מבעד לסורגים: סרבן המצפון עונה מהכלא למארגן צעדות השיבה בעזה

לאחמד,

אני כותב לך מהכלא הצבאי, לאחר שהקריאו לי בטלפון את המכתב אליי שפרסמת באתר "שיחה מקומית". לא קל לכתוב מהכלא הצבאי, ובהתחלה חשבתי לחכות עד שאחזור הביתה ואוכל לכתוב בצורה נוחה ומסודרת. אבל בסוף החלטתי לענות לך כבר עכשיו במכתב יחסית קצר ופשוט.

במהלך השנים האחרונות התלבטתי המון. בהתחלה התלבטתי האם להתגייס לצבא או לא. ככל שהתגבשה בי ההחלטה להימנע משירות צבאי, התחלתי להתלבט באיזו דרך לעשות זאת: בהתחלה חשבתי להשיג מסמכים שיעידו שאיני כשיר נפשית לשרת בצבא, אחרי זה חשבתי לסרב בצורה כנה אך אנונימית, ולבסוף החלטתי לסרב בצורה פומבית. ככל שההחלטה האחרונה התגבשה בי התחלתי לחשוב איך למקסם את ההשפעה ולהעלות לתודעה הציבורית את הסירוב שלי. קראתי על סרבנים מהעבר, וניסיתי לחשוב איך אני יכול ליצור עניין מחודש בתופעה, מה אני יכול להגיד שיהפוך אותה לאקטואלית, שיקשור אותה לאירועי השעה.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

בזמן שהתחבטתי בשאלות הללו התחילו צעדות השיבה. מצד אחד ראיתי את המקום שההפגנות קיבלו בתקשורת המיינסטרים הישראלית, שציירה אותן כפרובוקציה אלימה ומתוחכמת של חמאס – תמונה שמאירה את התגובה האלימה והלא מידתית של הצבא הישראלי באור פחות שלילי. מהצד השני ראיתי תמונה אחרת, בכלי תקשורת אלטרנטיביים ובינלאומיים. למרות יוצאים מן הכלל שנלווים כמעט לכל מחאה עממית, ראיתי יוזמה אזרחית יוצאת דופן ולא אלימה. בחיפושי אחר האמת בין שתי התמונות מצאתי טקסטים שאתה כתבת, באנגלית או כאלה שתורגמו לעברית, ובהם מצאתי חזון ותפיסת עולם שהתיישבו עם תפיסת העולם שלי.

הסרבן הלל גרמי (מימין) ומארגן צעדת השיבה בעזה אחמד אבו רתימה. (צילום הלל: יואב אשל, "מסרבות". צילום אחמד: מתוך עמוד הפייסבוק של המצולם)

רודפי שלום משני הצדדים חיפשו במשך שנים את הצדדים הפרגמטיים יותר בצד השני, שאיתם אולי יוכלו לסכם על תנאים לעצירת האלימות, תנאים ששתי מערכות ערכים לאומיות תוכלנה להתפשר איתם, במקום לחפש עקרונות צדק אוניברסליים שכולם יכולים, תיאורטית, להסכים עליהם. למרות שמטבע הדברים לא נסכים על הכל, מצאתי בטקסטים שלך שאיפה לצדק כזה. צדק, דמוקרטיה ותפיסות ערכים של שוויון וחירות לכל. שאיפה לצדק שלוקח בחשבון את העוול ההיסטורי ממנו סובלים הפלסטינים ולא מנסה ליצור עוול היסטורי נוסף נגד קבוצה אחרת. זהו צדק שאפשר להילחם עליו ולא רק להתפשר איתו.

בין הים לנהר חיים היום יותר משלוש עשרה מיליון אנשים, תחת שלוש ממשלות שונות, עם יחסי אדנות סבוכים. אף אחת מהן אינה שמחה עם גבולותיה ואף אחת מהן אינה דמוקרטית, שתיים משום שלא קיימו בחירות זה יותר מעשור, ואחת בגלל ריבונותה המעשית והמתמשכת על שתי האחרות ועל מיליוני נתיניהן, מבלי לראות בהם כאזרחים. כל אחת מן הממשלות הללו מוכנה לאמלל מיליוני אנשים בשם שאיפותיה חסרות הצדק. מאחר שכולנו חיים למעשה תחת מערכת נעדרת צדק ולא דמוקרטית, עלינו להיאבק ביחד.

אני אתמוך בכל נוסחה שתסיים את האלימות, אבל אני מסכים איתך שמדינה דמוקרטית לכל אזרחיה היא הפתרון הצודק והלגיטימי ביותר. עד כמה שזה נשמע טריוויאלי, צריך לזכור שהמכשול העיקרי בכל אחד מהפתרונות המוצעים למצב הוא שמסה קריטית של אנשים משני הצדדים לא מוכנים לקבל אותו, ולכן מסה קריטית של אנשים לא מאמינה שיחזיק מעמד, ומעדיפה לנסות לבצר את האינטרסים הלאומיים שלה על פני אלו של הלאום השני.

אני מאמין שהדרך להתגבר על המסות הקריטיות הללו היא מאבק חוצה לאומים משותף, שלא יאחד אנשים למען פשרה אלא למען פתרון ששואב את הלגיטימיות שלו מעקרונות צדק אוניברסליים. לכן בחרתי לשאוב השראה מצעדות השיבה ומהמחאה העממית הזו, ובכך לנסות לתת משמעות נוספת לסירוב שלי. ניסיתי להקביל בין דרך המאבק הלא אלימה שהובילה את יוזמי הצעדה לבין האי הציות האזרחי שאני נקטתי. התרגשתי לראות שהמסר הדהד עד אליך ובחזרה, ואני מקווה שיוכל להוות פתח ליוזמות גדולות יותר.

הלל.

הלל גרמי הוא סרבן מצפון. בן 18 ממושב יודפת. הלל נכלא לראשונה בסוף יולי האחרון, והוא מרצה בימים אלו את תקופת הכליאה הרביעית שלו, ובתום התקופה הוא ירצה במצטבר 57 ימים בכלא הצבאי, לאחר ששב והצהיר על סירובו להתגייס לצבא, כמחאה פוליטית על הכיבוש המתמשך. את תגובתו למכתב הפתוח של אחמד אבו רתימה, ממארגני צעדות השיבה בעזה, העביר באמצעות סרבן המצפון לשעבר מתן הלמן.