newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מנותקים: הסיפור המוזר שישראל מספרת לעצמה על המזרח התיכון

על פי הנרטיב הישראלי, במזרח התיכון אין מדינות של ממש אלא בני שבטים או ארגונים אסלאמיים קיצוניים שאי-אפשר להגיע איתם להסכמים כי הם "לא רציונליים". מכאן שנגזר עלינו לחיות בהסתגרות מתגוננות, מיוחדים ובעיקר מבודדים מאוד

מאת:

כותבים אורחים: עידן בריר ואורי גולדברג

לפני כחודש הפגיש דיון סוער בוועדת הכנסת לביקורת המדינה, שעסק בדוח מבקר המדינה על מבצע 'צוק איתן', את ראש הממשלה בנימין נתניהו עם יושבת ראש מרצ זהבה גלאון. במהלך הדיון נשאל ראש הממשלה על-ידי גלאון איזה עתיד הוא מציע לאזרחי ישראל. תשובתו של ראש הממשלה זכתה לתהודה גדולה למדי בקרב אוהדיו, שהפיצו את הסרטון תחת הכותרת "ראש הממשלה משתיק את גלאון", וגם להתייחסות מסוימת בעיתונות. במשך כמעט שלוש דקות שטח נתניהו, ברגע נדיר של ספונטניות, כנות ולהט, את עיקרי השקפת עולמו המדינית, הביטחונית והכלכלית. כדאי לבחון את עקרונות תפישתו של נתניהו על המציאות האזורית ואולי באופן מיוחד את ההבחנה שבלטה בדבריו בין אמת לשקר.

"אני מציע לך להכיר במציאות", אמר נתניהו לגלאון. "רצית מזרח תיכון חדש? קיבלת אותו. זה האסלאם הרדיקלי שנמצא בכל עבר. כל שטח שאתה מפנה, אתה מקבל אסלאם רדיקלי […] עוד מנהרות, עוד טילים […] האם פתרתי את בעיית החמאס? בלי כיבוש מוחלט אתה לא פותר את הבעיה […] אין לי אפשרות לטהר את המזרח התיכון סביבי מהאידיאולוגיות הרצחניות הללו, כשם שאי אפשר לטהר, לצערי, את סוריה או את עיראק מהאידיאולוגיה הרצחנית של דאעש, ואין לנו אפשרות כרגע לגרום, לצערי, לשינוי באידיאולוגיה האובססיבית של איראן".

> הרשות הממשלתית עוסקת בפיקוח על הכלכלה הערבית, לא בפיתוח שלה

ישראל רואה בעצמה את האמת היחידה בסביבה סגורה ומרושעת של שקר וזיוף, הכחשה ועיוורון. ישיבת הליגה הערבית (ויקיפדיה CC BY-SA 4.0)

ישראל רואה בעצמה את האמת היחידה בסביבה סגורה ומרושעת של שקר וזיוף, הכחשה ועיוורון. ישיבת הליגה הערבית (ויקיפדיה CC BY-SA 4.0)

בין דאעש לבני השבטים

מסתבר כי לשיטת ראש הממשלה, הבסיס של המזרח התיכון הערבי הוא האסלאם הרדיקלי. לכן, בכל מקום שבו מניחים לאסלאם הרדיקלי הוא מפעפע אל פני השטח או אל תוכו. נניח לרגע לקישור המופרך בין חמאס לבין דאע"ש. החשוב הוא שמכלל הן אנו שומעים את הלאו: במזרח התיכון אין מדינות של ממש. אי אפשר "לטהר" את סוריה ועיראק, או לתת שטחים לפלסטינים, משום שהמדינה הריבונית במזרח התיכון איננה יותר מכְּסוּת. אין לה את החיוּת, האחיזה וה"אמיתיוּת" שיש לאסלאם הרדיקלי. ומשום שהאסלאם הרדיקלי מאופיין באובססיביות ובחוסר רציונליות, אי אפשר להידבר או להגיע להסכמה עמו. זה מצער מאוד, כמובן, אבל "אין לנו אפשרות". ישראל היא מדינה, והיות שמדינה היא ישות רציונלית שמבינה את המציאות לאשורה, היא מגדירה את כל מה שעומד מולה כהפך הגמור.

דבריו של ראש הממשלה הם צד אחד של המטבע. בצדו השני אנו נתקלים לעתים קרובות בעבודתנו כחוקרי המזרח התיכון. כאשר אנחנו כותבים על המורכבות של האזור ועל כזבן של קביעות בנוסח "הערבים הם אותם ערבים", אנו נתקלים לעתים קרובות בווריאציה על הרעיון הבא: "אין באמת מדינות במזרח התיכון. אין לאומים. יש רק שבטים, מיעוטים אתניים, משפחות מורחבות וזהויות מקומיות-קדמוניות. כל ניסיון לדבר עם המציאות הזו נדון לכישלון, כי אי אפשר לנהל עם הריבוי העצום הזה משא ומתן יציב ובעל תוקף. הם עושים מה שטוב להם מתי שטוב להם, ומדינה חפצת חיים לא יכולה לסמוך על התנהגות ילדותית ופרימיטיבית כל כך".

דוגמה מובהקת לטענה כזו היא, כמובן, "כמה טוב שלא חתמנו על הסכם שלום עם אסד האב ולא החזרנו את הגולן". גם מגיבים רבים המגלים עניין והבנה למציאות המורכבת באזור חושבים כך. האמונה כי אין באמת מדינות במזרח התיכון חזקה מכל. האיום המאגף את ישראל מכל צדדיה קנה לו שביתה בדעת הקהל: מצד אחד נמצא אסלאם רדיקלי חובק כל. מן הצד השני נמצא הערבי או המוסלמי הבודד, החותר במהותו תחת כל אפשרות של יציבות מינימלית. לו רק היו כאן מדינות, קרי ישויות רציונליות, שאיתן אפשר להגיע להבנות ולצדן אפשר היה לחיות בביטחון, אז, אולי. אבל אין. אין וזהו.

תרומות

החיים עצמם

הציבור הישראלי, שלא בטובתו, עיוור גם לעובדה כי מהשקפה מסתגרת זו עולה כי הרציונל הוא שם נרדף לקדמה, לדמוקרטיה, ובקיצור לאנושיות. במילים אחרות, לכל מה שאנחנו כן וה"שכונה" שסביבנו איננה. אולם אם הרציונל הוא ביטוי לאנושיות, שלילתו של הרציונל כמוה כשלילת האנושיות. הדה-רציונליזציה של המרחב שסביבנו היא דה-הומניזציה שלו. כך מגדיר הקולקטיב הישראלי-יהודי את עצמו כעליון על הארחי-פרחי המאכלסים את המזרח התיכון. אלה הם בני-שבטים ו/או קיצונים אסלאמיים, ובכל מקרה לעולם חברים בקולקטיבים החושבים עבורם, משוללי קיום אנושי עצמאי ורציונלי המותיר בידיהם ולו מקצת שיקול דעת אנושי, פשוט ופרגמטי.

אלא שהאמת, כדרכה, מורכבת ומתהווה. במזרח התיכון יש מדינות. יש בו גם הנהגות מדיניות רציונליות המחפשות את דרכן בנחישות וברגישות, בדיוק כמונו, במציאות מעורפלת. לא תמיד בהצלחה, ולעתים לאורו של רציונל השונה תכלית השוני מזה "שלנו". כך בעיראק, בתוניסיה, במצרים, באיחוד האמירויות הערביות, בטורקיה ואפילו באיראן. בישראל של היום זנחנו את הכבוד להתהוותם ולתפיסת עולמם של זולתנו, ואנו נאחזים כסומים באפלה באותם מופעים של אי-הצלחה משל היו חזות הכל. האמיתות שלנו – רק שלנו – מוחלטות, ממש כמו השכול. השכול שלנו. ואמיתות אחרות, לעתים מתחרות, אינן אמיתיות כלל.

כוחה של ישראל של נתניהו, בעיני עצמה, הוא בשונותה, בייחודה, בבידודה ובהסתגרותה המתגוננת. מעל כל זאת, ישראל רואה בעצמה את האמת היחידה בסביבה סגורה ומרושעת של שקר וזיוף, הכחשה ועיוורון. אולם מי ששומע רק "הכל" או "כלום" מאבד את החזקה על החיים האמיתיים ואלה, כנאמר ישירות מפי הגבורה, הם "החיים עצמם".

עידן בריר וד"ר אורי גולדברג הם עמיתי מחקר בפורום לחשיבה אזורית.

> לוב נגד סעודיה: איך יודעים מתי מתחיל חודש רמדאן

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
בניין שהופצץ בהתקפה אווירית ישראלית ברפיח, ב-4 במרץ 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

בניין שהופצץ בהתקפה אווירית ישראלית ברפיח, ב-4 במרץ 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

המצב ברפיח מידרדר, ותושבים בורחים למרכז החרב של עזה

האיומים בפלישה, המתקפות המתגברות והתנאים הקשים באוהלים, דוחקים פלסטינים רבים לעזוב את "המקום הבטוח" האחרון ברצועת עזה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf