פמיניסטית רדיקלית עד יומה האחרון: פרידה ממרשה פרידמן
פרידמן, ממייסדות התנועה הפמיניסטית בישראל, מוכרת במיוחד בגלל פעילותה בנושא אלימות כלפי נשים. היא גם עסקה בנושאים טעונים כמו הפלות, זנות וגילוי עריות, היתה מהראשונות שהעלו לסדר היום זכויות להט"ב, ותמיד היתה פתוחה ללמוד ולתמוך באקטיביסטיות צעירות
אני יושבת במשרדי אשה לאשה – מרכז פמיניסטי חיפה, בתוך בית קואליציית נשים חיפה, וכותבת לזכרה של מרשה פרידמן, אחת ממייסדות התנועה הפמיניסטית והתנועה הלסבית הישראלית. במובנים רבים, אין מקום מתאים יותר לשבת ולכתוב את הדברים האלה. אשה לאשה, הארגון הפמיניסטי הוותיק ביותר בישראל, היא הירושה שהשאירו לנו דור המייסדות, שבינהן בלטה פרידמן.
מרשה פרידמן, שהלכה מאתנו שלשום בגיל 83, נולדה בניוארק שבניו ג'רזי ב-1938. אביה היה פעיל איגודי עובדים ואיש שמאל רדיקלי, דבר שהשפיע על תודעתה הפוליטית.
בזמן לימודיה בקולג', בשנות ה-60 הסוערות, הצטרפה פרידמן לתנועה האמריקאית לזכויות האזרח. ביולי 1967, שלושה שבועות לאחר סיום המלחמה, היגרה מרשה לישראל ביחד עם בן זוגה דאז, ביל, והחלה ללמד מאוחר יותר בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה.
בספר זיכרונותיה, "גולה בארץ המובטחת", מספרת מרשה במילותיה שלה איך התחילה להתעניין בפמיניזם, בעקבות היתקלות מקרית בספר בחנות בניו יורק ב-1968. היא קראה את כתביהן של סימון דה בובואר, בטי פרידן, אנדריאה דבורקין, קייט מילט ואחרות.
פרידמן כותבת: "זו לא היתה למידה תיאורטית של נושא חברתי חדש. זו היתה למידה שנגעה לי, והעמידה את כל חיי בסימן שאלה. למה אני עושה את כל עבודות הבית? האם אי פעם באמת בחרתי להרות? […] למה אני האשה היחידה במחלקה לפילוסופיה?"
בראיון שערכו עמה חנה ספרן מאשה לאשה וירדן מור מבית הקהילות בחיפה באוקטובר 2020, סיפרה פרידמן: "התחלתי לקרוא והרגשתי כעס ממשי. רימו אותי! ואז הרגשתי את הצורך לתת את הספרים האלה לחברות שלי; נעמי (נמרוד), ג'ודי (היל), ועוד כמה וכמה. ואנחנו התחלנו לשבת ביחד במה שנקרא 'קבוצה להעלאת תודעה', והתחלנו לספר על החיים שלנו. ואז כל הסיפורים של השבע-שמונה שהיינו, כאילו היו סיפור אחד".
פרידמן סיפרה שמה שבשנות ה-70 המוקדמות היה ניסיון למצוא נשים שחושבות כמוה, להפיג את הבדידות העמוקה שבלהיות הפמיניסטית היחידה שהיא מכירה, התברר בדיעבד כפעילות של ארגון תנועה.
הקבוצות להעלאת מודעות שקמו באותן השנים בחיפה, ולאחר מכן בירושלים (קבוצה של נשות הארגון הסוציאליסטי האנטי-ציוני "מצפן") ובתל אביב, תפסו תאוצה והפכו ליסודות התנועה הפמיניסטית, תנועה שהיתה באותן השנים רעיון חדש ונפיץ ביותר, שנתקל בהתנגדות רבה.
"הצלחנו, למרות כל הסיכויים, לשבור את חומות השתיקה וההכחשה", סיפרה פרידמן בראיון לחנה ספרן בספרה "לא רוצות להיות נחמדות".
נושאים פמיניסטיים נפיצים וזכויות פלסטינים
לקראת הבחירות לכנסת ב-1973, ביקשה שולמית אלוני, שרצה ברשימה העצמאית רצ, ממרשה, שהיתה באותן השנים פנים מוכרות לציבור של התנועה הפמיניסטית החדשה, לעמוד במקום השלישי והלא ריאלי ברשימה. פרידמן הסכימה, אלא שבעקבות המלחמה באותה השנה רשימת רצ קיבלה שלושה מנדטים. פרידמן, עולה חדשה שעדיין למדה עברית, מצאה את עצמה בכנסת.
ביולי 1976, יזמה פרידמן דיון בכנסת בנושא "הכאת נשים על ידי בעליהן". נושא זה עלה לדיון כבר בכנסת הראשונה ב-1950, וזכה לאותו היחס המזלזל שלו זכתה פרידמן. הדיון הפך לאירוע שעשועים ובדיחות של חברי כנסת גברים, אליהם הצטרפו גם חברות כנסת שהרגישו מאויימות מהנושא. שר המשטרה דאז, ש. הלל, הכחיש בדיון שבכלל קיימת בעיה ספציפית של אלימות של גברים כלפי נשותיהם.
פעילותה של פרידמן בכנסת ובציבור בנושא האלימות כלפי נשים היתה אולי המוכרת ביותר, אבל זה היה רחוק מלהיות הנושא היחיד שבו פעלה. פרידמן פעלה גם למען זכותן של נשים להפסקת הריון חופשית ובטוחה, עסקה בנושאים הפמיניסטיים הנפיצים של זנות וגילוי עריות, והיתה מהראשונות שהעלו לסדר היום זכויות להט"ב ("משכב זכר" עדיין היה עבירה פלילית באותן השנים) ולגליזציה של סמים קלים.
פרידמן פעלה בכנסת גם נגד מכירת נשק למשטר האפרטהייד בדרום אפריקה, ובעד זכויותיהם האזרחיות והלאומיות של הפלסטינים. "כל הנושאים שהעליתי בכנסת היו נושאים שלא דיברו עליהם בכלל" אמרה פרידמן בראיון לספרן ומור.
המקלט הראשון לנשים מוכות בישראל
במהלך שנותיה בכנסת, נפרדה פרידמן מבן זוגה ביל, והחלה לחיות כלסבית. היא סיפרה: "בשנות ה-70 התחלתי להתנסות עם נשים. […] ב-1977 התאהבתי בעמליה ברגמן, והבנתי שאני לסבית. ואז [לצאת מהארון] היה קל, משום שהלסביות בעולם הפמיניסטי היתה סימן באמת של גאווה: 'אם את פמיניסטית אמיתית את צריכה להיות לסבית'".
בספרה מספרת פרידמן על השמועות שנפוצו בכל חיפה עליה ועל חברתה הטובה נעמי נמרוד (שמעולם לא היתה בת זוגה), שאתה עברה פרידמן להתגורר לאחר גירושיה מביל. היא מספרת שביתן המשותף הפך מקום מקלט לפמיניסטיות, ללהט"ב וגם לסטודנטים פלסטינים צעירים ולגברים יהודים צעירים שהרגישו מנוכרים ואבודים אחרי מלחמת 1973.
"הפכנו לקהילה פולחנית, וחגגנו ביחד הרבה חגים. המצאנו לנו פולחנים משל עצמנו, והענקנו שמות משלנו לטקסי כלולות או ציון היוולדה של בת חדשה".
לאחר נפילת ממשלת רבין ב-1977, עזבה פרידמן את הפוליטיקה הפרלמנטרית, אבל השאירה אחריה את "מפלגת הנשים", שקיבלה חצי מהקולות הדרושים ולא נכנסה לכנסת.
פרידמן חזרה לחיפה, וביחד עם חברות אחרות מימי קבוצת העלאת המודעות (נעמי נמרוד, ג'ודי היל, ברכה זיו, תלמה בר דין, ברברה סבירסקי ואחרות) הן הקימו – בעזרת כספים שחסכה פרידמן כחברת כנסת – את המקלט הראשון לנשים מוכות בישראל, בדירה בת ארבעה חדרים ששכרו ברחוב הלל בחיפה.
חנה ספרן מסבירה שהמקימות ניהלו את המקלט כקולקטיב, כך שגם הנשים השוהות שברחו מאלימות וגם הנשים שעבדו בו ניהלו את המקום ביחד, מתוך ראייה פמיניסטית אוטופית של בניית קהילות נשים.
באותם הכספים שחסכה פרידמן היא הקימה במקביל – יחד עם בת זוגה דאז מיה ופמיניסטיות אחרות – גם חנות ספרים ומרכז פמיניסטי בשם קול האשה. מכירת הספרים, סיפרה פרידמן, "היתה עניין מאוד מרכזי בהפצת הפמיניזם בארץ".
פרט למכירת הספרים, היו בקול האשה גם ייעוץ משפטי, קבוצות להגנה עצמית, אירועים, הרצאות, ומסיבות ריקודים. בגלל שמרשה ומיה היו דמויות מרכזיות, השמועה שנפוצה אז היתה ש"קול האשה" הוא מקום מפגש ללסביות. מעט לאחר סגירת הארגון ב-1981, הוקמה אשה לאשה.
ב-1981 עזבה מרשה את הארץ, והיתה מהבודדים מבין חברי הכנסת לשעבר שעשו זאת. "השם שלי היה כל כך גדול, שהתחלתי להרגיש שמרשה פרידמן זה דבר אחד ואני זה דבר שני", סיפרה פרידמן. פרט לתחושת המחנק האישית, ייתכן שעזיבתה היתה קשורה גם בתהליך הדרגתי של היפרדות מהציונות, שעברה בשנותיה בישראל.
בכל שנותיה בברקלי, קליפורניה, במקביל להקמת פרויקטים פמיניסטיים חשובים בארה"ב כגון "פרויקט אוריינות המחשבים לנשים" ופעילות בנושא זקנה ואייג'יזם, המשיכה פרידמן להיות מעורבת בפרויקטים פמיניסטיים בישראל, ובהם הקמת בית הספר הפמיניסטי "קהילה" לנשים בשנות ה-90, ארגון הנשים היהודי-אמריקאי שהקימה "ברית צדק ושלום", ובשנים האחרונות גם בפרוייקט "האקדח על שולחן המטבח", שספדו לה אתמול בעמוד הפייסבוק שלהן.
בהספד שכתבו חברותיה הקרובות ובתה ג'ני, צויין שמרשה ביקשה שכל תרומה לזיכרה תיתרם ל"אקדח על השולחן המטבח".
"פשוט תתחילי"
באותו הספד כתבו חברותיה ובתה: "היא תרמה את האנרגיות האקטיביסטיות שלה, את המנהיגות והמחוייבות המתחשבות ומלאות החזון שלה, לשוויון, גיוון, הכללה ונגישות. האקטיביזם שלה תמיד היה שאוב מהנפש חסרת המורא, מהאופטימיזם, ומהתשוקה שלה לחיים".
נכדתה אלה כתבה עליה: "תמיד ידעתי שסבתא שלי היתה אשה יוצאת מן הכלל, אפילו לפני שהגעתי לגיל שבו יכולתי לתפוס את מלוא ההשפעה של האקטיביזם שלה או כמה שהוא היה מהפכני […]. אבל עבורי, היא לא היתה רק דמות מעוררת השראה, היא היתה ה'באבע' (ביידיש: סבתא; ל.ב.ד.) שלי. ולכן, אני גאה להגיד שזכיתי לראות במו עיני את את הדרך שבה היא בחרה לחיות את חייה.
"היא נצרה כל רגע מחייה. היא היתה מופת של חברות, עם כל כך הרבה נשים אוהבות מסביבה, שהיא עבורה יותר כמו אחיות. היא אהבה אוכל טוב, וטיולים לכפרי צרפת, והיא אהבה לקרוא ולהתדיין. אבל מה שהפך אותה למיוחדת באמת היה הדרך שבה היא התפתחה עם הזמן. היא היתה פמיניסטית רדיקלית בשנות ה-70, […] ובשנותיה האחרונות ניהלנו שיחות על פמיניזם הצטלבותי, בינאריה מגדרית, ומיניות כספקטרום. היא תמיד היתה פתוחה לשמוע וללמוד ולתמוך באקטיביסטיות צעירות […].
"בכל פעם שהגעתי אליה עם רעיון חדש לאקטיביזם, לכתיבה, או לכיוון החיים שלי, היא תמיד היתה אומרת 'פשוט תתחילי'. 'קודם זה יהיה פרויקט של אשה אחת, ואז תהיו חמש, ואז עשר, ולפני שתשימי לב פתאום יצרת משהו עצום'".
כשנשאלה בראיון לפני שנה איך היא מסתכלת על חמישים השנים האחרונות, ענתה פרידמן: "אני בת 82. כשאני מסתכלת אחורנית, אני מרגישה אסירת תודה. היו לי חיים מעניינים, היו לי חיים משמעותיים, היו לי חיים טובים מאוד".
"שיחה מקומית" עושים כל מאמץ לאתר זכויות על תמונות וסרטונים המתפרסמים כאן. לעתים לא מתאפשרת הגעה למקור, לכן בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות לכתובת info.localcall@gmail.com
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן