newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

עדות מבאר שבע: יהודים, ערבים, פליטים וזוג הורים חירשים תחת אש

רגע לפני זה חבר בדואי עוד אמר לי לשמור על עצמי. תוך כדי - מוכרת ערביה הגנה עלי בחנות. רגע אחרי - חבר סודני העלה אותי על מונית הביתה. האם אוכל לחזור אליך אי פעם שוב, תחנה מרכזית באר שבע?

מאת:

כותבת אורחת: מורן מקמל

שנייה אחרי שנכנסתי לתחנה המרכזית ניגש אלי בחור בדואי, נהג שהיינו עובדים איתו הרבה בנסיעות לכלא "חולות". הוא לחץ לי את היד בחיוך, פטפטנו כמה דקות על המציאות המשוגעת. הוא אמר שהוא לא נוסע לירושלים בגלל הפחד ושהוא משתדל לא להסתובב יותר מדי.

הוא הצביע על התחנה ואמר לי "יום ראשון, תראי התחנה כמעט ריקה", הרמתי ראש ופתאום זה הכה בי כמה הוא צודק. הוא התבדח שבטח מסתכלים עלי עקום כי אני מדברת איתו, והשבתי שיש לי ניסיון רב במבטים עקומים ושאני שמחה שניגש אלי. הוא ביקש שאשמור על עצמי ואזהר, השבתי "גם אתה".

נכנסת לחנות, מחפשת צעיפים חמים לשוודיה. לוקחת את הזמן, מדברת בטלפון עם חברה יקרה שעוברת ניתוח מחר. הולכת מפה לשם ומקבצת כמה וכמה פריטים ביד ופתאום "בום!". אחד, גדול, חזק.

מצמוץ, בלבול, מבטים מתחלפים עם לקוחות נוספים. "בום" ועוד "בום" – מטח כבד והאזניים רועדות.

המוכרת ממהרת לקרוא לנו להתחבא מאחורי הקופה. אנחנו ארבע נשים. אני מנתקת את הטלפון. הדבר הראשון שאני עושה זה לכתוב בפייסבוק, יודעת שאם לא, אמא תשתגע. היריות ממשיכות. אני רועדת, המוכרת מרגיעה.

זירת האירוע בתחנה המרכזית בבאר שבע. 18 באוקטובר 2015 (צילום: חטיבת דוברות המשטרה)

זירת האירוע בתחנה המרכזית באר שבע. 18 באוקטובר 2015 (צילום: חטיבת דוברות המשטרה)

פתאום אני קולטת בזווית העין, זוג הורים וילדה שעדיין עומדים בפינת החנות. אנחנו קוראות להם להגיע לידנו, משהו מוזר כי הם לא מגיבים מיד. פתאום אני רואה שהם מסמנים זה לזה, הם חרשים ובכלל לא מבינים מה קורה.

האמא מסמנת שהילדה רוצה מים, לוקח לי כמה דקות להבין שהילדה כן שומעת. אני קוראת לה לשבת לידי, מחבקת אותה חזק ומדרבנת אותה לשתות.

אין ירי אבל יש הרבה המולה וצעקות. המוכרת נעמדת, אנחנו מזדקפות ובאות לצאת. ואז שוב "בום", והרבה ממנו. שוב מתכופפות מהר. המוכרת פותחת את המחסן ואנחנו רצות לשם.

אני מסמנת לאמא תנועה של ירי עם האצבעות וממשיכה לדבר לילדה. משהו בלהרגיע אותה, הרגיע אותי. היא מחזיקה בי חזק ואני בה.

שוב שקט.

שוב יוצאות החוצה, מתקדמות אט אט לכיוון היציאה מהחנות ושוב "בום!". רצות שוב למחסן, אני נזכרת בתרגילי נשימה שלמדנו באחד השיעורים ועושה עם הילדה. מצליחה להסדיר נשימה. מספרת לה שזה בסדר לבכות, אומרת לה שהנה גם אני בת 30 ואני בוכה וזה בסדר, זה עוזר. אנחנו בוכות יחד.

אחרי כמה שניות / דקות / נצח אנחנו יוצאות החוצה. ההורים מסמנים זה לזה בקצב מטורף, אני אומרת לילדה שהיא גיבורה וחזקה, האבא בקושי מצליח לשכנע אותה לצאת החוצה, היא גוררת רגליים, מבועתת. גם אני.

עכשיו כבר אין לי את מי לחבק. המוכרת מרגיעה אותי, אומרת שהכל בסדר. מסמנת לי מאיזה כיוון הכי טוב שאצא.

המוכרת ערביה, אגב.

יוצאת לתוך עדר של סקרנים חלקם סקרנים וחלקם מתלהמים. בוכה, בוכה, בוכה.
כמות הירי שם היתה בלתי נתפשת, בלתי ניתנת להבנה.
לא מבינה בכלל מה קורה סביבי.
רעשים של סירנות – משטרה, אמבולנס, מלא נשקים מסביב.
דם וצעקות, אלונקות.
ואני – סוחבת את עצמי בקושי, מן נמצאת ולא נמצאת. שם אבל לא שם.
לאט לאט מעכלת, מבינה, חרדה.

כל גבר שפוגש בי בדרך בוכה זורק איזה משפט מצ'ואיסטי מטופש סטייל "למה את בוכה בובה", ובא לי לבעוט בכולם עם הגישה המטומטמת הזו.

אישה מבוגרת ניגשת אלי ומלטפת את ראשי בנחמה. אני מודה לה וממשיכה סהרורית ברחוב. פוגשת בחבר סודני מערד, הוא גם היה בתחנה. הוא רואה שאני בחצי איפוס ועוצר עבורי מונית, מוודא שאני בסדר והולך לחפש איך לחזור הביתה. מרוב בלבול בכלל לא בדקתי מה איתו.

אני עולה על מונית שאליה מתקבצים עוד אנשים שהיו ברחוב וחוששים ללכת. עוד עצות גבריות מטופשות על הבכי שלי סטייל ש"אם את בוכה, את לא יפה". אני נוזפת בסטודנט שלידי שבכי זו דרך לשחרור לחץ ושיניח לי. שנייה אחרי זה גם מתנצלת, הוא לא אשם.

רוצה למחוק את הכל ולחשוב שזה היה פרי דמיוני. רוצה ויודעת שאי אפשר. תחנה מרכזית באר שבע, מי יודע אם אצליח לראותך שוב..

מגיעה הביתה. לא מסוגלת לראות חדשות, תמונות הדם המטושטשות הופכות לי כל איבר בגוף. לא מצליחה להיזכר מרוב חרדה בשם של הבחור ששוחחתי איתו לפני שהכל קרה, רוצה לוודא שהוא בסדר.

רוצה לחפש את המוכרת ולהגיד לה תודה רבה. לאתר את הילדה ולתת לה חיבוק חזק חזק על הגבורה והאומץ שהפגינה. למצוא את האישה שניגשה אליי וליטפה את ראשי, כמה כוח נתת לי בשנייה. להתקשר לבחור ששם אותי במונית ולראות שהגיע הביתה בשלום.

מבכה על ההרוג ושולחת תנחומים. מייחלת מתפללת לשלום הפצועים, לרפואה שלמה והחלמה מהירה. מי בגוף ומי בנפש.

> להסתובב בתל אביב עם תינוקת יהודיה-פלסטינית בבטן בימי דקירות

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf