אמא, קפה מכינים לאורחים, לא לפולשים
המשטרה טענה כי הפלישה לבתי תושבי פרדס אבו סייף ביפו היתה כדי למנוע פעילות לא חוקית. אז למה הם מיפו את הבתים שלנו, ואיך זה שהם ניתקו לנו את החשמל ולקחו את בלוני הגז? כך מנקים את יפו מתושביה המקוריים
כותבת אורחת: רימה אבו סייף
היום (שלישי) בבוקר התעוררתי ב-4:30 לפנות בוקר לקול דפיקות חזקות חוזרות על הדלת וצעקות של גברים במדים. התעוררתי בבהלה קלה, כי כבר התרגלתי, אני מקבלת את זה שמדי פעם הם מגיעים להציק. תמיד בעוינות. באים להפריע את השלווה שבשינה. הם מגיעים בלי צו או עם צו, כדי שלא נחשוב לרגע שהם שכחו אותנו. הם מגיעים כדי להזכיר לנו שמתקיימת בינינו מלחמה, מלחמת קיום, הקיום שלי, אשר מתקיימת מאז שאני זוכרת את עצמי.
כשכוחות גדולים של משטרה פרצו הבוקר לביתי ולבתי אחיי שגרים לידינו, בפרדס אבו סייף בשכונה ד' ביפו, התעוררתי ורצתי לכיוון בית אחי. הדלת הייתה פתוחה לרווחה, בפנים ספרתי שמונה שוטרים מהבילוש, בחוץ היו שני מג"בניקים. אחד השוטרים הצביע עלי בזלזול וצעק לעברי "מי את?". ואני, אני שאפילו לא הספקתי לרחוץ את קורי השינה מפני, המשכתי בדרכי ועניתי לו "זה ביתי לא ביתך. מי אתה?".
נכנסתי ישר לחדר בו ישנות האחייניות שלי, בזמן שאחי מסביר לבילוש מי אני. הרמתי בידי את האחיינית בת השנה וחודשיים ולקחתי את האחיינית בת ה-8. יצאנו לכיוון ביתי. הן לא צריכות להיות מוקפות בגברים עם נשק שמדברים בטון גבוה ועוין, מסתובבים בחופשיות בבית ובחצר. הן לא צריכות לחוות את מה שהייתה הילדות שלי. העתיד שלהן אמור להיות יותר טוב מהעבר, ההווה והעתיד שלי, לפחות בזה.
נכנסנו לחדר וניסיתי להרדים אותן בחזרה, אך ללא הצלחה. כל המשפחה התעוררה. יצאתי לחצר והכוחות לא הפסיקו להיכנס בהמוניהם. אצל אחי השני ראיתי שלושה מגב"ניקים. אמא שלי ביקשה להכין להם קפה. אמרתי לה שקפה מכינים לאורחים, לא לפולשים.
> המתנחלים צריכים לשלוח פרחים לשופטי בג"צ לדורותיהם
השוטרים, והיס"מ, עם אנשי מנהל מקרקעי ישראל, אנשי חברת החשמל והגז, ביטוח לאומי ועוד מוסדות הסתובבו בינינו, ביקשו לדעת מי גר היכן, "תביאו תעודת זהות" הם דרשו. הם מיספרו את הבתים. הבתים של אחיי קיבלו את המספרים 65 ו-66. את שלנו לא הצלחתי לקלוט. הם הסתובבו עם טפסים רבים בידיהם. היו שם צווי חיפוש, אך מה שתפס את תשומת לבי הן תוכניות המתאר של הפרדס שהם אחזו.
התחושה היתה שזה לא היה חיפוש סטנדרטי שמטרתו רק "להפגין נוכחות". ניסיתי להבין למה הם הגיעו. חיפוש סמים ואמל"ח זה לא משהו שקורה בדרך כלל בשטח שלנו – היום כמעט ואין סמים בפרדס, אם בכלל, ומה שבטוח שזה לא היכן שאני גרה.
בינתיים, על אחותי, שגרה לידנו בהמשך השביל, עשו חיפוש גופני. שוטרת ביצעה את החיפוש. בזמן הזה בתוך ביתה הסתובבו להם שוטרים בחופשיות. ספרנו שבעה שוטרים, שלושה מהם מהבילוש.
יצאתי לכיוון הרחוב הסמוך. הכבישים היו מלאים בכוחות משטרה. הם אפילו הקימו שם אוהל פיקוד. שוטרי תנועה חסמו את הכביש ולצידם שוטרי מג'"ב לשמירה. לא יכולתי להיות שם יותר, ברחתי. יצאתי מהבית כדי לא להיות שם יותר, בבית שלי. המקום שאמור להיות הכי בטוח עבורי, ביתי, לא היה בטוח יותר, והפעם אף יותר מתמיד.
הבנתי שהמצב לא יכול להמשיך כך, שאני לא יכולה לשתוק יותר, נמאס לי! אנחנו צריכים להראות להם שאנחנו יודעים מה הן הזכויות שלנו, שאנחנו יודעים שהם באו לגזול את האדמה שלנו ולהטמיע פחד של טרור בתוכנו. התקשרתי לחבר שמכיר עיתונאים, והוא שלח צלם.
השוטרים לא אהבו את נוכחות הצלם. התקשרנו לעוד עיתונאים וכלי תקשורת ומהם למדנו, שלמרות שבחיפוש החודרני שהם עשו לא נמצא דבר, בשעה 9:20 הוציאה דוברות המשטרה את ההודעה הבאה: "המשטרה פשטה על מתחם אבו סייף ביפו, לפי החשד, במתחם מבוצעת פעילות בלתי חוקית – עבירות סמים, אמל"ח, הלנת שבח"ים, בניה בלתי חוקית ועבירות נוספות…"
בדרך כלל אני שותקת, אבל ההודעה הזאת הרתיחה אותי. אני לא יכולה להמשיך הלאה. היום זה אנחנו, ומחר זו משפחה אחרת. הם מנקים את יפו מתושביה המקוריים ומציגים תמונה כוזבת. ולכן החלטתי לספר את הצד שלי.
השוטרים לא הרשו לצלם העיתונות להיכנס לפרדס. גם לי לא, אך התעקשתי. אז לקחתי לו את המצלמה וצילמתי. הם לא אהבו את זה. עברתי לידם, ושאלתי שאלות, רובם קיבלו הוראות לא לדבר עם אף אחד, ואם הם כבר הגיבו אז בטון אלים ומתנשא. שמעתי אחד מהם, שלא ראה אותי מתהלכת שם, אומר: "את כל זה נהרוס ונבנה פה בניינים של 24 קומות". חברו הזהיר אותו שאני מצלמת. ואכן צילמתי.
צילמתי את הקצינים, צילמתי את היס"מ, צילמתי את הבילוש. והם, שלא הצליחו לחסום אותי, צילמו אותי בחזרה. הצלחתי להיכנס. צילמתי אותם מנתקים את החשמל, צילמתי אותם מפנים את בלוני הגז – התשתיות בסיסיות שכל בית צריך. איך בדיוק נכין אוכל? הם אפילו איימו לקחת את לוקו הכלב שלי, ואת העיזים של דוד שלי.
המשטרה שפלשה היום לבתי פרדס אבו סייף, שעשתה רישום של דיירים, הגיעה כדי לגבות את מנהל מקרקעי ישראל, שגנבו לנו את האדמות, ושמנסים לנשל אותנו מהמעט שנותר לנו. הם הגיעו אחרי שאנחנו סופסוף אזרנו אומץ והחלטנו לתבוע את המנהל על גזל האדמות. כי נמאס לנו שמאשימים אותנו שאנחנו לא משלמים חשמל או ארנונה, נמאס לנו מההזנחה הפושעת אנחנו חווים מהרשויות, מהיעדר התשתיות והפשיטות הליליות. נמאס לנו שמקווים שפשוט נעלם משם.
עכשיו בבית שלי בפרדס אבו סייף אין חשמל. אין חשמל ולא בלוני גז לי ולשאר בני משפחתי והאנשים שגרים שם. מעל 600 איש. וזו צלקת שלא תלך. האנשים שאמורים לשרת את הציבור ולדאוג לו, עשו היום דברים נוראיים. וכך נראית מדינת ישראל של 2017.
רימה אבו סייף היא תושבת יפו
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן