על סף התהום, ישראל עדיין רואה בשלום "פרס" לפלסטינים

היוהרה האווילית הישראלית משתקפת דווקא בהסבר של סיעת המחנה הממלכתי. ח"כ בני גנץ בכנסת, ב-17 ביולי 2024 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

קשה להאמין שהיה מי שהופתע מהכרעת בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ), כי הכיבוש הישראלי בשטחים הפלסטינים אינו חוקי ועליו להסתיים במהרה. אם במדינת ישראל עצמה, מהזוטר שבפוליטיקאים ועד לראש הממשלה עצמו, מצהירים פעם אחר פעם שמדינה פלסטינית לא תקום, האם מישהו ציפה דווקא מהשופטים בהאג להחליט שישראל מחזיקה בשטחים האלה באופן זמני ודווקא כן מתכוונת לסגת מהם, בסופו של דבר?

כאשר שרים בכירים בממשלה חוגגים בגלוי את הפוגרומים שעושים המתנחלים בתושבים הפלסטינים ומחבקים את הפוגרומיסטים, האם מצופה היה מהשופטים בהאג לקבוע שישראל ממלאת את חובתה ככוח כובש, להגן על האוכלוסייה הנכבשת? כאשר ישראל ממשיכה לקדם בגדה טיהור אתני מואץ ובמקביל מרחיבה את ההתנחלויות, האם דווקא שופטי האג היו אמורים לקבוע כי בכוונתה של ישראל לסגת יום אחד מהשטחים שכבשה, כמתחייב מהחוק הבינלאומי?

על רקע ההחלטה הכל כך מתבקשת ומובנת מאליה הזו של בית הדין, הגרוטסקיות של ההצבעה בכנסת על ההתנגדות להקמת מדינה פלסטינית, שהתקיימה פחות מיממה לפני ההכרעה בהאג, זועקת לשמיים. היא מזקקת לא רק את היוהרה הישראלית, אלא גם את האיוולת – מדינה שממשיכה להתבריין כל הדרך לתהום.

בהסבר להצעה, שהועלתה ביוזמת הימין הממלכתי, ישראל ביתנו ושדולת ארץ ישראל, נכתב כי "הקמת מדינה פלסטינית בלב ארץ ישראל תהווה סכנה קיומית למדינת ישראל ולאזרחיה, תנציח את הסכסוך הישראלי-פלסטיני ותערער את היציבות באזור". דברי הנביא ישעיהו מעולם לא נשמעו אקטואליים יותר: הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר. הקמת מדינה פלסטינית היא שתנציח את הסכסוך? ריבונות פלסטינית היא זו שתערער את יציבות האזור?

מילא סיעות הימין, שחוגגות את האפוקליפסה הנוכחית כנס שמיימי שהזדמן להן כדי לממש אחת ולתמיד את הפתרון הסופי לסכסוך ברוח "תוכנית ההכרעה" של סמוטריץ', כאן יש לפחות חשיבה קוהרנטית. מבעיתה אמנם, אבל קוהרנטית. היוהרה האווילית הישראלית משתקפת דווקא בהסבר של סיעת המחנה הממלכתי (חברי הכנסת ממפלגת העבודה פשוט לא מצאו את ההצבעה הזו חשובה דיה כדי להגיע אליה, או שלא מצאו את עמוד השדרה לעשות זאת) לתמיכתם בהצעה: "אחרי 7 באוקטובר, יום בו מחבלים ארורים חטפו, רצחו ואנסו את אזרחינו, הכרה במדינה פלסטינית היא פרס לטרור ולחמאס".

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

העיוות המחשבתי, הפוליטי והמוסרי הזה, שלפיו הקמת מדינה פלסטינית – כלומר סיום הסכסוך במסגרת פתרון מדיני בילטרלי – היא פרס שישראל יכולה להעניק לפלסטינים או למנוע מהם, הפך כבר לחלק מההגדרה העצמית הישראלית. על פי עמדה זו, לאזרחי ישראל אין ממש אינטרס לסיים את הסכסוך. הם לא משלמים עליו בדם, בממון רב, בחוסר ביטחון קיומי וכעת גם בנידוי עולמי. כאילו "הסכסוך" הזה מתרחש באיזו קולוניה מרוחקת שישראל מחזיקה בה, ולא ממש מעבר לגבולותיה, וגם בתוכם.

ישראל החבולה, הרצחנית, המשוסעת, ההמומה, האבלה על חטופיה והחרדה לבניה, שתושביה בצפון ובדרום נעקרו או חיים תחת איום מתמיד – עדיין בטוחה שאת מחיר הסכסוך משלמים רק הפלסטינים, וסיום הסכסוך הוא "מתנה" רק להם. זהו הלך רוח לא רק קטלני, אלא גם התאבדותי.

שיבוש חמור של בוחן המציאות

יש בזה משהו מטמטם ממש: איך חברה מגיעה למצב שבו היא מעדיפה את המסלול ההתאבדותי על פני מסלול השיקום והחיים? לא צריך להתעמק בהסברים מתחום פסיכולוגיית ההמונים כדי להבין שהדרך למקום האובדני הזה מחייבת שיבוש חמור של בוחן המציאות.

לאורך שנים, החברה הישראלית הולכת ושוקעת לתוך מציאות אלטרנטיבית עם סיפור שהיא מספרת לעצמה על עצמה, העומד בסתירה מוחלטת למציאות שרואה העולם. נכון שמטעמים ציניים משלו, המערב שיתף פעולה עם הסיפור הזה לאורך הרבה יותר מדי שנים, אבל ישראל הקצינה למקום שבו אפילו המערב כבר לא מסוגל להתעלם מהפער בין הסיפור הישראלי לבין המציאות.

מניפולציה עובדת במיטבה לא כשהיא לגמרי מתעלמת מהמציאות, אלא כאשר היא בוחרת מתוכה רק את מה שמשרת אותה ומוחקת באלימות את היתר. כך בדיוק עובד הסיפור הישראלי, וזה מה שישראל מצפה מהעולם לראות. בתגובה להחלטת בית הדין בהאג, מסר שר החוץ ישראל כ"ץ כי היא "מתעלמת מהעבר – מהזכויות ההיסטוריות של העם היהודי בארץ ישראל; היא מנותקת מההווה –  מהמציאות בשטח, מהאיומים הביטחוניים על ישראל, מהטבח הגדול ביותר של יהודים מאז השואה, מהמתקפות של חמאס, איראן וגורמי טרור נוספים משבע חזיתות נוספות, ומההכרח של ישראל להגן על שטחה ועל אזרחיה".

מתעמרים לא ב"גורמי טרור" אלא במרודים שבתושבי האזור. חייל לצד מתנחלים שתוקפים פלסטינים סמוך לכפר עסירה אל-קבלייה, קרוב להתנחלות יצהר (צילום: נאסר אשתייה / פלאש 90)

אבל הכיבוש שבחוקיותו דן בית הדין לא התחיל ב-7 באוקטובר, ולא צריך להתעלם מהטבח הנפשע של 7 באוקטובר כדי להבין שמה שישראל מבצעת כעת בעזה הוא רצח עם, שאין לו כל קשר לחובת ההגנה של מדינה על אזרחיה.

בשעה שאני כותבת את הדברים האלה, בתי עושה את דרכה ביחד עם קבוצת פעילות ופעילים לנוכחות מגינה אצל קהילות פלסטיניות בגדה. רק בבועה הישראלית האטומה והמנותקת, אזכור "זכות האבות" של היהודים על השטח, או של "גורמי טרור", אמור לספק את העולם ולשכנעו שישראל היא שה תמים ונרדף, ולא כוח כובש אלים ואכזר שלאורך שנים פועל להפוך מהיסוד את המציאות הדמוגרפית בשטחי הכיבוש. זאת, באמצעות הצבא הרשמי של המדינה והצבא הלא רשמי, קרי המתנחלים, המתעמרים לא ב"גורמי טרור" אלא במרודים שבתושבי האזור, אנשים המתגוררים במערות שגם אותן ישראל חומדת, עד כדי כך שצעירות וצעירים בעלי מצפון הולכים לשם כדי להגן עליהם בגופם, מכוח העליונות היהודית שהם נהנים ממנה ואשר מהווה את ההיגיון המסדר של כל העסק.

אז לא, העולם לא נגדנו ובית הדין הבינלאומי לצדק איננו אנטישמי. הוא בסך הכל תקע סיכה חשובה בבועת המציאות האלטרנטיבית הישראלית, וקרא לדברים בשמם. בזאת הוא עשה שירות חשוב לא רק לרעיון האמת והצדק, אלא גם לנו, החברה הישראלית. מפני שהחמצן בתוך הבועה רעיל, והוא הולך ואוזל.

אם ההתקרבנות הנצחית, מסת השרירים והיוהרה החלולה עוד לא הכחידו לגמרי את שאיפתה לחיים של ישראל, במקום לגנות את בית הדין כנגוע באנטישמיות, כפי שעשה יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד, מוטב שתראה בהחלטת בית הדין הזמנה לצאת מהבועה ולחזור למציאות – עבורנו, לא פחות מאשר עבור הפלסטינים.