם וליצירותיהם המביעים כל אלה".

ואכן, התוכנית מגוונת ועשירה, עם היצע נרחב של אירועי תיאטרון, מוזיקה, מחול, קולנוע, ספרות, ואפילו תצוגת אופנה גברית.

"אני לא צריך לספר לך מה רמת ההיכרות של הציבור היהודי עם התרבות הערבית", אומר עזרתי. "אנחנו רואים את עצמנו כחלוצים בעניין הזה, להכיר לקהל העברי את התרבות הערבית מכל הסוגים, זאת המהות של התיאטרון שלנו בשנים האחרונות". עם זאת, התיאטרון בהחלט לא רואה בציבור היהודי את קהל היעד הבלעדי שלו.

"אחת המשימות שלנו בשנים האחרונות היא גם להביא את הקהל הערבי של יפו. זאת הרי התרבות שלו. הכוונה היא להפגיש את הקהלים. לקהל העברי המטרה היא להכיר את התרבות הערבית, לקהל הערבי זה לפגוש את התרבות שהוא אוהב ומכיר".

בין אירועי הפסטיבל השנה: ערב מיוחד לציון יום הולדתו ה-100 של הסופר אמיל חביבי; ערב מוזיקלי של שיאי הקלאסיקה של המוזיקה הערבית; ערב שירת משוררות ערביות; ומופע על המוזיקאי המצרי עבד חלים חאפז, בהשתתפות זיו יחזקאל, ניזאר אל ח'אטר ומוחמד קונדוס.

אחד המופעים המסקרנים בפסטיבל השנה הוא שיתוף הפעולה עם תיאטרון אלמהבאש מרהט, שיעלה בפתיחה את ההצגה שלו, "אלזיר סאלם", בבימויו של מוחמד עיד, העוסקת במלחמה שהתחוללה בסביבות שנת 500 לספירה בין השבטים בקר ותעלב.

"מדובר בהפקת ענק מרהיבה", אומרת סלימאן, שמשחקת בהצגה. "אין אף תיאטרון ערבי בארץ שהעלה הצגת תיאטרון בקנה מידה כזה. זאת הפקה גרנדיוזית עם מוזיקה, תלבושות ותפאורה מדהימות.

ראודה סלימאן (צילום: רדי רובינשטיין)

ראודה סלימאן (צילום: רדי רובינשטיין)

"זה אפוס שגדלנו עליו, של המלחמה בין שני שבטים שהם בני דודים שנמשכה ארבעים שנה, שזה לא רחוק מהמציאות של היום, שכולם רבים עם כולם. זה סיפור על נקמת דם, שמתאים להרבה דברים שקורים היום ולהרבה מקומות בעולם, לא רק בישראל".

ההצגה, ששפתה ערבית ספרותית, לא תלווה במלואה בכתוביות בעברית, אלא בתקציר עברי.

"יש המון תיאטראות ערביים מקומיים. מלא", אומרת סלימאן על שיתוף הפעולה עם תיאטרון אלמהבאש. "אנשים שומעים בחדשות על מה שקורה ברהט. לי חשוב מאוד שנתמוך בכל דבר שקשור בתרבות בנגב באופן כללי, ובפרט ברהט, שם אני עובדת איתם בתיאטרון.

"הם שיתפו פעולה בצורה יוצאת מן הכלל כי זו חשיפה חשובה בשבילם. הציבור היהודי לא יודע על התיאטראות הערביים. ברהט, למשל, יש היכל תרבות מדהים, וגם באום אל פחם, שם יש יותר מתיאטרון אחד".

בשבת, חברי תיאטרון אלמהבאש יקימו אוהל הארחה ברחבת תיאטרון יפו, שבו יתקיימו מגוון סדנאות.

"מירי רגב עשתה לנו יחסי ציבור נהדרים"

כאמור, זאת השנה השביעית ברצף שבה מתקיים הפסטיבל. ב-2020 הוא נערך במתכונת מקוונת , בגלל מגבלות הקורונה, אבל בשנה שעברה, כחודשיים אחרי שהמדינה בערה בלהבות האלימות במהלך חודש מאי, במיוחד בערים הדו-לאומיות ובהן יפו, הפסטיבל התקיים כסדרו.

עזרתי סבור שהעננה הזו מעל החיים המשותפים בעיר התפוגגה במידה רבה, או לפחות במידה כזו שלא תפריע לנוכחות המשותפת באירועי תרבות.

"לשמחתנו או לצערנו, הזיכרון הציבורי קצר מאוד. כרגע בעיית הדיור, למשל, מעסיקה את הציבור פה הרבה יותר, ואנחנו פעילים גם בעניין הזה. ב-29 בחודש עומד להתקיים אירוע בנושא הזה בגן ליד המתנ"ס היהודי-ערבי, שאנחנו שותפים להפקתו. הנושא הזה הוא חבית אבק השריפה של תושבי יפו, זה מעסיק אנשים יותר מאשר סוגיית שייח ג'ראח, למשל. אנשים חזרו לחיות ביחד, וחוזרים גם לתיאטרון".

יגאל עזרתי (צילום: אורי און)

יגאל עזרתי (צילום: אורי און)

אתה לא מרגיש את המתח הזה היום בין הקהילות ביפו?

"לא. פחות. המתח לא יגרום לאנשים לא להגיע לתיאטרון, לפחות לפי התגובות שאני מקבל. זה לא תיאטרון שנתפס כמייצג את המדינה הציונית המיליטריסטית, אלא כמקום של אמנות ושל חיים משותפים, ולא במובן השחוק של המושג דו-קיום".

סלימאן מסויגת יותר: "אני לא רוצה לומר שהדברים חזרו לקדמותם, כי בכל פעם שנראה כאילו הדברים חוזרים לשגרה פורץ משהו חדש. את הרי רואה מה קורה בשבועיים האחרונים, זה נורא. אני כל הזמן עם יד על הלב, שלא תפרוץ עוד מלחמה.

"אנחנו חיים במקום הזה ממלחמה למלחמה, ממבצע למבצע, והיתה גם הקורונה, לא חסרים קשיים. לכן בחרתי חומרים שאנשים באמת ירצו לבוא ולראות. הדאגה הגדולה ביותר שלי כרגע זה איך להביא את הקהל. זה אולי טיפה בים, אבל זה צעד שאנחנו עושים למרות הייאוש".

אלא שלא תמיד די בכוונות טובות כדי להתמודד עם השלכותיה של המציאות הפוליטית בישראל; אפי בניה, המנהל האמנותי של פסטיבל העוד הירושלמי הוותיק, העיד ערב פתיחת הפסטיבל האחרון כי פחות ופחות אמנים ערבים מוכנים להשתתף בו מסיבות פוליטיות, בכללם כאלה שהופיעו בפסטיבל לאורך שנים רבות.

ראודה סלימאן: "אנחנו חיים במקום הזה ממלחמה למלחמה, ממבצע למבצע, והיתה גם הקורונה, לא חסרים קשיים. לכן בחרתי חומרים שאנשים באמת ירצו לבוא ולראות. זה אולי טיפה בים, אבל זה צעד שאנחנו עושים למרות הייאוש"

"תראי, אני יודעת מראש מי יכול להשתתף ומי לא, וגם לי לא קל", אומרת סלימאן, "אני שסועה בין שני העולמות, במיוחד אחרי כל מה שקרה לפני שבוע. אבל יושבים בבית ומנסים לעכל, ודווקא מהמקום הזה ההחלטה היא להמשיך כי אין לנו ברירה אחרת. אבל אני יודעת למי לפנות ולמי לא לפנות, ואני מבינה גם את אלה שלא מוכנים להשתתף".

"אני לא נתקלתי באחד כזה", אומר עזרתי. "אף אחד מהאמנים הערבים שדיברנו איתם לגבי הפסטיבל לא העלה את העניין הזה, הם לא תופסים את זה כנורמליזציה. זאת בעיה שאולי קיימת יותר לגבי השטחים, אבל גם שם אנחנו מתחילים עכשיו הפקה של עינת ויצמן, שנקראת 'איך לעשות מהפכה', על הסיפור של הפעיל עיסא עמרו מול בית המשפט הצבאי והרשות הפלסטינית. יהיו שם שחקנים גם מחברון, וכולם מוכנים לעבוד איתנו".

אולי מפני שהעמדה הפוליטית שלכם תמיד היתה ברורה מאוד וגם שילמתם על כך מחיר?

"נכון. העמדה שלנו ידועה. אני תמיד אומר בצחוק שמירי רגב עשתה לנו יחסי ציבור נהדרים, כי היום, בכל מקום שאנחנו מופיעים אני שואל אם שמעתם על תיאטרון יפו, והם שמעו. חלק מזה זה 'בזכות' מירי רגב שניסתה לעצור את הפעילות שלנו. עם תיאטרון אלמידאן בחיפה היא הצליחה, איתנו היא לא הצליחה. לא הרגשתי שזה מונע מקהל לבוא אלינו, לא מהכיוון הזה ולא מהכיוון הזה".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf