newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

עדים או מומחים: ההיסטוריה של יהודי המזרח התיכון נכתבת מחדש

הציונים כינו את הילידים היהודים 'ישוב ישן' וראו אותם כמנוונים וזקוקים לתירבות, בואם קטע קשרים שהתפתחו בין יהודים לערבים בפלסטין/ארץ ישראל. עמוס נוי מביא את סיפורם של שלושה משכילים שהקדימו את זמנם וערערו על החלוקה בין ערביות ונאורות, דת וחילון, מזרח מנוון ומערב מודרני

מאת:

"עדים או מומחים – יהודים משכילים בני ירושלים והמזרח בתחילת המאה ה-20", מאת עמוס נוי. הוצאת רסלינג, 197 עמודים.


כותב אורח: מנחם קליין

בשנים האחרונות מתחולל מהפך בהיסטוריה של יהודי המזרח התיכון. המהפך שמחולל המחקר העדכני בדמותם של יהודי המזרח התיכון בעת החדשה לא נופל מזה שהציעו ה'היסטוריונים החדשים' לפני כשלושים שנה לגבי מלחמת 1948. ני מבקש לציין כי מה שאני מגדיר כמהפך מתייחס לחקר העבר ולא להבניית זהות מזרחית או יהודית-ערבית בהווה. במקרה זה דווקא הדיון על העבר הוא חדש, ואילו הדיון בזהות מזרחית החל עוד בשלהי המאה שעברה.

הגל החדש שהתפתח באוניברסיטאות המערב, לרוב בידי ישראלים ויהודים שלמדו ומלמדים שם, מקיף את תולדות היהודים בעיראק, מצרים וצפון אפריקה. לאחרונה הוא הגיע גם לכאן, חוקרים ישראלים תורמים את חלקם, וגם ההיסטוריה של יהודי פלסטין / ארץ ישראל נכתבת מחדש (גילוי נאות: גם הח"מ נמנה עימם). ספרו של עמוס נוי "עדים או מומחים" שייך לגל זה.

יוסף מיוחס

יוסף מיוחס

עמוס נוי כותב על שלושה משכילים ירושלמים, יוסף מיוחס (1868-1942), יצחק יחזקאל יהודה (1863-1941) ואברהם אלמליח (1876-1967), שפעלו בשלהי המאה התשע עשרה ובמחצית הראשונה של המאה העשרים כמתעדים וחוקרים של תרבות ערבית עממית. לאחר הקדמה תיאורטית שספק בעיני אם היא רלבנטית לציבור הרחב, נוי מקדיש פרק לכול אחד מהשלושה ומנתח בדקדקנות את תרומתם לחקר הפולקלור המקומי והאתנוגרפיה. אתנוגרפיה היא צפייה ותיעוד של התנהגות אנושית בחיי היומיום. חקר הפולקלור עוסק בלימוד תרבות עממית כגון מנהגים, מסורות וסיפורי עם, ויוצריה הם בני "שכבות עממיות" להבדיל מהתרבות "הגבוהה" שיוצרים אינטלקטואלים.

יוסף מיוחס השתמש במנהגי פלאחים כדי לפענח טקסטים במקרא ובתלמוד, והפך את  הפלאח הפלסטיני לאסמכתה פרשנית עבור טקסט יהודי מקודש. זהו מהלך רב משמעות כיוון שהוא מכניס את הפלסטיני השכן לתוך התרבות היהודית. יצחק יחזקאל יהודה תרגם לעברית פתגמים ערביים כאמצעי להיכרות עם תרבות שכנה ומקבילה לאגדות חז"ל. אברהם אלמליח תיעד מנהגים יהודים ומסורות שבעל פה בכול המרחב הים תיכוני שממרוקו ועד הבלקן, ערך כתבי עת של יהודי המזרח והקים גופים שייצגו אותם מול הנהגת היישוב האשכנזית.

מיוחס, יהודה ואלמליח ערערו על החלוקה החדה בין דת לחילון, יהודים וערבים, ערביות ונאורות, מזרח מנוון ומערב מודרני. הם עמדו בקשר עם אישים לא-ציוניים באירופה ועם אשכנזים שגם אותם ראתה הציונות החלוצית כחלק מהלבנט המנוון.

> מנותקים: הסיפור המוזר שישראל מספרת לעצמה על המזרח התיכון

אלמליח (עומד שני משמאל) בפגישה של ראשי הסוכנות עם נכבדים ערבים במלון המלך דוד בירושלים, 1933 עוד בתצלום: חיים ארלוזורוב, חיים ויצמן, משה שרתוק ויצחק בן-צבי.

אלמליח (עומד שני משמאל) בפגישה של ראשי הסוכנות עם נכבדים ערבים במלון המלך דוד בירושלים, 1933 עוד בתצלום: חיים ארלוזורוב, חיים ויצמן, משה שרתוק ויצחק בן-צבי.

שלושת המשכילים הללו פעלו במציאות בה הכלים המדעיים באזור לא היו מגובשים למתודות קשיחות זולת אלו ששררו באוניברסיטה העברית הצעירה שנוסדה ב-1924. היא נשלטה בידי מהגרים חניכי אוניברסיטאות גרמניות שלא קיבלו לשורותיהם את המשכילים האוטו-דידקטיים המקומיים. אנשי מדעי היהדות והמזרח באוניברסיטה העברית העדיפו מחקר לשוני והיסטורי ופסלו את חקר התרבות העממית ואת המשכילים המקומיים. הניכור בין העילית המהגרת לאינטלקטואלים המקומיים, יהודים וערבים, הוא נושא חשוב ומשמעותי וגם בו החל לטפל המחקר ההיסטורי החדש. למעשה מיוחס, יהודה, אלמליח ואחרים הקדימו את זמנם. היום רב תחומיות עומדת בחזית הידע במדעים העיוניים ואין שום תחום של הפעילות האנושית שאינו מעניין את ההיסטוריון או חוקר התרבות.

ציונים מול ילידי הארץ

אולם חשיבות ספרו של נוי חורגת בהרבה מגבולות חקר הפולקלור והאתנוגרפיה. צריך לזכור: הציונות הגיעה לפלסטין / ארץ ישראל מאירופה. הציונים כינו את הילידים היהודים 'ישוב ישן' וראו אותם כמנוונים וזקוקים לתירבות, ואת עצמם כסוכני קידמה, מדע ומודרנה וכמי שמיטיבים עם בני הארץ. הציונים הפכו מקבוצת מהגרים קטנה למנהיגי היישוב הודות לקשר שרקמו עם מעצמת-העל הקולוניאלית בריטניה.

בימים אלו אנו מציינים מאה שנים להצהרת בלפור שהיא הביטוי הבולט ביותר לקשר זה. ליבה של הצהרת בלפור נכלל בכתב המנדט שחבר הלאומים נתן לבריטניה, והוליך להחלטת החלוקה של האו"ם בנובמבר 1947. הודות לקשר עם בריטניה, כושר ארגון, אמונה אידיאולוגית חזקה והעימות עם התנועה הלאומית הפלסטינית שהביא לליכוד שורות ותבע גיוס מאמץ נגדי, הפכו הציונים לכוח הגמוני ולשומר סף שקבע את גבולות הקולקטיב. עד היכן מגיעה שאיפתם של בני הארץ להתקבל בידי ההגמוניה ניתן לראות בטענה של יהודים ילידי הארץ שהם ציונים מלידה שהרי נולדו כאן.

יצחק יחזקאל יהודה

יצחק יחזקאל יהודה

נוי משתמש במונח ילידים כשהוא מתאר את גיבורי ספרו. חוקרים אחרים עומדים על משמעותה של ילידיות לצמיחתה של תודעה לאומית. קיומה של תודעה ילידית משותפת לערבים ויהודים קודם להתבססותה של הציונות חותרת תחת ההנחה שמלכתחילה היו שתי זהויות נפרדות: פטריוטיות יהודית-ציונית ופטריוטיות ערבית-פלסטינית. בעקבות זאת מעלה המחקר החדש ספקות ביחס לטיעון הציוני על חוסר ברירה מוחלט במאבק עם הפלסטינים שהרי הם דחו מלכתחילה ולאורך כול הדרך את היהודים. הייתה דרך אחרת עליה הצביעו ילידי הארץ, טוענים חוקרים אחרים, אבל היא נדחתה בידי ההגמוניה הציונית או כלל לא נבחנה. מסתבר שהציונות לא רק בנתה זהות. היא גם שיבשה וקטעה קשרים מקומיים שהתפתחו בין יהודים לערבים בפלסטין / ארץ ישראל ומעבר לה: בעיראק, מצרים ומרוקו.

עד לאחרונה נמדדו יהודי המזרח התיכון בשיח הציבורי ובמחקר רק על פי יחסם לציונות. הממסד הציוני הצמיד את קבלת 'הישוב הישן' כחבר לגיטימי בקולקטיב הלאומי ל'מדד ציוני' כלומר עד כמה הם השתלבו בפרויקט הציוני. היסטוריונים ישראלים קלטו את ההבחנה הציונית בין 'ישוב ישן' ל'ישוב חדש'. הם עסקו, למשל, בגלי הגירה מארצות ערב לארץ ישראל, בפעילות ציונית בקרב יהודי ארצות ערב, בפרהוד בעיראק, ובקהילות יהודיות החיות כמיעוט בחברה ערבית עוינת ומקפחת. הממסד האקדמי אף הפריד בין מחלקות להיסטוריה יהודית בעת החדשה ולימודי מדינת ישראל לבין מחלקות ללימודי המזרח התיכון. האחרונות לא עסקו ביהודים, והראשונות התמקדו ביהודי אירופה ובציונות. האקדמיה הישראלית הייתה עיוורת לגילויים משמעותיים של השתלבות יהודים בחברות ערביות ובכך סייעה לציונות שביקשה לנתק את יהודי המזרח התיכון מארצות מוצאם ותרבותם.

אברהם אלמליח

אברהם אלמליח

המחקר ההיסטורי החדש מראה שהדימוי הציוני של 'ישוב ישן' טרום – מודרני הוא מוטעה ואוריינטליסטי. בני הארץ, יהודים וערבים, נטלו חלק בפרויקט המודרניזציה של הארץ. לא רק הציונים עשו זאת. בעניין זה יש לנוי תרומה משמעותית . עמוס נוי מראה שמיוחס, יהודה ואלמליח היו חלק מתנועת מודרניזציה ותחייה תרבותית ערבית שהתחוללה ברחבי המזרח התיכון. מיוחס תיעד את תרבות הפלאחים בארץ; יהודה אסף פתגמים ומשלים; ואלמליח היה משכיל רב-תחומי שתיעד את תרבותם העממית של יהודים ספרדים במדינות הים התיכון. בה במידה שהם עמדו בקשר עם משכילים ערבים בעיראק, סוריה ומצרים, הם התכתבו עם הנאורות האירופית שגילתה עניין בחקר הפולקלור המקומי. המשכילים הללו לא שונים ממשכילים יהודים שפעלו במזרח ומרכז אירופה במסגרת הנאורות היהודית. וכפי שהראו כבר מחקרים קודמים, גם נוי סבור שליהודים יליד הארץ הייתה תודעה מקומית וזהות ילידית משותפת עם כול מי שחלקו עימם את הארץ, יהודים אשכנזים וערבים, אולם הוא לא מרחיב את הדיבור על משמעותה הפוליטית של זהות זו.

נוי מבקש ללכת בעקבות אביו, דב נוי, שייסד את חקר הפולקלור והאתנוגרפיה באוניברסיטה העברית. הוא גם ממשיך את הוויכוח שניהלו אביו ופרופ' גלית חזן-רוקם שהנחתה אותו בעבודת הדוקטורט על הלגיטימיות האקדמית של התחום. הקולות הדומיננטיים במדעי היהדות המשיכו את הקו של ראשוני האוניברסיטה וטענו שתרבות עממית ומנהגים אינם מושאים למחקר רציני ואיכותי. מחקר איכותי עוסק בתרבות גבוהה ובנוי על מקורות כתובים.

כיום עבר זמנו של וויכוח זה, ונותרנו עם ספר חשוב שמחברו משתמש במינוח אקדמי שיוצר ניכור. ספרו של נוי בנוי על עבודת דוקטורט שהגיש באוניברסיטה העברית וחלקים נכבדים בו אינם ידידותיים לקורא. לא כול מה שנחוץ לעבודת דוקטורט מתאים לספר, אפילו לא בהוצאה שמתמחה בספרי עיון כרסלינג. ההוצאה הייתה צריכה לעמוד על עיבוד כתב היד ולהשקיע הרבה יותר בעריכה. יש בספר כפילויות, שיבושי פונטים, חסר מפתח, ואין אחידות בביוגרפיה של שלושת האישים. דווקא לאור האמור לעייל על החשיבות הרבה של ממצאי המחבר, הספר היה ראוי לעריכת תוכן קפדנית ומקצועית.

מנחם קליין הוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטת בר אילן. קליין היה יועץ למשלחת ישראל במשא ומתן עם אש"ף בשנת 2000 ונמנה על מובילי יוזמת ז'נבה.ספרו Lives in Common, Arabs and Jews in Jerusalem, Jaffa and Hebron  נבחר על ידי ניו רפובליק כאחד מחמשת ספרי העיון הטובים ביותר של 2014. לאחרונה יצא הספר במהדורה עברית בקיבוץ המאוחד, תחת הכותרת "קשורים – הסיפור של בני הארץ".

> גם אני עדיין לומד איך להשתחרר מהסקסיזם שלי

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
פרופ' רפאל גרינברג (צילום: אורן זיו)

"אנחנו אמורים להיות גאים ולבנות עתיד חדש, והעתיקות שלנו מורידות אותנו כל הזמן". פרופ' רפאל (רפי) גרינברג (צילום: אורן זיו)

"האסונות שלנו נחגגים בארכיאולוגיה. אנחנו ממש קבלני חורבן"

ספרם החדש של הארכיאולוגים רפי גרינברג ויאניס חמילקיס עוסק בשימוש הדומה שנעשה בארכיאולוגיה קולוניאלית בישראל וביוון לצורך ביסוס הזהות המערבית ומחיקת שכבות היסטוריות "עודפות" בדרך אל העבר המכונן. אבל הארץ שלנו, מזכיר גרינברג, אינה לבנה. ראיון

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf