עבור טראמפ, ה"שלום הכלכלי" איננו דחיית הפתרון. הוא הפתרון עצמו

ארה"ב דוהרת קדימה ומשאירה את ישראל להתבוסס לבדה בבוץ העזתי. הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ עם יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן בשדה התעופה של ריאד, 13 במאי 2025 (צילום: אלכס ברנדון / AP)

הצהרתו של הנשיא טראמפ לקראת ביקורו במזרח התיכון, שהחל היום (שלישי), טומנת בחובה אמירה משמעותית עבור ישראל: ארה"ב כבר אינה דורשת מסעודיה הסכם נורמליזציה עם ישראל בתמורה לסיוע אמריקני בהקמת תוכנית גרעין אזרחית סעודית. רגע הייאוש האמריקני מהסירוב העיקש של ישראל לסיים את המלחמה בעזה ולהכיר במדינה פלסטינית הגיע, ונראה שארה"ב דוהרת קדימה ומשאירה את ישראל להתבוסס לבדה בבוץ העזתי, עם הנהגה שלא רק שאינה מוכנה לצאת ממנו, אלא אף מנסה להעמיק את ההתחפרות בו.

פרשנים נחלקו בשאלה האם ישראל הכרחית עבור ברית הגנה אמריקאית-סעודית, ודומה שהתשובה שטראמפ מסמן היא, ובכן – לא. כמובן, יש לומר זאת במידת הזהירות הנדרשת בהתייחסות לכל דבריו של טראמפ.

>> גם אם תוכנית טראמפ לא תתקדם, הנזק כבר נעשה

על אף שנראה שכרגע טראמפ מעוניין בעיקר להשאיר את ישראל מחוץ לתמונה – גם בהקשר הסעודי וגם בהקשר הלחימה מול החות'ים בתימן – עד לא מזמן היו לנשיא האמריקאי תוכניות גדולות עבור רצועת עזה ביום שאחרי המלחמה. עזה נתפסת בעיני טראמפ וצוותו כהזדמנות נדל"נית, והפלסטינים – ככוח עבודה זול. תחת ממשל טראמפ, "שלום כלכלי" אינו עוד דרך לדחות את פתרון הסכסוך ולשמור על שקט תעשייתי, אלא הפתרון עצמו. לפי שליחו המיוחד למזרח התיכון, סטיב ויטקוף, לאומיות פלסטינית או זכויות פוליטיות אינן שוות דבר לעומת ההבטחה לחיים טובים יותר, עבודה בהייטק, רובוטיקה ובינה מלאכותית.

נושא זה הוא נקודת מוצא למאמרו של רג'א אל־ח'אלדי, חוקר במכון הפלסטיני למחקרי מדיניות כלכלית (MAS), השוכן כיום ברמאללה. במאמרו שפורסם בעיתון א־ספיר אל־ערבי תחת הכותרת: "השלום הכלכלי החדש של טראמפ: מ'ניהול הסכסוך' לחיסול הסוגייה הפלסטינית", הכותב סוקר את אסטרטגיית ניהול הסכסוך שהנהיגה ישראל במשך שנים ואת האופן שבו שילוב של ציונות משיחית עם אידאולוגיה קפיטליסטית אמריקאית עלול להציב איום של ממש על השאיפות הלאומיות הפלסטיניות.

אם לא הסדר, לפחות "שיפור כלכלי"

לדברי הכותב, בעשרים השנים האחרונות נכתבו מאמרים רבים שעסקו ברעיון "השלום הכלכלי" כאסטרטגיה ישראלית-אמריקאית לניהול הסכסוך עם הפלסטינים. מאז 1967, הכיבוש הישראלי בגדה וברצועה מתאפיין בגלי אלימות, בענישה קולקטיבית ובמלחמות נגד ההתנגדות הפלסטינית.

במקביל, ישראל ניסתה להציע תמריצים כלכליים כדי לשכנע את הציבור הפלסטיני, ובפרט את האליטות, לשתף פעולה עם שלטונה. ישראל יזמה תוכניות לעידוד מסחר ותעסוקה תחת ניהול המנהל האזרחי, בתמורה ל"שקט תעשייתי" ולהתרחקות מהמאבק המזוין. העמדה המוצהרת היתה שגם אם אי אפשר להגיע להסדר של קבע כעת, לפחות יחול שיפור באיכות החיים של הפלסטינים. עדות לכישלון העמדה הזו היא העובדה שלמרות שיפור במדדים הכלכליים-חברתיים, פרצה האינתיפאדה הראשונה. במקביל, ניסתה ישראל לעודד הגירת עובדים פלסטינים למדינות ערב (כאמצעי ל"שיפור כלכלי" ובעצם לשיפור דמוגרפי), אך שיבתם של מאות אלפי פלסטינים ממדינות המפרץ אחרי מלחמת המפרץ טרפה את הקלפים ומנעה, לפחות עד 2023, את מימוש החלום הציוני לרוקן את הארץ מתושביה הפלסטינים.

מערכת סבוכה של תלות כלכלית שכפופה, ביטחונית ופוליטית, לכיבוש המתמשך. סניף של בנק פלסטין, רפיח, עזה, יולי 2010 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

הסכמת ישראל ב־1993 להקמת הרשות הפלסטינית שתשלוט באופן מוגבל על כ־40% משטחי הגדה במסגרת הסכמי אוסלו ובחסות אש"ף, לא גרמה לה לשנות את מדיניותה; ישראל המשיכה לנוע בין דיכוי, אלימות וסנקציות כלכליות וצבאיות לבין הפגנת שיתוף פעולה עם "תהליך השלום", עידוד פעילות כלכלית והענקת הקלות לפועלים, אנשי עסקים ובכירים פלסטינים. כך נבנתה מערכת סבוכה של תלות כלכלית שכפופה, ביטחונית ופוליטית, לכיבוש המתמשך.

כך, ולאורך שנים, המשיכה ישראל בגישת "ההכלה הלא שוויונית" שלה, שבמסגרתה ניהלה את יחסיה הן עם הרשות הפלסטינית ברמאללה והן עם שלטון חמאס בעזה, תוך כדי התקוממויות, מלחמות, תקופות התאוששות ותהליכי שיקום כלכליים. כך הצליחה ישראל להציג מול העולם מצג שווא, לפיו היא מחויבת להסכמי אוסלו ולמשא ומתן לשלום שיביא להסדר קבע, ואף לשמר עד לאחרונה את הטענה בדבר נכונותה ל"פתרון שתי המדינות" — מה שסיפק גם לאש"ף עילה להמשיך להיאחז ברעיון הזה.

במקביל, ישראל האיצה את מפעל ההתנחלויות בגדה המערבית ובירושלים, וכן ניהלה את יחסיה עם חמאס בשילוב של יד קשה ותמריצים כלכליים. קונספציית ניהול הסכסוך חלחלה עמוק לתודעה הישראלית, כפי שניתן לראות ביוזמות "לצמצום הסכסוך" ובמאמרים של אינטלקטואלים פופולריים כגון מיכה גודמן. מטרתן של טענות כגון אלה היא להסיט את מבטו של הציבור מפשעי הכיבוש ולשכנע אנשים שרואים בעצמם רודפי שלום שיש דרך "לנהל" את המצב מבלי לעשות ויתורים של ממש.

ניהול הסכסוך הפך לעיסוק מרכזי לא רק בישראל אלא גם בזירה הפלסטינית, ובמקביל לכך הלך ודעך החזון של הקמת מדינה פלסטינית עצמאית — עד שהפך, עקב המלחמה הנוכחית, לאשליה רחוקה. לאחר שנה וחצי של מלחמה אכזרית, ועם העמקת האחיזה של הציונות המשיחית במוקדי הכוח בישראל, מרבית הישראלים בעת הנוכחית אינם מוכנים לתמוך בכל מסגרת שתעניק זכויות לעם הפלסטיני, טוען אל-ח'אלדי. אם בעבר מנהיגים ישראלים וחלקים בציבור היו מוכנים לפחות לקיים שיח על פתרון שתי המדינות, בתפיסת הציונות המשיחית השולטת כיום אין מקום בין הים לנהר אלא לעם היהודי ולריבונותו בלבד. המטרה של הפרויקט הציוני בגרסתו הנוכחית היא שימת קץ לשאיפות הלאומיות של הפלסטינים, ומוטב שלא יהיו פלסטינים כלל, אם לשאול שרים מסוימים בממשלה.

ממשיכים לתמוך באינטרסים הציוניים

ומה הקשר לטראמפ ולצעדיו? אל-ח'אלדי טוען שמה שמדאיג במיוחד בשלב החדש הזה של "ניהול הסכסוך" הוא שמאמציה של הציונות המשיחית לשלול את זכויותיהם הלאומיות (והאחרות) של הפלסטינים משתלבים בהרמוניה מסוכנת עם המדיניות האימפריאליסטית-קפיטליסטית שטראמפ, אילון מאסק ואחרים בממשל מחזיקים מעבר לים.

זוהי, בין היתר, הרוח הגבית המסוכנת מצד ממשלו של טראמפ, המאפשרת לישראל להרוג 180 ילדים פלסטינים בלילה אחד ולאיים בטרנספר של תושבי עזה. ההרמוניה המטרידה בין ישראל, ההולכת ונעשית משיחית, לאמריקה, ההולכת ויורדת מן הפסים, לצד שתיקה והססנות מצד מדינות ערב, עלולות להוביל לתוצאות הרות אסון לפלסטינים. עם זאת, המדיניות האמריקאית תחת טרמאפ הפכפכה יותר, ועשויה להפסיק להתלכד עם האינטרסים הישראליים, כפי שבא לידי ביטוי בצעדיו האחרונים של טראמפ.

סברה זו מתחזקת לאור התנודות ביחס של טראמפ לישראל מאז כניסתו לתפקיד, לפני חמישה חודשים בסך הכל. תחילה כפייה של עסקת חטופים שממשלת ישראל כבר מודה בפה מלא שלא היתה מעוניינת בה, ובהמשך אי התעקשות על מימוש חלקה השני של העסקה, מה שאפשר חזרה של ישראל למלחמה בעוצמה מחודשת. טראמפ גם הציע טרנספר של תושבי עזה ויישובה בבעלי הון, ואז חזר בו מכך. הוא טען שארה"ב תנהל משא ומתן ישיר מול חמאס, אך אז איים ב"פתיחת שערי גיהינום" אם חמאס לא יתפרק מנשקו. שליחו ויטקוף אמר כי "הפתרון יכול להיות פתרון שתי המדינות או פתרון אחר".

לטענת אל-ח'אלדי, למרות ההפכפכות הזו מצד הממשל האמריקאי, התמיכה באינטרסים של הפרויקט הציוני נשארת עקבית. לאינטרסים הציוניים, הוא כותב, הוסיף ממשל טראמפ שני דברים: ראשית, את הקפיטליזם האמריקאי הלהוט לבזוז עוד משאבי טבע ולהשיג שליטה רבה יותר על שווקי העולם על ידי תאגידים רב־לאומיים. שנית, החזון המקיף של טראמפ לסיום "הסכסוך הישראלי-ערבי" באמצעות "עסקת המאה" ידוע זה שנים, ואין סיבה לצפות ממנו שייסוג ממדיניות אנטי־פלסטינית זו.

מטרתו של טראמפ היא ניצול הזדמנויות השקעה אזוריות ואולי גם זכייה בפרס נובל לשלום, אחרי שיפתור את ה"מטרד" בדמות פלסטינים הרוצים צדק לאומי. נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, וראש הממשלה, בנימין נתניהו, במסיבת עיתונאים בבית הלבן בוושינגטון, ב-4 בפברואר 2025 (צילום: לירי אגמי / פלאש90)

טראמפ היום אף מרחיק מעבר לשני אלה – הוא מנסה להכתיב כללי משחק חדשים, נסוג מההתעקשות האמריקאית רבת השנים על פתרון שתי המדינות, ובמקביל נסוג גם מהצורך לכלול את ישראל בהסדר עם סעודיה. מטרתו היא ניצול הזדמנויות השקעה אזוריות בלבד ואולי גם זכייה בפרס נובל לשלום – אחרי שיפתור את ה"מטרד" בדמות פלסטינים הרוצים צדק לאומי.

המפנה החד באסטרטגיה האמריקאית תחת טראמפ משרת הן את החזון הקפיטליסטי שהוא מייצג והן את האג'נדה הישראלית למחיקת העם הפלסטיני. שתי הממשלות כבר אינן רואות ברשות הפלסטינית כלי שימושי לשליטה, אלא נטל מיותר. טראמפ מאמין שבתמורה לכל זכות אנושית אפשר להציע פיצוי כספי, ושהפלסטינים יסכימו מרצונם לסוג של שלום כלכלי. מה שמתגלה כעת הוא חיבור עמוק בין אינטרסים קפיטליסטיים-אימפריאליסטיים אמריקאיים לבין יעדיה של הציונות המשיחית בישראל. יחד, השניים מקדמים חזון של הכחדה – לא רק פיזית, אלא גם פוליטית ותודעתית – של הזהות הלאומית הפלסטינית.

הרשות הפלסטינית חדלה להיות כלי לשליטה עקיפה, והופכת מיותרת. מעתה, מי שינהל את גורל הפלסטינים יהיו קואליציות ביטחוניות-כלכליות משולבות של ישראל, ארה"ב ומדינות ערב. זהו איום ממשי על עצם קיומה של הבעיה הפלסטינית. הדרך היחידה להימנע מתסריט כזה, כותב אל-ח'אלדי, היא התנגדות ברורה לקולוניאליזם החדש וגיבוש תוכנית פלסטינית מאוחדת להצלת המאבק הלאומי ולשיקומה של פלסטין בידיהם של הפלסטינים עצמם ובסיוע של תומכי חירות בעולם – אלא שכיום קשה למצוא כאלה.

נטע איפרגן כותבת בפרויקט אופק, מיזם משותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם בנצרת