newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

עדות מבאר שבע: יהודים, ערבים, פליטים וזוג הורים חירשים תחת אש

רגע לפני זה חבר בדואי עוד אמר לי לשמור על עצמי. תוך כדי - מוכרת ערביה הגנה עלי בחנות. רגע אחרי - חבר סודני העלה אותי על מונית הביתה. האם אוכל לחזור אליך אי פעם שוב, תחנה מרכזית באר שבע?

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותבת אורחת: מורן מקמל

שנייה אחרי שנכנסתי לתחנה המרכזית ניגש אלי בחור בדואי, נהג שהיינו עובדים איתו הרבה בנסיעות לכלא "חולות". הוא לחץ לי את היד בחיוך, פטפטנו כמה דקות על המציאות המשוגעת. הוא אמר שהוא לא נוסע לירושלים בגלל הפחד ושהוא משתדל לא להסתובב יותר מדי.

הוא הצביע על התחנה ואמר לי "יום ראשון, תראי התחנה כמעט ריקה", הרמתי ראש ופתאום זה הכה בי כמה הוא צודק. הוא התבדח שבטח מסתכלים עלי עקום כי אני מדברת איתו, והשבתי שיש לי ניסיון רב במבטים עקומים ושאני שמחה שניגש אלי. הוא ביקש שאשמור על עצמי ואזהר, השבתי "גם אתה".

נכנסת לחנות, מחפשת צעיפים חמים לשוודיה. לוקחת את הזמן, מדברת בטלפון עם חברה יקרה שעוברת ניתוח מחר. הולכת מפה לשם ומקבצת כמה וכמה פריטים ביד ופתאום "בום!". אחד, גדול, חזק.

מצמוץ, בלבול, מבטים מתחלפים עם לקוחות נוספים. "בום" ועוד "בום" – מטח כבד והאזניים רועדות.

המוכרת ממהרת לקרוא לנו להתחבא מאחורי הקופה. אנחנו ארבע נשים. אני מנתקת את הטלפון. הדבר הראשון שאני עושה זה לכתוב בפייסבוק, יודעת שאם לא, אמא תשתגע. היריות ממשיכות. אני רועדת, המוכרת מרגיעה.

זירת האירוע בתחנה המרכזית בבאר שבע. 18 באוקטובר 2015 (צילום: חטיבת דוברות המשטרה)

זירת האירוע בתחנה המרכזית באר שבע. 18 באוקטובר 2015 (צילום: חטיבת דוברות המשטרה)

פתאום אני קולטת בזווית העין, זוג הורים וילדה שעדיין עומדים בפינת החנות. אנחנו קוראות להם להגיע לידנו, משהו מוזר כי הם לא מגיבים מיד. פתאום אני רואה שהם מסמנים זה לזה, הם חרשים ובכלל לא מבינים מה קורה.

האמא מסמנת שהילדה רוצה מים, לוקח לי כמה דקות להבין שהילדה כן שומעת. אני קוראת לה לשבת לידי, מחבקת אותה חזק ומדרבנת אותה לשתות.

אין ירי אבל יש הרבה המולה וצעקות. המוכרת נעמדת, אנחנו מזדקפות ובאות לצאת. ואז שוב "בום", והרבה ממנו. שוב מתכופפות מהר. המוכרת פותחת את המחסן ואנחנו רצות לשם.

אני מסמנת לאמא תנועה של ירי עם האצבעות וממשיכה לדבר לילדה. משהו בלהרגיע אותה, הרגיע אותי. היא מחזיקה בי חזק ואני בה.

שוב שקט.

שוב יוצאות החוצה, מתקדמות אט אט לכיוון היציאה מהחנות ושוב "בום!". רצות שוב למחסן, אני נזכרת בתרגילי נשימה שלמדנו באחד השיעורים ועושה עם הילדה. מצליחה להסדיר נשימה. מספרת לה שזה בסדר לבכות, אומרת לה שהנה גם אני בת 30 ואני בוכה וזה בסדר, זה עוזר. אנחנו בוכות יחד.

אחרי כמה שניות / דקות / נצח אנחנו יוצאות החוצה. ההורים מסמנים זה לזה בקצב מטורף, אני אומרת לילדה שהיא גיבורה וחזקה, האבא בקושי מצליח לשכנע אותה לצאת החוצה, היא גוררת רגליים, מבועתת. גם אני.

עכשיו כבר אין לי את מי לחבק. המוכרת מרגיעה אותי, אומרת שהכל בסדר. מסמנת לי מאיזה כיוון הכי טוב שאצא.

המוכרת ערביה, אגב.

יוצאת לתוך עדר של סקרנים חלקם סקרנים וחלקם מתלהמים. בוכה, בוכה, בוכה.
כמות הירי שם היתה בלתי נתפשת, בלתי ניתנת להבנה.
לא מבינה בכלל מה קורה סביבי.
רעשים של סירנות – משטרה, אמבולנס, מלא נשקים מסביב.
דם וצעקות, אלונקות.
ואני – סוחבת את עצמי בקושי, מן נמצאת ולא נמצאת. שם אבל לא שם.
לאט לאט מעכלת, מבינה, חרדה.

כל גבר שפוגש בי בדרך בוכה זורק איזה משפט מצ'ואיסטי מטופש סטייל "למה את בוכה בובה", ובא לי לבעוט בכולם עם הגישה המטומטמת הזו.

אישה מבוגרת ניגשת אלי ומלטפת את ראשי בנחמה. אני מודה לה וממשיכה סהרורית ברחוב. פוגשת בחבר סודני מערד, הוא גם היה בתחנה. הוא רואה שאני בחצי איפוס ועוצר עבורי מונית, מוודא שאני בסדר והולך לחפש איך לחזור הביתה. מרוב בלבול בכלל לא בדקתי מה איתו.

אני עולה על מונית שאליה מתקבצים עוד אנשים שהיו ברחוב וחוששים ללכת. עוד עצות גבריות מטופשות על הבכי שלי סטייל ש"אם את בוכה, את לא יפה". אני נוזפת בסטודנט שלידי שבכי זו דרך לשחרור לחץ ושיניח לי. שנייה אחרי זה גם מתנצלת, הוא לא אשם.

רוצה למחוק את הכל ולחשוב שזה היה פרי דמיוני. רוצה ויודעת שאי אפשר. תחנה מרכזית באר שבע, מי יודע אם אצליח לראותך שוב..

מגיעה הביתה. לא מסוגלת לראות חדשות, תמונות הדם המטושטשות הופכות לי כל איבר בגוף. לא מצליחה להיזכר מרוב חרדה בשם של הבחור ששוחחתי איתו לפני שהכל קרה, רוצה לוודא שהוא בסדר.

רוצה לחפש את המוכרת ולהגיד לה תודה רבה. לאתר את הילדה ולתת לה חיבוק חזק חזק על הגבורה והאומץ שהפגינה. למצוא את האישה שניגשה אליי וליטפה את ראשי, כמה כוח נתת לי בשנייה. להתקשר לבחור ששם אותי במונית ולראות שהגיע הביתה בשלום.

מבכה על ההרוג ושולחת תנחומים. מייחלת מתפללת לשלום הפצועים, לרפואה שלמה והחלמה מהירה. מי בגוף ומי בנפש.

> להסתובב בתל אביב עם תינוקת יהודיה-פלסטינית בבטן בימי דקירות

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
משרד החינוך משלה את עצמו שהוא מחנך לחשיבה ביקורתית. שר החינוך רפי פרץ (צילום: רועי אלימה / פלאש 90)

משרד החינוך משלה את עצמו שהוא מחנך לחשיבה ביקורתית. שר החינוך רפי פרץ (צילום: רועי אלימה / פלאש 90)

כששר החינוך פועל בניגוד לחוק שעליו הוא מופקד

לפני שבוע ירה שוטר בראשו של מאלק עיסא בן התשע, בשעה שחזר מבית הספר לביתו. אם היה בישראל חינוך לחשיבה ביקורתית, הארץ הייתה רועשת. אבל כשבראש משרד החינוך עומד שר שמחבק גזענים, חשיבה ביקורתית נראית רחוקה מאוד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf