שש שנים לעופרת יצוקה: כשאיבדתי אמון במין האנושי
כבר עברתי "מבצעים" צבאיים ומחאה נגדם לפני כן. אבל בסוף עופרת יצוקה הרגשתי פתאום שמתישהו בכל ההמולה מישהו עקר לי חתיכה מהלב
"והרופא בבקר אמר,
מעכשיו אדוני
אתה רק עם רבע לב.
ואני אומר,
איפה אמצא עכשיו
כוח לדבור,
איך אסתובב בעולם
עם זמיר שבור"
– ארז ביטון, "זמיר שבור"
זה קרה לפני שש שנים בדיוק. שלושה שבועות של רצח ודם וטירוף ואכזריות בלתי נתפסת הגיעו לסיומם בחריקת בלמים אחת. ופתאום הרעש נפסק.
בתוך השקט היחסי שנוצר פתאום בחיים שלי, שהספיקו להפוך לשגרה מטורפת של הפגנות, אלימות, חדשות וויכוחים קולניים, הרגשתי את זה בפעם הראשונה. או יותר נכון להגיד, בפעם הראשונה היה לי מרחב הנשימה שאפשר לי להבין מה השתנה בהרגשה שלי.
ושלא תבינו לא נכון, זה לא היה ה"מבצע" הראשון שלי כאקטיביסטית. כבר צעקתי במגפון בצעדות נגד הפלישה ללבנון ב-2006, וריחו של הגז המדמיע כבר מזמן לא היה זר לי. זכרתי את הזוועות של "חומת מגן" ודומיו מימי האינתיפאדה וגם את אוקטובר 2000, ולמרות גילי הצעיר אפילו הזוועות של הסיבוב הקודם בלבנון ומבצע "ענבי זעם" השאירו עלי רשמים. כך ששום דבר לא היה אמור לבוא לי בהפתעה.
ועם זאת, ולמרות זאת, כשנגמרו שלושת השבועות של טבח עופרת יצוקה בעזה, כמו דמות בסרט אקשן שמבינה באיחור שירו בה, הרגשתי פתאום שמתישהו בהמולה המתמשכת, מישהו הושיט יד לתוך החזה שלי, ושלף משם חתיכה מהלב שלי, והשאיר אותי בחיים.
מתישהו בין השבת הנעימה שהעברתי עם נשים אהובות בסוף דצמבר, שאותה קטעה הבשורה ששערי הגיהינום נפתחו על השוק בעזה, ועד להכרזה על הפסקת האש עשרים ושניים ימים מאוחר יותר, כל מה שידעתי על בני אדם, על החברה שבתוכה אני חיה, אפילו על עצמי, התנפץ לאלף רסיסים. הלב שלי נשבר בעופרת יצוקה כמו ששום אהבה נכזבת, בגידה, או תקוות שווא לא יכלו לשבור לי אותו עד אז או מאז.
בעופרת יצוקה איבדתי חלק משמעותי מהאמון שהיה לי במין האנושי, בחברה הישראלית, בשמאל, בזה שיום אחד יהיה פה יותר טוב. היכולת שלי לאהוב בני אדם ולהאמין בטוב שבהם נפגמה.
עצרת לזכר ההרוגים בעזה במבצע עופרת יצוקה, יפו (קרן מנור / אקטיבסטילס)
עברו שש שנים, ובמובנים מסוימים אני עדיין אוספת רסיסים, עדיין מנסה לסתום חור בן 1,400 הרוגים, רובם חפים מפשע וילדים, בלב שלי.
בקיץ האחרון, כמו אצן בלתי מנוצח במרוץ אחרי דם ודמעות, שברנו שוב את השיאים של עצמנו באכזריות, בהרס, ברצח חסר אבחנה, בטירוף הקולקטיבי שסוחף אותנו לנחם את מכאובינו בדמם של חפים מפשע. כמו כולנו, הכיבוש הוא בן תמותה. אחריו יאירו ימים טובים יותר את הארץ הזאת. וכשיבואו הימים ההם, עזה תשאר פצע אחד גדול שדורש איחוי, פשע שאת ממדיו האמיתיים קשה לתפוס, והוא דורש תיקון.
אלוהים, תן לפלסטינים את נדיבות הלב, את הכוח והחמלה, לסלוח לנו יום אחד על עזה.
הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
