מה שנשאר מהערכים היהודיים בחינוך הישראלי הוא שנאת האחר

לכבוד חגי תשרי ביקשתי לברר מה הם הערכים היהודיים שאותם מנחילה מערכת החינוך לדור הצעיר. עיון במסמכי המדיניות מראה שהמשרד נוהג לטשטש את ההבדלים בין ערכים יהודיים מסורתיים לבין ערכים הומניסטיים של עידן הנאורות והקדמה, כך שיעלה כי יהדות היא הומניזם.

אולם מחקרים חוזרים ומוכיחים כי בישראל, ככל שאדם מגדיר עצמו כיהודי דתי יותר, כך הוא פחות סובלני לזולת, עד כדי שנאה לאחר, ואף נכון למנוע מחברי הקבוצה השנואה את זכויות האדם המוקנות לו.

תוכניות הלימודים חייבות להתייחס לפער הקיים בין דרך ההצגה הנוטה להומניזם, לבין המציאות הנוטה לגזענות. זה תפקיד החינוך – לברר דילמות ערכיות, ולא להתעלם מהן ולקוות לטוב.

מדד הסובלנות

מחקר היסוד שבחן סובלנות פוליטית בישראל, נערך בשנת 1980 על ידי מיכל שמיר וג'ון סאליבן מאוניברסיטת תל אביב. חשוב להדגיש כי סובלנות חברתית אינה מתייחסת לעמידה שקטה בתור, או בהמתנה לסיום דברי הזולת בשיחה. לזה שמור המושג: סַבלנות (patience). סובלנות (tolerance) מוגדרת על פי הנכונות של היחיד להעניק זכויות שמוענקות לו, כמו חופש ביטוי או זכות התארגנות, גם (ובמיוחד) לחברי הקבוצות שלהן הוא מתנגד ביותר.

החוקרים מדגישים כי ללא "התנגדות לקבוצה או לרעיון" שהיא מקדמת, אין משמעות לערך סובלנות. הרי ברור שאין לאדם קושי להעניק זכויות שוות לאנשים שחושבים או מאמינים כמוהו.

ואכן, במחקר נמצא כי אנשים מביעים הסכמה גורפת לערכי סובלנות, כל עוד הם מנוסחים באופן כללי. למשל, 90% הסכימו עם ההיגד לפיו: "לכל אזרח הזכות לבקר את פעולות הממשלה". אולם כאשר נשאלו על אותם ערכים, באזכור מפורש של הקבוצה שלה הם מתנגדים ביותר (אחרי שהצהירו עליה), חלה ירידה דרסטית במידת ההסכמה.

למשל, רק שליש מהנשאלים העידו שלחברי הקבוצה שלה הם מתנגדים יש זכות להיות מורים בבתי הספר, שמותר להם לקיים הפגנות ולבטא את עמדותיהם בטלוויזיה, או שאין להוציא את קבוצתם מחוץ לחוק.

עוד נמצא במחקר שיש הבדל במידת הסובלנות בהתאם לאידיאולוגיה של הנחקר. שלא במפתיע, נמצא כי "סובלנות היא בצורה מפורשת חלק מהשמאל". "ככל שנחקר נוטה יותר ימינה, כך הוא פחות סובלני מבחינה פוליטית, וכן פחות מאמין בנורמות הדמוקרטיות המופשטות הקשורות לסובלנות".

מה שכן יכול לחדש הוא ש"מכל משתני הרקע [של העמדה האידיאולוגית], הגורם הדתי הוא המשפיע ביותר". לא השכלה, מעמד כלכלי, מוצא עדתי או מין, אלא דווקא מידת הדתיות שעליה העיד הנחקר. מכאן אחת ממסקנות המחקר היא, ש"הדת האורתודוקסית מהווה גורם פחות סובלני לעומת החילונים".

מדד הדמקורטיה

ממצאים דומים עולים מ"מדד הדמוקרטיה", הנבדק על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה מזה 21 שנים. מדובר במדד בינלאומי הבוחן את עמדות הציבור כלפי ערכים דמוקרטיים, מידת האמון במוסדות השלטון, ומידת הסולידריות החברתית. בין השאלות הרבות שנבדקו במחקר לשנת 2023, יש כמה הנוגעות לערך הסובלנות.

למשל, בשאלה 2.1 נשאלו אזרחי ישראל היהודים האם חופש הביטוי הוא מאפיין חיוני של המשטר הדמוקרטי. 84% מהחילונים השיבו בחיוב, לעומת 73% מהדתיים, ורק 66% מהחרדים. פערים דומים על רצף ההגדרה הדתית נמצאו גם בשאלה אם שוויון בפני החוק הוא מאפיין חיוני של משטר דמוקרטי.

בשאלה 2.13 נבדק האם הם מסכימים שבישראל צריכות להיות לאזרחים יהודים יותר זכויות מאשר לאזרחים לא יהודים. אותה תמונה בדיוק: רק 23% מהחילונים הסכימו עם רעיון גזעני זה, לעומת 67% עד 69% מהדתיים ומהחרדים. לאמור: שני שליש מהיהודים הדתיים בישראל הם גזענים, פי שלושה מהיהודים החילוניים.

עם זאת, כאן צריך לסייג: סביר להניח כי רוב מוחלט מבין החילונים שהתנגדו לקביעה כי לאזרחים יהודים צריכות להיות יותר זכויות מאשר לאזרחים לא יהודים, תומכים בביטויים שונים של זכויות עודפות ליהודים בישראל, כפי שהם באים לידי ביטוי בחוקים כמו חוק האזרחות וחוק הלאום. החקיקה המעגנת את זכויות היתר של האזרחים היהודים קודמה לא רק, ואפילו לא בעיקר, על ידי מפלגות דתיות וחרדיות. על כן אפשר שתשובות אלה מלמדות יותר על האתוסים השונים של הקבוצות, מאשר על הבדלים מהותיים באידיאולוגיה ובפרקטיקה.

מדד השותפות

תמונה דומה מתבררת גם במדד השותפות, שפותח ונחקר במרכז אקורד – פסיכולוגיה חברתית לשינוי חברתי, מאז 2017. המדד בוחן תפיסות, רגשות, עמדות והתנהגויות של בני ובנות נוער בישראל, אשר יכולות להוות חסמים או זרזים לשיפור היחסים בין הקבוצות בחברה בישראל.

במסגרת המחקר לשנת 2024, נכללו מספר שאלות הנוגעות לסוגיית הסובלנות. למשל, בנות ובני נוער יהודים נשאלו באיזה מידה הם מסכימים שצריך לשלול את זכות ההצבעה מערבים אזרחי ישראל. 26% מהחילונים הביעו הסכמה להיגד זה, לעומת 49% מהדתיים, ו-59% מהחרדים.

בשאלה נוספת הם נשאלו אם צריך להפריד בין ערבים ויהודים במרחבים המשותפים. 12% מהחילונים הסכימו עם כך, לעומת 32% מהדתיים, ו-48% מהחרדים. תוצאות דומות התקבלו גם בשאלה אם צריך להחרים עסקים שהם בבעלות ערבים אזרחי ישראל. קשה להאמין, אבל חצי מבני הנוער החרדים, פי ארבעה מהחילונים, תומכים בהפרדה פיזית על רקע גזעני.

וכדוגמה אחרונה, לשאלה הישירה: באיזה מידה את/ה חש/ה שנאה כלפי ערבים, השיבו בחיוב 34% מהחילונים, לעומת 61% מהדתיים ו-79% מהחרדים.

עמעום משמעותם של הערכים היהודיים

משרד החינוך אינו מקדם במוצהר חינוך לחוסר סובלנות או לשנאת ערבים. לשם עוד לא הגענו. במקום זאת, הוא נוהג לטשטש את משמעותם של "הערכים היהודיים" שהוא עצמו מנחיל, ולהציגם כערכים הומניסטיים מודרניים.

בדו"ח הוועדה לקידום החינוך הערכי משנת 2017, נכתב כי: "ערכי המורשת היהודית והתרבות היהודית עומדים ביסוד מערכת החינוך, ובמרכזם ערכי חיי האדם וכבוד האדם". בגישה דומה נוהגת גם תוכנית הלימודים בתנ"ך בחינוך הממלכתי החילוני. במבוא לתוכנית נכתב כי בספר התנ"ך "מצויות תפיסות ערכיות, הומניסטיות ותרבותיות".

התוכנית בתנ"ך נלמדת בהיקף שעתיים בשבוע מגן הילדים ועד כיתה י"ב. לצידה מופעלת גם תוכנית לימודי תרבות יהודית, בהיקף שעה בשבוע בכיתות א'–ט', למעט כיתה ז' שבה לומדים שעתיים בשבוע.

אחת ממטרות התוכנית היא: "טיפוח המחויבות לערכים דמוקרטיים, יהודיים והומניסטיים כלל אנושיים כחלק מהזהות היהודית ישראלית". מפתחי התוכנית הגדירו ערך מוביל "המגולם במקורות היהודיים" לכל אחת משנות הלימודים. ואלו הם (לפי סדר שנות הלימוד): כבוד האדם, ערך הלימוד, המשפחה, חברות, ערבות הדדית, זיקה לעם ולארץ (סמלי הלאום), מסורת וחידוש (הכוונה לפולחן דתי בשנת בר המצווה), אחריות ומעורבות חברתית, תיקון עולם: חובות וזכויות היחיד בחברה, ערך החיים, חירות האדם, וחוזר אל כבוד האדם.

נקל לראות כי מלבד ערך לאומי אחד: זיקה לעם, וערך דתי אחד: מסורת, כל השאר הם ערכים שהוגדרו עם ראשית הנאורות, הקדמה, ההומניזם וההשכלה. כמובן שאלה ערכים ראויים. הבעיה היא בכך שהערכים המודרניים מוצגים כנובעים מהחינוך היהודי, בשעה שבפועל, דווקא בעלי הזהות היהודית בחברה הישראלית, אינם מחזיקים בערכים אלה.

מכאן עולה השאלה שמערכת החינוך אינה מתמודדת איתה: אם היהדות מציעה ערכים נאורים של כבוד האדם באשר הוא אדם, מדוע המחויבות של בוגרי המערכת לערכים אלה פוחתת ככל שהם דתיים יותר?

אותם ערכים אבל במשמעות שונה

כדי להשלים את התמונה, אתייחס בקצרה לשתי דוגמאות מתוך הספרות המקצועית הענפה, העוסקת בעולם הערכים היהודי. מקורות אלה מלמדים כי אכן קיים פער מהותי בין הערכים היהודיים לערכי התקופה המודרנית. הם גם מסבירים כיצד ייתכן שהמקורות היהודיים הם אכן עתירי ערכים אנושיים, ולמרות זאת החינוך היהודי מעודד שנאה לאחר.

במאמר משנת 2008 דן ד"ר שלמה פישר בסובלנות ובחוסר סובלנות במסורת היהודית (מקור למטה). הוא מסביר כי הבסיס לחוסר הסובלנות הוא באופייה הקולקטיבי של האמונה היהודית. על פי גישה זאת, חוסר הסובלנות מכוון כלפי מי שמפר את "עקרונות הברית של החברה המקראית או היהודית, ובכך מונע ממנה לממש את האופי שייחד לה אלוהים".

כלומר, מכיוון שהברית בין אלוהים לעם היהודי היא קיבוצית ומשותפת, מי שחורג בהתנהגותו ובמחשבותיו מהקבוצה, פוגע לא רק בעצמו, אלא בכל חברי הקבוצה.

דוגמה יפה להבדל בין הערכים היהודיים לאלה של הנאורות, מוצג במה שפישר מכנה "הֶסְדר הסובלנות" במרחב הציבורי. בחברות המערביות המודרניות, רשות היחיד היא הזירה העיקרית לביטוי האמונה והפולחן הדתי, בעוד המרחב הציבורי נעשה ניטרלי מבחינה דתית. לעומת זאת, בחברה היהודית ההסדר הוא הפוך. "הזירה הציבורית נשארת זירה עיקרית לביטוי תרבותי ודתי", ודווקא רשות היחיד היא זאת שבה אדם חופשי לנהוג כהבנתו.

דוגמאות נוספות מובאת בספרו של פרופ' אליעזר שביד על החינוך היהודי ההומניסטי (מקור למטה). שביד מסביר כי ערך כבוד האדם הוא בעל משמעות שונה בחינוך היהודי ובחינוך ההומניסטי, בשל תפיסה שונה של "האחר" שאותו יש לכבד.

בגישה הדתית המסורתית, האחר הוא מי שנתפס כחריג "על יסוד הגדרה אוניברסלית של התרבות" שבה הוא נולד וחי. כלומר, יש קבוצת רוב תרבותית שלפיה מוגדר הנכון והראוי, ויש "אחר" שנוהג בשונה ממנה. קבוצת התרבות הדומיננטית היא אחידה, משום רעיון ההאצלה של הבריאה האלוהית. אף כי יש נשמה נפרדת לכל אחת ואחד מאיתנו, הרי כולנו צלמו של האל, ולכן כולנו אחד. "האחר" הוא החריג הבודד, שנמצא מחוץ ל"אחדות".

לעומת זאת, בגישה ההומניסטית הליברלית, השונות בין בני האדם, והרב גוניות האינדיבידואלית, הן המצב הטבעי. חוסר האחדות הוא תכונה, ולא תקלה. כל אישה ואיש אינם האצלה אחידה של צלם אלוהים, אלא דווקא פרי התפתחות המתרחשת בתוך "המודעות של האדם עצמו". מכאן שהאחר הוא כל אחת ואחד מאיתנו, לרבות אני עצמי, ועל כן כבוד האדם שמור לכולן ולכולם.

די בדוגמאות אלה כדי להראות כי אכן ניתן להבין את משמעותם של הערכים היהודיים בדרכים מגוונות. היהדות אינה בהכרח הומניסטית, ואינה בהכרח גזענית. אבל כדי שנחנך בכיוון הרצוי, הדברים חייבים להתברר בכיתות. העובדה שיש פער בין המטרות המוצהרות בתוכניות הלימודים, לבין העמדות שמביעים התלמידים, מוכיחה שבירור זה אינו מתקיים.

—-
מקורות:
שלמה פישר (2008), סובלנות ואי סובלנות במסורת היהודית ובישראל של ימינו. בתוך: שלמה פישר, אדם סליגמן (עורכים), עול הסובלנות – מסורות דתיות ואתגר הפלורליזם. ון ליר והקיבוץ המאוחד.
אליעזר שביד (2000), חינוך הומניסטי-יהודי בישראל: תכנים ודרכים. הקיבוץ המאוחד.