מענה המשטרה לפשיעה: ענישה קולקטיבית של אזרחים ערבים

ענישה קולקטיבית היא תמיד סימפטום של חוסר אונים שלטוני. בטונדות חוסמות שכונה ערבית בלוד (צילום: באדיבות פידא שחאדה)

46 אזרחים פלסטינים נרצחו מתחילת השנה, חמישה מתוכם ממש עכשיו, בתוך פחות מיממה. אנחנו כבר לא מופתעים, וזה אולי הדבר המפחיד ביותר במציאות שבה אנחנו חיים.

קשה מאוד לעכל מצב שבו ספירת נרצחים הפכה לשגרה. לא זעזוע, לא עצירה, לא דממה, רק עוד שם. עוד משפחה. עוד סיפור שנקטע באלימות. והמספר ממשיך לעלות, כאילו מדובר בסטטיסטיקה עיקשת ולא בחיים שנגדעו.

לפני זמן קצר יצאתי מישיבה נוספת, בדרכי לעוד פעילות נגד הפשיעה. כך נראית ההתנהלות היומיומית: ישיבות, הפגנות, ימי חירום, קמפיינים, העלאת מודעות. מאבק מתמשך – ובמקביל, עוד רצח. המאבק נמשך, והמציאות ממשיכה לדמם.

הפער בין האינטנסיביות של העשייה לבין היעדר שינוי ממשי שוחק. הוא שוחק פיזית, אבל לא פחות מכך – תודעתית. הכאב עצמו נדרש להיאבק על תשומת הלב; שוב ושוב אנחנו נאלצים להסביר למה רצח איננו "עוד אירוע", למה משפחה שכולה נוספת איננה נתון, ולמה עצם העובדה שאנחנו ממשיכים לתפקד איננה עדות לחוסן, אלא לפצע פתוח שהפך להרגל. הסכנה הגדולה ביותר כיום איננה רק האלימות עצמה, אלא הנורמליזציה שלה.

במציאות הזו, כשהדם עוד לא יבש והמספר טרם התעכל, המשטרה מציגה "פתרון":
בטונדות, סגירת כניסות, הפרדה בין שכונות, ניתוק בין יישובים ערביים – הכול בשם המאבק בפשיעה. אבל זה אינו מאבק בפשיעה. זו ענישה קולקטיבית.

ענישה קולקטיבית היא תמיד סימפטום של חוסר אונים שלטוני. היא מופיעה כאשר המדינה מוותרת על ההתמודדות המורכבת, היקרה והמתמשכת עם גורמי הפשיעה, ובוחרת במקום זאת להפעיל כוח גס על המרחב האזרחי כולו. זהו מהלך שאינו דורש מודיעין מעמיק, חקירות כלכליות סבוכות או בניית אמון עם הקהילה – אלא רק בטון, משאיות והוראה מלמעלה. המחיר, כמובן, נגבה מהציבור שאין לו שום קשר לפשיעה, אך יש לו הרבה מה להפסיד.

בלוד, עיר מעורבת, נחסמו לאחרונה שתי שכונות ערביות באמצעות קוביות בטון בטענה כללית של "מאבק בפשיעה", בעוד שכונות יהודיות סמוכות ממשיכות ליהנות מחופש תנועה מלא. באחת השכונות החסימה מוחלטת, ללא אפשרות לכניסה או ליציאה; באחרת הופנתה התנועה לדרך חלופית קשה ומסוכנת, העוברת באזור תעשייה מוזנח. בעתירה שהגישה האגודה לזכויות האזרח בשם ארבעה תושבי לוד צוין כי בחודשים האחרונים נקטה המשטרה מדיניות רחבה של הצבת מחסומי בטון בערים ובשכונות ערביות ברחבי הארץ, ובהן פוריידיס, לקייה, תל שבע, תארבין וג'סר א-זרקא.

החסימות אינן בעיה תחבורתית בלבד; הן משבשות באופן חמור את חיי היומיום, מונעות גישה של שירותי חירום, פוגעות בהסעות תלמידים ובנגישות למוסדות חינוך, בריאות ורווחה. תושבים מתארים תחושה של פיקוח צבאי בלב שכונת מגורים אזרחית – ניתוק, הפרדה וענישה קולקטיבית – מהלך שמעמיק את הקרע בעיר וממחיש עד כמה הוא רחוק מלהיות פתרון לפשיעה.

אין חוק המתיר סגירה ממושכת של שכונות מגורים שלמות. שוטרים לצד בטונדות החוסמות שכונה ערבית בלוד (צילום: באדיבות פידא שחאדה)

חסימות הבטון שהציבה המשטרה אינן מעוגנות בסמכות חוקית מפורשת. אין חוק המתיר סגירה ממושכת של שכונות מגורים שלמות, ואין מקור סמכות המאפשר פגיעה כה רחבה בזכויות יסוד: חופש התנועה, הזכות לבריאות, לחינוך ולחיים בכבוד. גם הפסיקה – בין היתר בג"ץ 3390/16, עדאלה נ' הכנסת, וכן בג"ץ 4897/24, בידינו נ' בן גביר – קובעת כי סמכויות המשטרה נועדו לפעולה נקודתית ומידתית, לא להטלת מגבלות גורפות על שכונות ויישובים.

חשוב להדגיש: שאלת הסמכות איננה עניין טכני או פרוצדורלי. היא לב הדמוקרטיה. במדינה שבה רשויות הביטחון פוגעות בזכויות יסוד של ציבור אזרחי ללא הסמכה מפורשת, בשם צורך עמום ובלתי מוגדר, הקו בין אכיפת חוק לשלטון כוחני מיטשטש במהירות. העובדה שצעדים כאלה מופעלים כמעט תמיד כלפי אזרחים ערבים, ובאופן גורף, מעמיקה את התחושה שאין כאן שוויון בפני החוק, אלא מדיניות נפרדת ומפלה.

כאשר צעדים כאלה מתקבלים בהנחיה פוליטית, רגע לפני רמדאן, חרף אזהרות פנימיות מפני הסלמה – השאלה איננה רק אם הם יעילים, אלא אם הם חוקיים, ואם זו הדרך שבה מדינה דמוקרטית אמורה לפעול כלפי אזרחיה.

העיתוי איננו שולי. רמדאן איננו "עוד תקופה רגישה", אלא חודש שבו המרחב הציבורי הערבי חי, נושם וזז: משפחות נעות בין שכונות ויישובים, תפילות ערב, ביקורים, סולידריות קהילתית. סגירת שכונות דווקא עכשיו איננה רק פגיעה בזכויות – היא יצירת חיכוך יומיומי מתמשך. בשם "הרגעת השטח" נבנית מציאות של מצור. הכעס אינו נעלם; הוא מצטבר. ההשפלה אינה מתפוגגת; היא מחלחלת. והאמון, שגם כך נשחק עד דק, נסדק עוד יותר. זהו מתכון בטוח להסלמה, לא לשקט.

עבור רבים מהתושבים, המראות והתחושות אינם חדשים. הם מהדהדים תקופה שהמדינה מעדיפה להשכיח: שנות הממשל הצבאי שהוטל על האזרחים הערבים בין 1948 ל-1966. אז, כמו היום, השליטה במרחב היתה הכלי המרכזי – אישורי תנועה, חסימות, פיקוח יומיומי, והנחה מובלעת שאוכלוסייה שלמה היא בעיה ביטחונית שיש לנהל. הממשל הצבאי לא היה רק מערכת חוקים ותקנות; הוא היה תודעה. הוא לימד דורות של אזרחים ערבים שהתנועה שלהם מותנית, שהמרחב שלהם אינו מובן מאליו, ושזכויות הן דבר שניתן לשלול.

כמעט שישה עשורים אחרי ביטול הממשל הצבאי, חזרתו דרך בטונדות ומחסומים בלב שכונות אזרחיות איננה רק כישלון מוסרי, אלא גם עדות מדאיגה לכך שהמדינה לא באמת השתחררה מהתפיסה הרואה באזרחיה הערבים נתינים שיש לפקח עליהם, ולא אזרחים שווי זכויות.

המדינה ממשיכה לבלבל בין משילות לביטחון. השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר בסיור בתראבין אלסאנע, ב-31 בדצמבר 2025 (צילום: דודו גרינשפן / פלאש90)

המדינה ממשיכה לבלבל בין משילות לביטחון. שליטה פיזית במרחב איננה תחליף לביטחון אישי. נוכחות משטרתית איננה מדיניות. בטון איננו פתרון.

ביטחון נבנה כאשר החוק נאכף באופן שוויוני, כאשר ארגוני פשיעה נפגעים באמת – כלכלית, ארגונית, שיטתית – וכאשר מי שמחזיק בנשק בלתי חוקי הוא שחושש מהמדינה, ולא האזרחים הנורמטיביים. כיום מי שמשלמים את המחיר אינם ארגוני הפשיעה, אלא האזרחים: נשים, ילדים, קשישים וצעירים, החיים בתוך מעגל מתמשך של אלימות, אובדן וחרדה.

מאבק אמיתי בפשיעה צריך להיות מתועד, ולהתנהל בשיתוף פעולה עם אנשי מקצוע, רשויות מקומיות וארגוני חברה אזרחית. הוא כולל פגיעה כלכלית עמוקה בארגוני פשיעה, תפיסה שיטתית של נשק בלתי חוקי, הגנה על עדים, חיזוק הרשויות המקומיות, והשקעה מתמשכת בחינוך, ברווחה ובתעסוקה. האלטרנטיבה הזו כבר נוסתה במקומות ובזמנים אחרים, והוכיחה שאפשר אחרת. אך היא דורשת עבודה קשה, התמדה, ובעיקר – אחריות. קל הרבה יותר להציב בטונדות.

המציאות הזו איננה גזירת גורל. הפשיעה איננה תופעת טבע, והיא לא תיעלם באמצעות סגירת שכונות.

אם המדינה באמת מבקשת ביטחון – ברמדאן ובכל ימות השנה – עליה להפסיק להעניש ציבור שלם ולהתחיל למלא את חובתה הבסיסית: להגן על חיי אזרחיה, כולם, בשוויון ובכבוד.

פידא שחאדה היא מנכ"לית השפעה – לקידום מנהיגות מקומית נגד פשיעה ואלימות

ממשטרת ישראל נמסר בתגובה: "הצבת האמצעים לוויסות תנועה ובידוק בשכונות בעיר לוד בוצעה בעקבות סכסוך אלים ומתמשך המאופיין בירי חי, פצועים וניסיונות לנקמות דם. האירועים האחרונים מצביעים על הסלמה ברורה, לרבות ניסיון רצח, קטטה רבת משתתפים ואף ירי לעבר כוחות משטרה, ובמהלך הפעילות המבצעית אף נעצר ונוטרל חשוד חמוש.

"הצעדים ננקטו במטרה להציל חיי אדם, לחזק את תחושת הביטחון ולהגביר את המשילות בעיר. בניגוד לנטען, בכל עת נשמר מעבר לשירותי חירום ולצרכים חיוניים. משטרת ישראל פועלת ללא משוא פנים ותמשיך לפעול בנחישות ובאפס סובלנות נגד פשיעה חמורה וסכסוכי דמים הפוגעים בביטחון התושבים הנורמטיביים".