עבור נתניהו, הפשיעה היא נכס פוליטי: יותר ייאוש, פחות הצבעה

במציאות הפוליטית של היום, האינטרס של ראש הממשלה לדכא את אחוזי ההצבעה בחברה הערבית יכול להתממש על ידי גורמי ביטחון. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, והשר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

ב-22 בינואר חתמנו – ראשי המפלגות בל"ד, חד"ש, רע"מ ותע"ל – בסח'נין על מסמך הסכמה עקרוני להקמת הרשימה המשותפת מחדש. חתימה זו באה לאחר מאמצים רבים של בל"ד לחיבור ארבע המפלגות. הצעדים הראשונים היו איטיים, אך הם קיבלו רוח גבית עזה ביום ההפגנה ההמונית שהתקיימה בסח'נין בדרישה למיגור הפשיעה והאלימות המשתוללת בחברה הערבית מזה שנים רבות.

מיד לאחר ההכרזה על הקמת המשותפת, נעשו כמה סקרים והתוצאות ניבאו לה 15–17 מנדטים. משמעות הדבר היתה ברורה לא רק לנו, אלא גם לנתניהו ושותפיו בקואליציה: הרשימה המשותפת היא האתגר הגדול ביותר שעומד בפניו כדי לחזור לשלטון עם אותה קואליציית ימין פשיסטית לאחר הבחירות.

>> בחברה הערבית משוכנעים: הפשיעה אינה מחדל אלא תוכנית שלטונית

מספר ימים לאחר ההכרזה בסח'נין, החלה עלייה דרמטית במספר מקרי הרצח בחברה הערבית. הם הפכו אלימים יותר, ויותר מפעם התבצע רצח כפול או משולש. בחודשיים האחרונים נרצח יותר מאדם אחד בכל יום. זהו שיא אף בהשוואה לשנה שעברה, שהיתה המדממת והקטלנית ביותר בהיסטוריה של החברה שלנו, עם 252 קורבנות.

למרות השתוללות הפשיעה בחברה הערבית במדינת ישראל, שמהווה כ-21% מהאוכלוסייה, התמונה שונה לגמרי בחברת הרוב היהודית. בעוד החברה הערבית הפכה לאחת החברות המסוכנות ביותר בעולם, החברה היהודית נמצאת במקום ההפוך מבחינת רציחות ופשיעה. כלומר, במדינה קיימת מערכת חוק ויש לה אינספור גופי ביטחון, משטרה ומודיעין, אך מערכת האכיפה מחליטה לאכוף את החוק רק בקרב הרוב היהודי.

המחשה טובה לכך היא המצב בעיר המעורבת לוד. בעיר יש כ-100 אלף תושבים, בתחום שיפוט יחסית קטן של 14.8 דונם מרובע. התפלגות התושבים בעיר היא כשליש ערבים ושני שליש יהודים. בשנים האחרונות, לוד מובילה עם מספר הנרצחים הגבוה ביותר במדינה. תושבים נרצחים בכל השכונות והאזורים בעיר, אבל רוב מוחלט של הנרצחים הם ערבים. זוהי הוכחה לכך שלמשטרה ולשאר זרועות ביטחון יש הכלים, הידע, הטכנולוגיה והמשאבים הנחוצים כדי לספק ביטחון לתושבים, אך הן בוחרות לספק אותו לתושבים היהודים בלבד.

לאחרונה טען מפכ"ל המשטרה שידיו כבולות במאבק נגד הפשיעה בחברה הערבית, וכי יש לו את הכלים, אך מונעים ממנו להשתמש בהם. אמירה זו מצטרפת לאמירות של בכירים בעבר ובהווה בצמרת המשטרה, לפיהן יש להם את היכולת להיאבק בפשיעה בחברה הערבית, אך השב"כ מונע מהם לעשות זאת, כאשר הוא מעניק חסינות לחלק גדול מראשי ארגוני הפשיעה בשל סיועם לארגון בביצוע מדיניותו בשטחים הכבושים. כך השב"כ מונע מהמשטרה – לפחות לטענת אותם בכירים – לקיים את תפקידה ולספק ביטחון בסיסי לחברה הערבית.

מכיוון שמצב גזעני והזוי זה מתמשך כבר כמה שנים, אפשר להניח כי התקבלה החלטה בצמרת המדינה וזרועות הביטחון לפרק את החברה הערבית מבפנים באמצעות שימוש בארגוני פשיעה. ככל שיגברו מקרי האלימות והרציחות, תגבר גם תחושת חוסר הביטחון בקרב הפלסטינים, וזו תוביל בהמשך להגירתם לחו"ל. לכל הפחות, היא תגרום להם להתרחק מעשייה פוליטית ותשלול מהם את היכולת להתארגנות משמעותית.

כל זאת קורה כעת במצב שבו נתניהו הוא ראש ממשלה, בן גביר הוא השר לביטחון לאומי, וזיני, חברו הטוב, הוא ראש השב"כ. כלומר במציאות הפוליטית של היום, האינטרס של ראש הממשלה לדכא את אחוזי ההצבעה בחברה הערבית יכול להתממש על ידי גורמי ביטחון. הארגונים שצפויים לבצע את הפשע הזה בפועל – המשטרה ושב"כ – פועלים בהסכמה אידיאולוגית עם ראש הממשלה כדי לקדם את המטרה.

לא זו בלבד שלנתניהו אין אינטרס להילחם בפשיעה בחברה הערבית, יש לו אף אינטרס הפוך – לעודד את האלימות והרצח. נתניהו בונה על כך שהמצב הקשה והחמור שאליו הגיעו האזרחים הערבים יעלה בצורה דרמטית את התסכול, הכעס ותחושת חוסר האונים, ובכך יוביל להורדת אחוזי ההצבעה.

את הכעס והתסכול מהאלימות מבקש נתניהו לכוון כלפי המפלגות הערביות ומנהיגי הציבור בחברה הערבית. הפעם, נתניהו לא רק יברח מאחריות כמנהגו; הוא גם יעבוד על כך שהאחריות תוטל על המפלגות והח"כים הערבים. התחושות הקשות כלפי המנהיגים והמפלגות הערביות יביאו בהכרח לדיכוי ההצבעה של האזרחים הערבים בבחירות. כאמור, נתניהו יודע שרשימה משותפת עם 15–17 מנדטים מרחיקה אותו באופן משמעותי מהאפשרות להקים לאחר הבחירות קואליציית ימין דומה לנוכחית.

האתגר הגדול ביותר שעומד בפניו כדי לחזור לשלטון עם אותה קואליציית ימין פשיסטית לאחר הבחירות. ראשי בל"ד, תע"ל וחד"ש ורע"מ, אחרי חתימה על מזכר הבנות להקמתה מחדש של הרשימה המשותפת בסח'נין, ב-22 בינואר 2026 (צילום: שימוש סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים)

יהיו שיטענו שמדובר בתיאורית קונספירציה חסרת שחר. למען האמת, הייתי שמח להצטרף אליהם, אך אין שום דרך אחרת להבין מדוע השר לביטחון לאומי – ואיתו כל צמרת המשטרה – נשארים בתפקיד אחרי כישלון כה חרוץ במילוי תפקידם, כאשר הדם ממשיך להישפך ברחובות והאזרחים הערבים חיים ללא ביטחון בסיסי, אף על פי שהמשטרה יכולה לפעול ולמנוע זאת.

האם מישהו מאמין שאילו היו נרצחים אלף אזרחים יהודים בשנה – שזהו המספר היחסי של מספר הנרצחים הערבים בשנה ביחס לאוכלוסייה – בן גביר היה נשאר בתפקידו? האם נתניהו היה נשאר בתפקידו? איך אפשר להסביר את המקרה של לוד וערים מעורבות אחרות בארץ, ואת ההבדל בשיעורי הנרצחים בחברה הערבית והיהודית?

מהמספרים מתבררת תמונה גזענית ועגומה: ישנה שליטה מלאה כמעט של המשטרה וזרועות הביטחון על הפושעים וארגוני הפשיעה. אחרת, הזליגה היתה מתרחשת מזמן, והיינו רואים קורבנות יהודים רבים יותר כתוצאה מאלימות ארגוני הפשיעה. העובדה שזה לא קורה מספרת את כל הסיפור.

סמי אבו שחאדה, יו"ר בל"ד