סופרסטאר: סיור עם נפתלי בנט בירושלים היהודית
הגעתי לסיור הלילי עם נפתלי בנט עם שתי מטרות: סלפי עם השר, ורצון לנסות להתחבר לירושלים של בנט. שתיהן לא הוגשמו
ביום שלישי אחר הצהרים הפועל קטמון ירושלים ירדה ליגה בכדורגל. מאוחר יותר הפועל ירושלים בכדורסל הפסידה (ככל הנראה) את הסיכוי לזכות באליפות, ואני קיבלתי סופית את ההוכחה לכך ש"יום ירושלים" הוא המצאה של אנשי בית"ר. אוהדי הפועל, כך אומרים, נהנים לסבול, ולכן אין טבעי יותר מהחלטתי להצטרף באותו לילה לסיור בירושלים בהדרכתו של נפתלי בנט.
מדריך טיולים וסופרסטאר
התכנסנו לאחר חצות בחניון ליד גבעת התחמושת. קולו המוקלט של יהורם גאון מקבל את פני: "משייח ג'ראח עד נבי סמואל / ליל ליל היו רוחות תש"ח שרות לך בדרכן: 'אם אשכחך, אם אשכחך, ירושלים' / אך לא שכחנו – והרי אנחנו כאן!".
ואכן הם היו שם: אלפי אנשים (כארבעת אלפים להערכתו של בנט, שאינה נראית לי מוגזמת) נענו להזמנתו של יו"ר מפלגת הבית היהודי להצטרף ל"טיול לילי עם נפתלי – סיור לילי בעקבות משחררי הכותל". כאשר נרשמתי לסיור דמיינתי אירוע קטן בהרבה והבטחתי לשוב עם תמונת סלפי של בנט ושלי. נכשלתי. ניסיתי להצטלם איתו כמה פעמים, אך נדרסתי על ידי עדת מעריצות ומעריצים חזקים ונחושים ממני, "ג'סטין טימברלייק של המגזר", כינה אותו מישהו שעמד לידי. לאורך כל הסיור היה ברור כי הוא מרוצה מההיענות ומהאהבה שזכה לה באותו לילה: "קבענו באותו מקום באותה שעה שנה הבאה" הבטיח לקהל והכריז על "מסורת חדשה בעם ישראל".
רוב מוחלט של המשתתפים באו מקרב הציונות הדתית. זהו ה"קהל הביתי" של בנט, וככל הנראה זוהי הסיבה לכך שכבר בפתח דבריו הוא הבהיר כי "זו לא עצרת ולא הפגנה אלא סיור מרגש ברחובות העיר האהובה שלנו". מדוע מרגש? ובכן "כל יום אני אומר תודה! אני חי במדינה יהודית שלא היה כמוה מאז ימי שלמה המלך! אני מתרגש שאפשר ללכת בלי לפחד, בכל מקום בארץ שלנו", אמר מיד לאחר הוראות הבטיחות לפיהן יש לשים לב "לא לסטות מהמסלול המסומן, בעיקר לא בשייח' ג'ראח".
מסע בזמן
התכנסנו כדי לשמוע את בנט מספר את ההיסטוריה של ירושלים. או לפחות את החלקים בהיסטוריה שמעניינים אותו: הוא פתח בתיאור בסיסי מאוד של ההיסטוריוגרפיה המקראית החל מימי דוד המלך, משם לגלות בבל, שיבת ציון, חורבן הבית ו"הופ – תקפצו איתי אלפיים שנים קדימה למלחמת העצמאות", אז בן-גוריון הורה להגנה לפרוץ את המצור על העיר כי "אין מדינת ישראל בלי ירושלים".
בכלל, האפשרות לקפוץ קדימה ואחורה בזמן קוסמת לבנט לאורך הסיור כולו: ראשית, הדבר מאפשר להתעלם מההיסטוריה הלא-יהודית של ירושלים. שנית, בהיסטוריה, על פי בנט, אין מוקדם ומאוחר – כל הסיפורים מתערבבים ברצף של זמן יהודי ומרחב יהודי. ממלכת יהודה, הסביר, הייתה כמו מדינת ישראל היום "עם שרים וממשלה והכל"; כאשר הצנחנים הגיעו לכותל "אי אפשר שלא להרגיש שדוד המלך היה איתם שם", קבע בנט והקריא משירו של חיים גורי "היינו כחולמים" המתאר פגישה בין יצחק רבין לדוד המלך; ולקראת סוף הסיור ציטט את דברי אחד מהלוחמים ב-67' ולפיהם "לא את הירדנים ניצחנו כאן, אלא את טיטוס הרומאי".
ירושלים הדמיונית
ירושלים של בנט יהודית לחלוטין. במציאות, לעומת זאת, צעדו ארבעת אלפים יהודים בשעות הלילה בלב שכונות ערביות. בכניסה לשייח' ג'ראח כמה מהמשתתפים הצעירים הוציאו תופים והחלו לשיר שירים על ירושלים. בעצירה הבאה בנט חזר ואמר שבמלחמת ששת הימים הצנחנים הלכו "בדיוק באותה דרך שאנחנו הלכנו בה", ואני חשבתי שהוא צודק: הסיור הלילי כמו מצעד הדגלים יום למחרת הם יותר מכל אקט של כיבוש סימבולי של ירושלים הערבית. אקט שנדרש למרות ההצהרות בכל עצירה על איחודה של ירושלים. בשלב מסויים בסיור בנט סיפר שהממשלה החליטה על "כיבוש" העיר העתיקה, ומיד מישהו מהקהל תיקן אותו "שחרור". בנט הסכים לקול מחיאות הכפיים הוסיף "שחרור העיר העתיקה שלעולם לא תחולק".
הוא מרבה לדבר בגוף שני רבים. אנחנו "בנינו" את בית המקדש, "הגלו אותנו", "כבשנו" את העיר העתיקה ולעולם לא "נחלק" אותה שוב. הטרמינולוגיה הזאת לא הצליחה להסתיר את ההרגשה שבנט לא באמת מחובר לירושלים. כל האירועים עליהם סיפר התרחשו לפני שנולד, הוא גדל בחיפה וגר כיום ברעננה. הוא הרבה לספר אנקדוטות וסיפורים שאותם שמע מאחרים, שעליהם קרא בספרים ושמעולם לא חווה בעצמו – וברור כי הוא מתעניין בהיסטוריה הצבאית של ירושלים הרבה יותר מאשר בהיסטוריה האנושית או אפילו ההיסטוריה הדתית של העיר.
נפתלי בנט סיפר על "ירושלים של זהב" והתחיל לשיר יחד עם הקהל. זו הפעם היחידה שראיתי התרגשות אמיתית, של חלק מהקהל – לא של בנט. באתי במטרה ברורה לנסות להתחבר לירושלים של בנט, להצליח לשלב בין העיר שלו לעיר שאני גר בה ואוהב אותה, ולא הצלחתי. ירושלים של נפתלי היא דמיונית, קיימת בספרי היסטוריה ובפנטזיות לאומיות.
עכשיו ניתן לגלות את החשש האמיתי שלי מאותו לילה. במציאות שבה נפתלי בנט החליט לשחק אותה רשג"ד בבני עקיבא, האפשרות שאיכשהו אסיים את הלילה מחובק עם זרים בעודי שר באקסטזה "על חומותייך ירושלים הפקדתי שומרים" נראתה לי סבירה. זה לא קרה, אבל לא נשארתי לשירה בציבור עד אור הבוקר בגיא בן-הינום והלכתי לישון. רק ליתר בטחון.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן