יש אנשים שהיו מתים לגור בעמונה עכשיו
לפעמים השאלה היא לא רק הפינוי, אלא מי מפנה אותך, למה, איך ולאן
בואו ניקח שני ישובים לדוגמא. בשני המקרים המדינה הייתה שותפה להקמתם, ובשניהם היא עדיין רואה בהם – על הנייר – יישובים לא חוקיים. היישוב הראשון מוקם על אדמת מדינה ציבורית. היישוב השני על אדמה פרטית של אנשים, שנשדדה מהם בחסות משטר צבאי, מחוץ לגבולות המדינה. בראשון המדינה עקרה את התושבים מבתיהם הקודמים בכוח, הכריחה אותם להתיישב במקום החדש, ובשני היא רק אפשרה והזמינה. בראשון לא הוקמו תשתיות מסודרות, ובשני – דווקא כן.
השנים חלפו והנה בשנה האחרונה ובימים אלה ממש אנחנו מגיעים לרגעי שיא דרמטיים בשני היישובים. בראשון, המדינה החליטה שנמאס לה, שהיא מגרשת את כל תושביו (גירוש שני על לא עוול בכפם), כופה עליהם מעבר למקום שלא מעוניין לקלוט אותם, ועל חורבן בתיהם מקימה עוד יישוב, שלישי, לאנשים אחרים. כשעלה הרעיון שהיישוב החדש, החוקי, יהיה בית הן למגורשים והן לחדשים ביחד, שהרי מדובר כזכור באדמה ששייכת לכלל הציבור – המדינה דחתה אותו בבוז. בית המשפט העליון אישר את הגירוש, והוא צפוי להתבצע בקרוב.
במקרה השני צריכים בעלי הקרקע לנהל מאבק משפטי של שנים רק כדי שיכירו בכך שזו אדמתם, ושההתיישבות עליה לא חוקית, ושבית המשפט העליון יכפה על המדינה לפנות אותה. כאן נראה שהמדינה עומדת על הראש רק כדי לעצור את הפינוי המתבקש והמובן מאליו מאדמות פרטיות. רוב מוחץ של השרים והח"כים של מפלגת השלטון חותם על עצומה למען חוק שיתיר את הגניבה, ושותפה נוספת בקואליציה מנסה לחוקק חוק שיכשיר גניבות ממין אלה באופן כולל הרבה יותר, והקואליציה כולה עוברת טלטלה. כדי לפייס את המפונים-לעתיד המדינה לא חוששת גם לעצבן את הבית הלבן (זה לא נורא, הוא רק עושה קולות של עלבון ולא באמת יפעל נגד זה), לבחון אפשרויות לגנוב אדמה במקום אחר כדי להקים מחדש את היישוב, ולפגוע בעוד נתינים של המשטר הצבאי, ובעיקר לפצות את התושבים במליוני שקלים.
> "מחנה השמאל היהודי" שוב תוקע סכין בגב
קרוואנים מיועדים לפינוי, עמונה (הדס פרוש / פלאש90)
זה הסיפור המתגלגל בימים אלה של אום אל-חיראן ושל עמונה.
אבל בגדול, זה הסיפור של כפרים לא מוכרים מול מאחזים באופן כללי. לכפרים הלא מוכרים של פלסטינים – בנגב, בדהמש ליד לוד, בראמיה ליד כרמיאל, בבקעת הירדן ובדרום הר חברון – יש סיפורים שונים. חלקם (כמו דהמש) מוקמים על אדמה בבעלות פרטית של התושבים. חלקם קיימים עוד מלפני קום המדינה (או כיבוש הגדה המערבית, לאלה בשטחים), וחלקם הם בית לאנשים שגורשו מבתיהם ב-48', ושהמדינה כפתה עליהם לעבור למיקום החדש.
למרות כל הגורמים האלה, המדינה מתעקשת להלחם בהם. היה יכול להיות כל כך קל פשוט להתיר את קיום אום אל-חיראן לצד או כחלק מהיישוב חירן היהודי שמביאים כדי להחליף אותו. היה יכול להיות פשוט לתת היתרי בנייה לאנשי דהמש, או לאפשר לתושבי סוסיא שגורשו מבתיהם ב-67' להמשיך לגור על אדמתם בסוסיא החדשה. לא על חשבון אף אחד אחר.
אבל בכל המקומות האלה המדיניות היא אחת: גירוש.
מנגד, אם מדובר ביהודים, המדינה (ממשלות ימין ושמאל כאחת, משמעון פרס בקדומים ועד בנימין נתניהו בסיפור עמונה) תעשה הכל כדי להכשיר את הגזל של אדמה פרטית או ציבורית-פלסטינית (רוב אדמות הגדה המערבית), ובאמצעות משטר צבאי גזעני ומערכות חוק נפרדות תקים יישובים יהודיים לתפארת, שכל מטרתם הנצחת העליונות היהודית במרחב ומניעת האפשרות לעצמאות פלסטינית.
ואז נתניהו עוד מדבר על טיהור אתני.
> פינוי התנחלויות הוא התיקון של הטיהור האתני
הריסות בכפר אום אל-חיראן, מאי 2013. באזור צפוי לקום יישוב יהודי שיחליף את זה הערבי (אקטיבסטילס)
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
