ביום הבחירות בארה"ב, הצבא החריב יישוב פלסטיני שלם
זמן קצר לפני הגשם המשמעותי הראשון של העונה הגיעו חיילים ודחפורים לח'רבת חומסה אל-פוקא בצפון מזרח בקעת הירדן, והותירו 74 איש ללא קורת גג. הקהילה גרה במקום 60 שנה על אדמה פלסטינית פרטית, שהוכרזה אחרי הכיבוש שטח אש. "נישאר באדמה שלנו, אין לנו לאן ללכת", אומרים התושבים
אזור אסון – אין דרך אחרת לתאר את המראות היום (רביעי) בקהילת ח'ירבת חומסה אל-פוקא בצפון מזרח בקעת הירדן, שהמינהל האזרחי הרס אתמול, בדיוק לפני הגשם המשמעותי הראשון של העונה. 11 משפחות נותרו חסרות בית, ונאלצו להעביר את הלילה הגשום תחת כיפת השמים.
אתמול בצהריים הגיעו שישה דחפורים של המינהל בלווי כמאה חיילים לקהילה, שמפוזרת על פני כמה קילומטרים בעומק השטח, והרסו את כולה.
בסך הכל הרסו הכוחות 18 אוהלים וצריפים שבהן מתגוררות המשפחות, שמונות 74 איש, מהם 41 קטינים. בנוסף, הם הרסו 29 אוהלים וצריפים ששימשו כדירי צאן, שלושה צריפים ששימשו כמחסנים, תשעה אוהלים ששימשו כמטבח, 10 שירותים ניידים, 10 מכלאות צאן, 23 מכלי מים, מתקנים לשתייה ואוכל לצאן וכמה לוחות סולאריים.
הכוחות החרימו כלי רכב בבעלות אחד התושבים ושני טרקטורים בבעלות שני תושבים נוספים, והשחיתו יותר מ-30 טונה אוכל ושתייה לצאן.
בסיור במקום הבוקר, פחות מ-24 שעות אחרי ההריסה, היה ניתן לראות חפצים רבים – בגדים, משחקים, מסמכים וכדומה, קבורים מתחת להריסות. נראה כי נהגי הדחפורים הצבאיים עשו מאמץ מיוחד לא להותיר ציוד ללא נזק. הם לא הסתפקו בהרס מבני המגורים, אלא דאגו להוציא מכלל שימוש גם את מכלי המים, השירותים והפאנלים הסולאריים.
חלק מהציוד שנהרס נתרם על ידי האיחוד האירופי או מדינות באיחוד. בין ההריסות היה ניתן לראות שלטים שמודבקים על ציוד של האיחוד, וכן של הקונסוליה הכללית הבריטית בירושלים, ארגון סיוע אירי ומשרד החוץ הדני.
בארגון "בצלם" אומרים כי "הריסה בסדר גודל כזה היא אירוע נדיר ומשמעותי". בספטמבר 2013 הרסה ישראל את כל קהילת ח'ירבת מכחול, הממוקמת לא רחוק משם, גם אז לפני הגשמים הראשונים. בארגון מציינים כי נראה שההריסה היא "ניצול ציני של העובדה שתשומת הלב העולמית נמצאת כרגע במקום אחר" (הבחירות בארה"ב; א"ז).
לפי משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים (OCHA), קהילת ח'ירבת חומסה היא הקהילה שבה נהרס המספר הגדול ביותר של מבנים ב-2020.
ח'ירבת חומסה אל-פוקא ממוקמת באזור מבודד סמוך לההתנחלויות רועי ובקעות, בעומק השטח בין כביש 90 לכביש 578. כדי להגיע למקום, יש לנסוע כמה קילומטרים בשטח בוצי ולא סלול. בחורף ניתן לעבור את הדרך הזאת רק ברכב שטח.
אנשי הקהילה גרים ב-60 השנים האחרונות על אדמה שנמצאת בבעלות פלסטינית פרטית, כשהם משלמים לבעלים דמי שכירות. באוגוסט 1967, כמה חודשים לאחר כיבוש הגדה המערבית, האזור הוכרז שטח אש.
הקהילה, שממוקמת בשטח C, מחולקת לארבעה "מתחמים", שנפרשים על פני כמה קילומטרים. בכל מתחם כזה חיות שתיים או שלוש משפחות, ללא חיבור לרשת המים, החשמל או הביוב. חלק מהמשפחות סבלו מהחרמות ציוד והריסות, אך מעולם לא בוצעה הריסה בסדר גודל כזה.
במתחם המרוחק ביותר של הקהילה חיו עד אתמול שלוש משפחות בנות 11 נפשות בשישה מבני מגורים. במקום היו גם שבעה מבנים ששימשו מחסה לבעלי חיים, ועוד כ-1,000 מ"ר של מכלאות לבעלי חיים. בתוך ההריסות בלטו שני דברים שהדפורים לא השחיתו מסיבה לא ברורה: גינת צמחי תבלין קטנה מוקפת בגדר ועץ פרי הדר.
"לא השאירו שום דבר שלם"
"ההריסה בוצעה בכוונה לפני הגשם הראשון, כדי שיהיה לנו קשה לשקם את ההריסות וכי קשה להגיע לכאן כשיש גשמים", אומר עבדול ראני עוואודה, בן 52, כשהוא עומד ליד הריסות ביתו.
לדבריו, "הצבא הגיע בשתיים בצהריים עם דחפורים וג'יפים, ללא כל התרעה מראש. הם נכנסו ונתנו לנו עשר דקות להוציא את הציוד מהבית. בקושי הספקנו לפנות אוהל אחד מתוך שבעה בזמן הזה. הם הרסו את האוהלים עם הציוד שלנו בפנים, הרסו גם את הפאנלים הסולאריים, את מכלי המים ואת השירותים, לא השאירו שום דבר שלם".
במהלך השיחה עסק עוואודה בהקמת אוהל בודד שקיבל מהסהר האדום אחרי ההריסה. הוא התקשה למצוא חלקת אדמה נקייה מהריסות או חפירות דחפורים. "שאלתי אותם מה הסיבה להריסה", הוא אומר, "הם אמרו שמדובר בשטח צבאי ושעלי לעזוב את המקום".
עוואודה מציין כי גם לפני ההריסה החיים במקום, ללא תשתיות מסודרות, היו קשים מאוד. "אנחנו רחוקים ומנותקים מיישובים אחרים ומהכביש הראשי. המטרה שלהם היא שהאזור יהיה ריק מפלסטינים, שאף אחד לא יגור פה. אנחנו חיים פה עשרות שנים ולא היו לנו בעיות עם היהודים. הם הורסים פה רק בגלל סיבה אחת – כדי שנעזוב".
אך עוואודה אומר כי למרות ההריסה, "אנחנו נישאר באדמה שלנו. אני מקווה שאנשים יעזרו לנו לשקם את מה שנהרס. אין לנו לאן ללכת. אם אתה רוצה לעבור לאזור אחר אומרים לך ששם אסור לגור".
אשתו של עוואודה, פאדווה אבו עווד, בת 40, עסקה במהלך הבוקר בכיסוי הציוד ששרד את ההריסה ביריעות ניילון. "לא ישנתי כל הלילה. ירד גשם וניסיתי להציל את מה שאפשר מההריסות", היא אומרת. לדבריה, "הפתיעו אותנו אתמול. לא השאירו כלום. הרסו הכל, את הבתים, את המים, את המבנים לחיות. הילדים היו מאוד מפוחדים כשראו את הג'יפים ואת החיילים מגיעים. אני לא יודעת מה נעשה, אבל לא נעזוב".
בחלק אחר של הקהילה, במרחק של שני ק"מ בדרך לא סלולה, חיות שתי משפחות נוספות. בדרך בין שתי המשפחות ניתן היה להבחין בעוד מבנים שנהרסו, במראות שמזכירים אזורי קרבות.
אחמד אבו אל-קיבאש, בן 23, מחלק את זמנו בין מגורים בקהילה לבין עבודה כעוזר לרופא שיניים בשכם. "נולדתי כאן, וגם אבי נולד כאן. סבא שלי הגיע לכאן לפני 60 שנה", הוא מספר. "מה נעשה, הם הורסים ואנחנו בונים".
כמו אצל משפחת עוואודה, גם במתחם שלהם הדחפורים לא השאירו שום דבר שלם, וקברו את המצבר של הפאנלים הסולאריים מתחת לערימת עפר, לצד הריסות הבית. "הם רצו להרוס הכל ולא להשאיר דבר", אומר אל-קיבאש בייאוש. "המטרה היא להפוך את החיים פה לבלתי נסבלים ולגרש את התושבים".
כמה שעות לפני ההריסה בח'ירבת חומסה אל-פוקא, המינהל האזרחי והצבא פשטו על ח'ירבת איבזיק בצפון בקעת הירדן, והחרימו 21 כלי רכב השייכים לתושבי המקום, כולל מכוניות פרטיות, טרקטורים ומכלי מים ניידים.
"בחודש האחרון הרסו יותר מבשנים קודמות"
"זו ההריסה הכי חמורה שראיתי מאז שאני מגיעה לכאן", אומרת דפנה בנאי, שפעילה בבקעת הירדן ב-13 השנים האחרונות. "בחודש האחרון הם הרסו יותר מבשנים קודמות. הם מנצלים את העובדה שכולם מסתכלים על ארה"ב כדי לעשות מה שהם רוצים. זה גם ניצול ציני של המגיפה העולמית. כולם מתעסקים בקורונה, והם בהריסות".
בנאי מדגישה כי לתושבים בקהילות הרועים בבקעת הירדן אין לאן ללכת. לדבריה, "אם היתה להם ברירה הם היו הולכים. אין להם מקום אחר. בשנה שעברה זרקו אנשים בקיץ, באמצע הרמדאן, מהבתים לצורך אימונים. זה קורה כל שנה".
לפי OCHA, בסך הכל הוגדרו 18% מהגדה המערבית, שבהם חיים כ-5,000 פלסטינים, על ידי ישראל כשטח צבאי לאימונים. לפי הרשויות הישראליות, התושבים בח'ירבת חומסה נחשבים "פולשים", אף שהם שוכרים את האדמה מהבעלים הפלסטינים שלה.
"זאת האסטרטגיה שבוצעה כאן כל השנים, לפני, בזמן ואחרי פרסום תוכנית הסיפוח", אומר עארף דראגמה, תחקירן ארגון "בצלם" בבקעת הירדן, שתיעד את ההריסה. לדבריו, בזמן שהמדינה הורסת קהילות פלסטיניות, "מתנחלים מגדרים עוד ועוד אדמות, ובנו לאחרונה שלושה מאחזים".
עוד לפני הריסת ח'ירבת חומסה אל-פוקא, פירסמו אתמול ב"בצלם" נתונים על ההריסות בגדה המערבית ובמזרח ירושלים ב-2020. למרות מגיפת הקורונה, נכון לנובמבר יותר פלסטינים איבדו את ביתם בגדה המערבית ובמזרח ירושלים מאשר בכל שנה מאז 2016, שהיתה שנת שיא מאז שב"בצלם" התחילו לאסוף את הנתונים האלה.
לפני הנתונים, בינואר-אוקטובר 2020 איבדו את ביתם כתוצאה ממדיניות ישראל 798 פלסטינים, בהם 404 קטינים, שגרו ב-218 בתים. ב-2019 כולה איבדו את ביתם כתוצאה ממדיניות הממשלה 677 פלסטינים, ב-2018 – 397, וב-2017 – 521.
מהיחידה לתיאום פעולות הממשלה בשטחים נמסר בתגובה: "אתמול ביצעה יחידת הפיקוח במינהל האזרחי פעילות אכיפה כנגד 7 אוהלים ו-8 דירים שהוקמו באופן בלתי חוקי בשטח אש שבבקעת הירדן. נדגיש כי האכיפה בוצעה בהתאם לסמכויות ולנוהלים, וכן בכפוף לשיקולים מבצעיים".
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן